עכוזים בים האדום
דפנה לוסטיג ירדה לפסטיבל הג'אז באילת ומצאה קהל מנומס מדי, תיירים צרפתיים חסרי פאסון וילדות טובות מענטזות בשרוואלים
ובתוך כל ההמולה הזו, שבסופו של דבר היא שוקקת ומשמחת, התקיים השנה, כמדי שנה, פסטיבל הג'אז באילת. מוזר היה לגלות כמה שנאה רוחשים לג'אז אנשים המחשיבים עצמם מעודכנים. טרם הנסיעה עיקמו את פרצופם טובי מבקרי המוזיקה וטענו בלהט ש"ג'אז זה לא מוזיקה", ש"פעם זה היה הכי חתרני והיום זה מוזיקה לעקרות בית", ש"ג'אז עושים אנשים שלא הצליחו להתקבל ללהקות רוק" והאמירה המשעשעת מכולן - "המילה השנואה עלי בעולם היא ג'ם סשן".
ההתנשאויות הללו לא הזיזו מיתר וחצי לרבבות שוחרי הג'אז שירדו לאילת ושמחו להעביר שעות בחום הלילי בעודם שומעים אין ספור קומפוזיציות ואילתורים נלווים. מוזר היה גם לגלות את פרובנס הקטנה דווקא במתחם בו נערך הפסטיבל, כשאת הנמל מילאו נשים וגברים חייכנים שלוגמים הרבה יין (אנינות בצד, ברור היה שביובש הדרומי גולדסטאר היתה בחירה חכמה יותר) יושבים בידיים שלובות ושרים בג'יבריש כשהאטרקציה שעל הבמה מנצחת עליהם. קהל מנומס כמעט מדי, קהל נעים מצד אחד ומשעמם כמו חיי נישואין בבית צמוד קרקע ברעננה מצד שני.
האזהרה, שעל האירוע צפויות להשתלט בחורות ששארוול הוא הבגד החגיגי ביותר בארון שלהן, ניתנה מראש. חובבות השארוולים התגלו כמי שרוקדות הרבה ג'אז ועושות את זה בצורה מכוערת למדי, אבל עם תשוקה אמיתית בין הירכיים. מבט מקרוב אישש את החששות שביצבצו מרחוק: השארווליסטיות הן אימת כל הבחורות באילת. אם לא די בכך שאפילו בשארוול הן כוסיות מאד, הן גם בנות 17, והן נותנות. אבל ילדות לא נוסעות לבד, אבא לא מרשה להן. ובחורות שמענטזות לא עושות את זה בשביל לפתח את שרירי האגן, הן עושות את זה כי מישהו בשורה מאחורה מסתכל להן על התחת. ומאחר שאלו הספציפיות עושות עניין מלא להיות צפוניות אז ברור שהן לא יוצאות עם חיילי סיירות ופירסומאים מתחילים כמו בחורות אחרות מהשכבה שלהן. הן מסתובבות עם הבנים החמודים מהשכבה, בחורים טובי לב ומבט, המתפקדים בידיהן של התיכונטסטיות טובות העכוז כפתק להורים ותו לא. לעיניהן של בחורות מבוגרות יותר (ובעלות עכוז מנוסה יותר), ובמיוחד לעיניהן של כאלה שמשתעממות מג'אז,
בתוך ים השילובים האנושיים ההלו עברו בנחת 4 לילות מוצלחים של ג'אז. ההיצע המוזיקלי התקבל, רוב הזמן, באווירה חמה ומפרגנת. המתחם עצמו, שבחוכמה רבה נפתח לשימושו של הקהל הרחב בחינם, הכיל מבחר קולינרי מזעזע באיכותו אבל סטוק מרשים של אלכוהול ואזורי ישיבה נוחים. ההופעה המדוברת ביותר היתה זו של זאפ מאמא, הרכב שהוא גם נשי, גם אפריקאי, גם אלקטרוני וגם תקין מאד מבחינה פוליטית. למרות השואו הסוחף שנתנו הזאפיות טענו מביני דבר, בעודם רוקדים לצלילי הלהיט "Yelling Away", שאין בפסטיבל מספיק ג'אז אמיתי ושבשנה הבאה עדיף לקרוא לפסטיבל "פופ בים האדום". מזל שלא באמת צריך להבין ג'אז כדי ליהנות מהפסטיבל, שמספק תירוץ יעיל לביקור קיצי באילת, לימים ארוכים של שיזוף לא בריא, מזנונים מתעתעים, מוזיקה שנויה במחלוקת והרבה בתולים עם עור בגוון שמנת. על הג'ם סשן אולי באמת עדיף לוותר, אבל חוץ מזה, די כיף שם.
נא להמתין לטעינת התגובות
