לגזענות יש גם צדדים חיוביים
צ'ארלס מינגוס אמור היה להיות נגן צ'לו קלאסי. אבל באמריקה הגזענית בחור שחור יכל להתפרנס רק מג'אז אז הוא עבר לקונטרבס
השבוע גמלה בליבי החלטה חשובה: החלטתי לצאת מהארון. זה אולי לא הכי קל לקרוביי לשמוע, אבל אני פשוט מוכרח להוציא את זה החוצה. אני אוהב פרוג. כן, אני מאזין מדי פעם לאותה מוזיקה אנרכוניסטית של דינוזאורים מלאיי תחכום וחשיבות עצמית; מה שכונה בזמנו "רוק מתקדם" והיום שדרג את עצמו ל"פרוג". אני עושה את זה כשאני לבד בבית: נועל את הדלת, מגיף את התריסים, מנתק את הטלפון, ושם במערכת דיסק של "יס" או "ג'נסיס".
הכל התחיל לפני כמה חודשים, כשצפיתי בסרט "באפלו 66". חוץ מזה שמדובר באחלה סרט, מה שצד את אוזניי היה הפסקול: מוזיקה של "יס". רוק מתקדם של תחילת הסבנטיז, עם קטעי גיטרה וירטואוזיים של סטיב האו המופלא, בס אדיר של קריס סקוואייר, מעברי תופים אינסופיים של ביל ברפורד, ועל הכל מנצח ג'ון אנדרסון, בקול גבוה גבוה. (אני זוכר הרכבים בצורה בלתי נשלטת, על אף מרחק השנים). תוך שניות חזרתי לימי התיכון, אז גיליתי את המוזיקה הזאת.
מה שהרגשתי באותם ימים היה תחושה של כניסה למועדון יוקרתי, כזה שלא מקבל כל אחד לשורותיו - מועדון המוזיקה המתקדמת. לא עוד רוק פשוט ושירים קצרים של שלוש דקות, אלא יצירות ארוכות עם מלודיות מסובכות להפליא, רוויים דקויות שרק אוזן מיומנת יכולה לרדת לפישרן, מבנים מוזיקליים מורכבים ומילים שדרוש מילון אוקספורד כדי להבינן. אם אפשר לסכם במילים ספורות, הייתי מה זה מרוצה מעצמי, על האוזן המתוחכמת שפיתחתי ועל האנינות אותה רכשתי. אחר כך התוודעתי למוזיקה אחרת. הרוק המתקדם פתאום נשמע לא לעניין, האופנות התחלפו ואיתן המוסכמות המוזיקליות. ופתאום, אחרי מיליון שנה, ראיתי את הסרט הנ"ל, וקרה מה שקרה.
כששמעתי לראשונה אלבום של צ'ארלס מינגוס, חזרו אליי בדז'ה וו אותן תחושות מימי התיכון. שוב נפתח בפניי עולם חדש. עולם עם חוקים חדשים, עולם מאתגר הדורש מהאוזן הרבה יותר מבדרך כלל, עולם שדורש הרבה אבל נותן תמורה אדירה בהתאם. בהאזנות הראשונות לאלבום הכל נשמע לי כבלגן מוחלט. נראה היה שמינגוס לא שולט בנגניו. כל אחד מהם מנגן מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא מוצא לנכון. אנרכיה בממלכה. נזכרתי בפעמים הראשונות ששמעתי רוק מתקדם, איך לקח לי זמן לקלוט את מה שקורה; למוד ניסיון, החלטתי להשקיע זמן ומאמץ. הזמן, כמו שאומרים, עושה את שלו, ובחלוף אי אלו האזנות הסתדרו לי הדברים. פתאום שמעתי את ההגיון שבאי-הסדר, את היופי שבאקראיות, ואת האנרגיה הכל כך ג'זית והכל כך מינגוסית.
צ'ארלס מינגוס, אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר בג'ז, בסיסט וירטואוז, פסנתרן לא רע בכלל ומלחין גאון, נולד בבסיס צבאי בנוגלס, אריזונה ב-1922 וגדל בשכונה לא פשוטה בלוס אנג'לס. את ההשראה המוזיקלית קיבל ממוזיקת הגוספל בכנסייה, ומדיוק אלינגטון, אותו שמע לראשונה ברדיו כשהיה בן שמונה, אירוע שעתיד לשנות את מסלול חייו.
הוא למד תחילה נגינה על צ'לו לצד קומפוזיציה קלאסית וראה את עצמו ממשיך בקריירה של נגן קלאסי. למרות כשרונו נתקל בדלתות אטומות עקב העובדה הפשוטה שהיה שחור; אמריקה הגזענית של תחילת המאה גרמה לו לשנות מהלך, לעבור לקונטרבס - ולנגן ג'ז. מינגוס הצעיר השתלב מהר מאוד בסצינת הג'ז, וב-1941 הפך לנגן הבס של לואי ארמסטרונג, איתו שיתף פעולה במשך כשנתיים. במהלך סיור בדרום ארה"ב הוא פוטר עקב התבטאות בגנות ההפרדה הגזעית: מינגוס לא שמר שום דבר בבטן, אמר מה שהוא חושב על גזענות ועל אמריקה המתחסדת.
הוא עבר להתגורר בניו-יורק, התחבר לתנועת הבי-בופ וניגן עם צ'ארלי פרקר, באד פאוולודיזי גילספי, איתם השתתף בהקלטה אלמותית במייסי הול, טורונטו. מכאן החל בקריירה של מנהיג הרכבי ג'ז שונים, והחל מתרחק מהג'ז המסורתי לכיוונים אוונגרדיים, ג'ז הרבה יותר חופשי עם שינויים בלתי צפויים בהרמוניה ובקצב. התזמור שלו היה מגוון מאוד: מפסנתר סולו, דרך הרכבים קטנים ועד לתזמורת גדולה, שכללה בין השאר שלושה מתופפים, שישה סקסופונים וכלי נשיפה מעץ. בנגינתו בקונטרבס תרם חידושים טכניים רבים לכלי, ופיתח סגנון נגינה שונה: אגרסיבי וקצת כעוס, עם נוכחות מורגשת וצלילים מלאיי כוח. מינגוס נלחם בגזענות במשך כל
האלבום "Mingus Mingus Mingus" הוקלט בניו-יורק בתחילת 1963, והוא מהווה מעין "הלהיטים הגדולים בביצועים מחודשים". שישה קטעים מקוריים, ביצוע ל"Mood Indigo" של מורה הדרך אלינגטון, ורצועת בונוס בה שומעים את מינגוס מקריין. ההרכב כולל חצוצרה, טרומבון, טובה, סקסופונים – אלט וטנור, פסנתר, בס ותופים.
זהו אלבום שראוי לשמעו בווליום גבוה; המוזיקה מלאה בצלילים והתרחשויות ומפוצצת באנרגיה. הצלילים הפותחים את הרצועה הראשונה "II B.S" הם של קונטרבס. מינגוס לא חס על מיתריי הכלי, הוא מנגן בכוח רב, עומד בקדמת הבמה, וסוחף אחריו לאט לאט את כל הנגנים. אל הבס העירום מצטרפים בהתחלה כלי הקשה מסתוריים, במה שנשמע בתחילה כאבסטרקט מוחלט; השניים מקבלים צורה ונכנסים לקצב חזק וברור, הכל יושב כמו שצריך.
עכשיו נכנסים כלי הנשיפה, מתלהבים ממה שקורה סביבם, מנגנים ביחד ולפרקי זמן מסויימים נותנים קטעי סולו; פסנתר - הכי ג'זי ונורמלי בעולם נותן את הקטע שלו, הכל רוחש כמו כוורת של דבורים פעלתניות.
זוהי מוזיקה שנשמעת כמו ציור של ג'קסון פולוק – תמונה כללית המורכבת מאלפי יחידות מקריות ויוצרת מכלול אחד. אולי בשמיעה ראשונה הכל ישמע ככאוס אחד גדול, אבל אני מבטיח שעם כל ההאזנה והאזנה יסתדרו הדברים. בסך הכל אנחנו מדברים על ג'ז, אמנות האילתור, הביטוי החד פעמי של חופש היצירה.
אם קצת נבהלתם, דלגו לרצועה מס' 4, "Moon Indigo". הלחן הקסום של אלינגטון זוכה כאן לביצוע חד פעמי: פתיח של פסנתר, רומנטי עד כדי שמאלץ, וליווי עדין של כלי הנשיפה. הרבה שקט בין הצלילים, ואז מגיעה הפתעה. סולו של בס. מינגוס הופך את היוצרות: הבס מנגן את המלודיה, מאלתר בנינוחות, מדגיש כל תו ותו ויוצר אווירה הזויה, אלינגטון בהפוכה. וזה יפה עד כאב.
על שאר הקטעים באלבום אין הרבה מה להוסיף. פשוט לשים במערכת, ולהקשיב. ברוכים הבאים למועדון.
נא להמתין לטעינת התגובות
