לא עדיף טיפול בשוקס?
"בטיפול" כבר זכתה לאהדת המבקרים והקהל, אבל מה חושבים עליה פסיכולוגים? והאם יש להם כוח לצפות בה אחרי יום עבודה? בואו נדבר על זה
ראובן (אסי דיין) הוא פסיכולוג מצליח, אך מעט תשוש. בכל יום בשבוע (במקביל לימי הצפייה שלכם) הוא נפגש עם מטופלים - ביום ראשון הוא נפגש עם נעמה (איילת זורר) שמתקשה לתפקד במערכות יחסים; ביום שני עם ידין (ליאור אשכנזי), טייס שחיל האוויר מכריח אותו ללכת לטיפול אחרי שהפיל פצצה במשקל טונה על שכונת מגורים בלב עזה; ביום שלישי עם איילה (מאיה מרון), נערה מתבגרת בעלת נטיות אובדניות; וביום רביעי עם אורנה ומיכאל (עלמה זק ורמי הויברגר), שיחסיהם נמצאים במשבר. ביום חמישי ראובן הולך בעצמו לפגישה, עם הפסיכולוגית שלו גילה (גילה אלמגור), לדבר על כל מה שהוא לא יכול לדבר עם אף אחד אחר.
את כתיבת הסדרה ליוו אנשי מקצוע, בייעוץ צמוד. עם זאת, עדיין מדובר בטלוויזיה, שכדרכה נוטה לעגל פינות ולקצר תהליכים. לצורך מדידת הפער בין מציאות לבין ייצוג בדיוני, גייסנו למשימה ארבעה אנשי מקצוע, מטפלים, שיעשו דיאגנוזה לסדרה. יואב ברושי, פסיכולוג קליני; ד"ר אורן חסון, יועץ זוגיות על פי שיטת הפסיכולוגיה האבולוציונית; נדיה הופמן, פסיכולוגית פמיניסטית במרכז ייעוץ לאישה; מאור מאיר-שפריר, קרימינולוגית קלינית.
"הסדרה עושה דבר גדול ותקדימי, בכך שהיא מתמודדת עם הייצוג של הסיטואציה הטיפולית ושל עבודת המטפל", אומר יואב ברושי. "הייצוג המקובל הוא של המטפל כקוסם בעל כוחות, שבאופן מיסטי עושה מהפכים אצל בני אדם, או של המטפל כאדם שמעמיד פנים שהוא עושה עבודה שכל אחד יכול לעשות אותה. לדוגמה, הסרט 'ממפורד' שבמרכזו נוכל שמטפל בעיירה שלמה, או סרטי וודי אלן ו'הסופראנוס'. זה נראה כמעט משימה בלתי אפשרית להיות מעניין בסיטואציה שבה יושבים מטפל ומטופל בחדר ומדברים.
"הסדרה מציגה באומץ את החולשות של הטיפול ואת הכוח שלו. לראשונה היא מתייחסת לעובדה שגם המטפל הוא בן אדם - הוא רגיש, הוא מקשיב, אבל יש לו גם נקודות עיוורות ויש לו חולשות". למרות שהסדרה נותנת מושג אמין לגבי מה קורה במהלך פגישה טיפולית, יש כמה דברים שלא הייתם מוצאים בחדר של פסיכולוג. למשל, חלון גדול ושקוף. זה אמנם מאוד פיוטי שראובן מביט על המטופלים שלו כשהם יוצאים מהחדר, אך נוכחותו של חלון, שאפשר בקלות להציץ דרכו פנימה, פוגעת בדיסקרטיות של הפגישה. דבר נוסף, הדינמיקה בסדרה מהירה יותר: סשן של 50 דקות במציאות מתקצר ל-27 דקות , וגם בזמן המקוצר הזה קורים תהליכים שמתרחשים בשניים או שלושה מפגשים.
"בסיפור של איילה, היא מדברת על זה שהיא נסעה בטוסטוס במכוון לתוך הכביש ומהר מאוד מתבדחת על זה", אומר ד"ר אורן חסון. "במציאות סביר שזה לא היה קורה, כי בעצם היא באה לטיפול על סמך דוח שטוען שהיא אולי באמת ניסתה להתאבד. זאת נקודה כואבת עבורה, יכול להיות שהיא אפילו לא היתה חושפת את זה כל כך מהר. מבחינה תסריטאית זה עובד כי זה מציג את עצם העניין, כדי שזה יהדהד לאנשים בראש. חוץ מזה, יש כאן גם כמה קלישאות: תנוחות ההקשבה של אסי דיין ופליטת הפה הפרוידיאנית שלו בפגישה עם גילה, שבה החליף את שמה של אשתו בשם נעמה".
-באחת הפגישות הראשונות, ראובן מאבד שליטה מול מיכאל (רמי הויברגר). דברים כאלה קורים?
חסון: "נהוג לנקוט בשיטה של 'אני אתן לכם תשובה ונראה מה תעשו עם זה'. עם זאת, צריך לדעת מתי לעצור ולהבהיר שלא דעתו של הפסיכולוג היא שתקבע. הפרק נגמר ביציאה העצבנית של הויברגר מהחדר ולא ברור מה יהיה בגורל הזוג הזה. כיוון שזאת סדרה, אני מניח שהם יבואו שוב. בצד הטיפולי, יכול להיגרם נזק ממצב כזה, כי לא בטוח שאחרי דבר כזה הם יגיעו שוב והאחריות של המטפל היא לדעת באיזה מקום הוא עוזב אותם".
נדיה הופמן: "זה נראה לי מוזר שזה קרה עכשיו, לאחר שלושה חודשים של טיפול, שראובן אמר להם שהם צריכים לעשות הפלה. הוא בעצם אמר להם שהם לא יכולים להחליט על הקשר שלהם. זה היה אמור להיאמר בחודש הראשון של הטיפול, ואז לפתור את זה. הכעס הזה הוא מה שעושה טלוויזיה טובה, אבל במציאות לומדים לראות את
"זה כמו עם ההעברה הארוטית של נעמה. אני חושבת שלא סביר שמישהי נמצאת שנה בטיפול והפסיכולוג לא שם לב שיש בה אהבה ארוטית כלפיו. אפשר להבחין בדברים האלה, אם זה במה שהמטופלת מביאה או בשפת גוף. צריך לעלות את זה לדיון כדי לנטרל את זה".
מאור מאיר-שפריר: "יש נפילות שיכולות לקרות. מה שקרה אסור שיקרה, אבל זה מעמיד את הפסיכולוג באור אנושי ומצביע על הקושי העצום מול המטופל. הסכנה בטעות הזו היא שאנשים מצפים שנשמור עליהם בטיפול, הם נותנים לנו את הכוח. אני חושבת שהרבה פעמים ראובן אומר דברים עם סימני קריאה. לדעתי חשוב יותר להאיר את הדברים עם סימני שאלה ולהיות יותר זהירים ופחות חותכים. למעט מקרים של מטופלים אובדניים, שצריך לנסח חוזה יותר ברור וחותך".
ברושי: "המזל של הסדרה הוא שהיא לא נכתבה על ידי פסיכולוג, אלא על ידי תסריטאי. התסריטאי חושב איך לייצג את מה שקורה בחדר. בטיפול יש דרמה גדולה, אבל היא פנימית ואתה לא פעם תוהה אם היה זבוב על הקיר האם הוא היה מבחין בדרמה הזאת? התסריטאי חייב להביא את זה לרמת ייצוג, אחרת הוא יחטא בחטא הכי גדול של הקולנוע - הוא ישעמם את הצופה. היציאה מהחדר היא אמצעי חיצוני-התנהגותי. הוא מייצג את הדרמה מבלי לעשות כל מיני מניפולציות של מה קורה במוחו של ראובן. הוא מצליח להראות לנו שהמטפל יושב שם ושובר את הראש, שהמטפל הוא בן אדם, שנמצא תחת לחץ גדול. לדעתי זו החלטה פנטסטית".
-בפגישה בין ראובן וגילה עולה נושא השחיקה של הפסיכולוג. עד כמה זה אותנטי?
הופמן: "זה נושא כאוב שלא דובר עליו מספיק. פסיכולוג יכול להיקלע למצב שהוא שחוק גם בגלל שיש לו הרבה עבודה או בגלל שיש לו הרבה מקרים קשים. זה משהו שקשה לדעת מראש. כשקובעים עם מישהי טיפול והיא אומרת שהיא בדיכאון, אין לך מושג מה עומד מאחורי זה. חוץ מזה, לפעמים קורה שדברים מהחיים הפרטיים שלך משפיעים עליך. פסיכולוג טוב צריך לדעת להתעשת ולקחת סוף שבוע חופש או ללכת להדרכה".
הרעיון שפסיכולוג הולך לפסיכולוג אולי נשמע כמו בדיחה או קלישאה, אך למעשה מדובר בנוהל הכרחי למקצועיות של המטפל. כיוון שפגישות עם מטופלים מתקיימות בסביבה אינטימית שבה גורם מבקר לא יכול להיות נוכח, הפסיכולוג צריך לדאוג להיפגש עם פסיכולוג אחר כדי לעבוד על המודעות שלו ולהבין טוב יותר מה קורה לו בעבודה, וגם כדי להתייעץ ולהיעזר לגבי מקרים קשים. וכן, חלק מההדרכה היא גם לחטט בנפשו שלו.
-ראובן מפעיל התנגדות גדולה בפגישה עם גילה. עד כמה זה באמת ייתכן?
חסון: "גילה בעצם אומרת לו שהיא יודעת מה הוא מרגיש ומה הוא עושה, הרבה יותר טוב ממה שהוא יודע. וזה מעצבן אותו. על פי האופן שהוא מגיב, הוא לא מבין איך היא כבר יודעת לפני שהוא בכלל סיפר משהו. דחייה כזאת קיימת, וצריך לדעת איך לא ליצור אנטגוניזם".
מאיר-שפריר: "הוא מטופל קלאסי. בטיפול אנחנו מתנגדים המון. קשה לנו לראות את המקומות שבהם אנחנו נופלים או טועים. כמו כל אחד, קשה לו לשמוע ביקורת".
הופמן: "לדעתי, זה היה הפרק הכי מעניין, כי פה מדובר בקשר ארוך. ברור שקרה כאן משהו בעבר. ראובן רוצה התחיל מחדש, אך מה שקרה בינו לבין גילה עומד ביניהם, ועד שהם לא ידברו על זה הם לא יוכלו להמשיך הלאה. זה משהו שקורה בין מטפל למטופל אבל צריך לפתוח אותו'.
"התנגדות לטיפול זה משהו שקורה. יש הרבה אנשים שמגיעים לחדר הטיפולים ולא רוצים להיות שם. בסדרה אפשר לראות את זה אצל ידין, הטייס שחיל האוויר מכריח אותו ללכת לטיפול, או אצל איילה, הילדה המתבגרת שמגיעה כדי לקבל חוות דעת, או במקרה של הזוג - מיכאל לא רוצה לעבור טיפול, הוא מחפש פתרון. למרות שלדעתי התנגדות לא מתרחשת בתדירות כל כך גדולה. בסדרה זה ב-50 אחוז מהמקרים".
-ידין הטייס עורר אצל ראובן רגשות דחייה. במקרה כזה, הוא לא היה אמור להפנות אותו למטפל אחר?
ברושי: "חשוב להדגיש שגם המטפל וגם המטופל צריכים לקחת את הזמן על מנת להחליט האם זה מתאים לשניהם, האם יש כימיה. העובדה שהמטופל מציג סיטואציה שלמטפל קשה להתמודד איתה הופכת את המפגש למעניין, ולאו דווקא למשהו בלתי מתאים לטיפול".
מאיר-שפריר: "זה חשוב לדעת להגיד: 'סטופ, אני לא יכולה או לא רוצה לטפל במישהו'. זה אחד הרגעים הכי קשים למטפל, שמצריכים אומץ וכוח. זה חשוב כי הצלחת הטיפול תלויה בחיבור בין המטפל למטופל וזה לגיטימי שלא מתחברים. אבל לפני שעושים את זה חשוב לברר מה מעצבן אותך, מאיפה זה בא ואילו דברים המטופל הציף אצלך שגורמים לך להרגיש ככה".
-תמשיכו לצפות בסדרה?
הופמן: "באופן עקרוני אני לא רואה טלוויזיה, אבל אני חושבת שבמקרה הזה דווקא כן. אולי לא כל יום, אבל אני סקרנית".
חסון: "הייתי רואה ולו רק בגלל שאחר כך זה מה שאנשים יצפו לו כשהם יגיעו לפסיכולוג".
מאיר-שפריר: "כן. מסקרן אותי לדעת איך זה יתפתח ולאן הם יגיעו עם השיחות. בעיקר מעניין אותי לראות מה יקרה לראובן".
ברושי: "ציפיתי שלא ארצה לעקוב אחרי הסדרה, כי חשבתי שאחרי יום עבודה לא ארצה להתיישב מול הטלוויזיה כדי לצפות בחדר הטיפולים, הרי היה לי את זה כל היום, אני מכיר את זה ואני רוצה לראות משהו אחר. אבל עכשיו אני חושב שבהחלט אצפה בה. לדעתי מדובר בסדרה מרתקת".
-האם יש בציבור דעה קדומה לגבי פסיכולוגים?
חסון: "אני חושב שהרבה פחות. זה התחיל בארצות הברית, וכמו כל דבר שהוא אופנתי זה מגיע גם כאן".
ברושי: "אני חושב שמבחינת הדימוי של הפסיכולוג, הציבור תקוע בשנות הארבעים של המאה הקודמת. מצד אחד יש את המטפל הפסיכואנליטי, הפרוידיאני עם הספה. מטפל מרוחק ומסויג, שהילת המסתורין סביבו מעוררת אידאליזציה וגם הגחכה שלו. ובצד השני, נמצאת ורדה רזיאל-ז'קונט, שזה דימוי קריקטורי של פסיכולוג - חודרני, בועט, דעתני. אבל בין לבין יש משהו אחר. פסיכולוג שהוא מצד אחד מאוד מקצועי, רציני, מודע למה שהוא עושה, וגם הרבה יותר מעורב. לא במקרה הסדרה מתרחשת בקליניקה שצמודה לבית. החיים והעבודה לא נפרדים".
-האם יש בעיות שהן ישראליות יותר או שחיבוטי הנפש הם אוניברסליים?
ברושי: "אני אתן לך שלוש תשובות. קודם כל, התשובה המתבקשת: יש נושאים שהתמחינו בהם כאן בארץ. בעיות של דור שני לשואה, בעיות של טיפול בפוסט טראומה, נפגעי קרבות, נפגעי פעולות טרור, טיפול בחרדות. התשובה השנייה היא שאנחנו נמצאים בתקופה שיש התחדדות של תהליך דרמטי מרתק של התנגשות בין שני אתוסים. אחד מקדש את הרעיון הגדול, שהמשמעות היא שהיחיד הוא רק פרט בתוך הקבוצה ושיש להקריב את הפרט למען הרעיון הגדול. אתוס שונה בתכלית שם במרכז את הפרט ואת רצונו החופשי, שנותן מקום לנפש של היחיד. זה בא לידי ביטוי בצורה הכי טובה בכל פעם שרואים את המתפרעים מגוש קטיף - מיד הולכים לראיין אנשים בבית קפה בתל אביב לשאול אותם מה הם חושבים. כאילו ההתעסקות בעצמך היא עניין לגנאי.
"אני חושב שהעשייה של הסדרה הזאת והאפשרות להציג אותה בצורה יומיומית בפריים טיים, היא כבר הוכחה ללגיטימציה של האפשרות הזאת, עם הרבה פחות רגשות אשם. והתשובה השלישית היא שאנחנו חלק לא נפרד מהעולם המערבי וניתן לשתף עמיתים ולשמוע מעמיתים מהעולם איך עובדים".
חסון: "אני אקח את זה למקום יותר רחוק. אנחנו רואים עכשיו את ההדרכה הפסיכולוגית הצמודה שעברו חיילים וכוחות הביטחון לפני ואחרי הפינוי של ההתנחלויות, ואני חושב על כך שלא העבירו אנשים תהליכים אחרי שהם יצאו ממלחמה, אחרי שהם היו בשטחים בפעילות לחימה או בפעילות בין אזרחים ועם אזרחים, ובתנאים לא פחות קשים, אם לא הרבה יותר. אז נכון שזה היה מאוד פוליטיקלי קורקט לעשות את הפינוי הזה בדרך שתצטלם הכי טוב, אבל הפער הזה חסר לי. אנשים מסיימים את השירות הצבאי עם טראומה ויש לזה השלכות - או שזה מרגיל אותנו לעולם ערכים אחר, או שזה משנה את התדמית שלנו. זה גם יוצר אנשים יותר סגורים, הקצנת התהליך שקורה בכל מקרה בתוך ערכים חברתיים של גברים פחות רגשיים".
-כל אחד צריך פסיכולוג?
הופמן: "לא. אפילו רחוק מזה. יש אנשים שחיים טוב בלי פסיכולוג. אדם בא לטיפול כשמשהו כואב לו מספיק כדי לבדוק את זה".
מאיר-שפריר: "יש צורות שונות של טיפול. יש טיפול פסיכותרפי, יש טיפול הוליסטי. כל אחד צריך למצוא את מה שנכון לו בתקופה מסוימת".
נא להמתין לטעינת התגובות
