גיבור על הקצה
אחרי מסע טרמפים בן 40 יום מחוף לחוף התקשר מייקל נצר לתוכנית רדיו בניו יורק והודיע בשידור ישיר כי הוא נביא וגלגולו של ישו. אם זה נשמע מטורף, חכו שתקראו את הסיפור המלא על מיכאל נצר, לשעבר נצאר שאמס א-דין, צייר קומיקס מהחשובים בדורו, שמשוכנע שקומיקס הוא ההמשך הטבעי לתנ"ך
על הצליעה הקבועה שלו, תוצאה של מחלת הפוליו שכמעט הרגה אותו כשהיה פעוט, חיפה בעזרת מקל מגולף שמצא בגיחה האחרונה למדבר. יומיים לפני כן שב מהמסע, שישה שבועות של התבודדות בים המלח, שם התקיים על טוב לבם של זרים, התקלח על החוף וישן במעיין עין גדי.
כשהתקרב אל ארון הקודש החל לזעוק בקול גדול את פסוקי הפתיחה של ספר דניאל, שעוסק בחזיונות הנביא על קץ הימים: ”ובעת ההיא יעמוד נצר השר הגדול... והיתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא... והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד." עופרה איננה חוות מעון. זו התנחלות זעיר בורגנית, חובבת סדר ובעלת סבלנות מועטה לאקסצנטריות, בפרט בענייני דת. המתפללים האחרים, שחשדו מזמן שלא כל ברגיו של נצר מהודקים עד הסוף, ניסו להשתיק אותו וכמה מהם החלו להזיזו בעדינות לכיוון היציאה. נצר עוד הספיק לצעוק את הפסוק החותם את החיזיון: "ובדור הזה ימלאו כל הדברים האלה."
עוד באותו ערב הגיעו לביתו שניים מראשי הקהילה וביקשו שלא יחזור יותר על המופע. רב היישוב הפציר בו, בעדינות, ללכת לפגוש ידיד של הרב, פסיכיאטר. נצר נעתר. זו הרי לא היתה הפעם הראשונה שלו. במשך שלוש שעות סיפר לרופא הירושלמי את סיפור חייו. לבסוף אמר לו הפסיכיאטר שאין הוא משוגע כלל, אלא אדם עם שליחות מטעם עצמו ובכך אין כל פגם רפואי. לבקשת נצר, בסוף השבוע שאחרי נשא רב היישוב נאום בבית הכנסת, בו אמר ש"יש בנפשו של נצר משהו שהיא רוצה לעשות בחיים האלה", וביקש מהתושבים להפסיק לרנן מאחורי גבו כי השתגע. .
השתגע או לא, למיכאל נצר, שהוא גם מייקל נצר וגם נצאר שאמס א-דין, יש יד ורגל ביצירתם של כמה מגיבורי התרבות המשמעותיים ביותר בעולם המערבי, כצייר קומיקס שעבד על דמותם של סופר-סופר-גיבורים כמו סופרמן, באטמן וספיידרמן. בצעירותו, בתחילת שנות השבעים, היה נצר מטאור נוצץ בשמי הקומיקס האמריקני ונחשב לאחד המשפיעים הגדולים על המדיום. מעטים מעמיתיו ידעו כי מייק גדל בכפר דיר קוביל הקטן בלבנון, בן למשפחת א-דין הדרוזית. אחר כך נטש את משרתו המשתלמת, הסתובב שלוש שנים בחוסר כל והפך להומלס. הוא שב לכור מחצבתו בלבנון, כמעט נפגע במלחמת שלום הגליל, נמלט בסיוע צה"ל מביירות ההרוסה, עלה לארץ, התגייר, עבר לקריית ארבע ולעופרה, ואז ראה את אלוהים במדבר.
עכשיו מגיע נצר לתל אביב, לחלוק את נסיונו הייחודי עם משתתפי פסטיבל הקומיקס, האנימציה והקריקטורה שיתקיים ממחר (שבת) עד יום שלישי בסינמטק, וביחד עם מומחי קומיקס ישראלים אחרים ירצה ויעביר סדנאות.
לפני בערך רבע מאה, בשלוש בבוקר, יצא מייקל נצר מסטודיו קונטיניואיטי האגדי בניו יורק, שהיה מעורב ביצירת רוב גיבורי הקומיקס המוכרים, ולקח מונית לשדה התעופה לה גווארדיה. בבוקרו של אותו יום ביקר במשרדי מארוול קומיקס, החברה שאחראית בין השאר לספיידרמן ולאקס-מן. החברה הזמינה ממנו שער לחוברת של”רום דה רובוט," שהיה אמור להציג רובוט ענק תוקף את יושביו של כפר קטן. נצר, שבאותה נקודה כבר הבין שהוא כנראה המשיח, צייר את השער כ"מלא הוד מלכים, בסגנון נצראנג'לו." העורך במארוול דחה את העבודה, ובתגובה הגיע נצר למשרדו, קרע את השער לחתיכות, השליך אותן על הרצפה וכתב על הדלת כי”זו הפעם האחרונה שאתם דוחים עבודה של מייקל נצר." הבוס שלו,
לה גווארדיה היה אז שדה תעופה קטן יחסית וסגור בלילה. אור עדין שבקע מתחת לדלת עם שלט”כניסה למורשים בלבד" היה סימן החיים היחיד. נצר פתח את הדלת וראה מסדרון חשוך, עבר אותו ונכנס להאנגר ענק, שם המתין מטוס נוסעים גדול. נצר ניגש למטוס, התיישב בתא הטייס והחל לחשוב.
אחרי ישיבה של רבע שעה בתוך הקוקפיט, בדיוק כשהבין שעליו לעלות לישראל, ניגש אליו טייס בחליפה וביקש שיבוא לדבר עם מנהל השדה. אחרי חקירה קצרה ליוו אותו שוטרים למחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים אמהרסט. כששוחרר למחרת ובא לבקר בקונטיניואיטי, אדמס היה ידידותי וסיפר לו שכל קהיליית הקומיקס בניו יורק משוכנעת כי הוא ניסה לחטוף מטוס.
מנצור שאמס א-דין נולד ב'55- בדטרויט, בן לעאדל נאסר שאמס א-דין, דוקטור דרוזי לפילוסופיה שעבד רוב חייו במפעל של פורד, ואדל גאזאלי, בת למשפחה דרוזית-לבנונית שהשתקעה בניו יורק בשנות העשרים. אמה של אדל, סבתו של נצר, שלחה את בתה לנפוש בלבנון בתקווה שתפגוש גבר ותתחתן איתו. וכך היה. אדל ועאדל א-דין התחתנו והיגרו לדטרויט, אבל האב רצה שילדיו יזכו לחינוך מסורתי במולדת הישנה, רצוי בדיר קוביל, כפר הולדתו. האם התנגדה. לא עזר לה. המשפחה נסעה ללבנון והאב חזר כמעט מיד לדטרויט להמשיך בעבודה במפעל המכוניות.
מנצור ומשפחתו חיו בכפר עד שהיה בן .12 האם, שראתה עצמה אמריקנית לכל דבר, היתה ממורמרת ולא נטמעה במקום. גם לנצר, שבבית נקרא מייקל ובבית הספר מנצור, לא היו חברים רבים, לא רק בשל צליעתו ועברו המשפחתי יוצא הדופן, אלא גם כי היה מתבודד מטבעו. אולי בגלל זה ידע כבר בגיל ארבע מה הוא רוצה לעשות. דוד שנסע לטייל באמירויות הביא לו מתנה משדה התעופה של ביירות: חוברת קומיקס של באטמן, מצולמת בשחור-לבן ומתורגמת לערבית. מייקל מנצור נכבש.
ב'66- הגיעו מים עד נפשה של אדל. היה ברור שהאב לא מתכנן להצטרף למשפחתו בלבנון בעתיד הנראה לעין. אדל חזרה לארצות הברית והודיעה לבעלה כי היא מעוניינת להיפרד. נצר לא יחליף מילה עם אביו עוד שנים רבות אחר כך, עד שיבוא לסעוד אותו בדיר קוביל על ערש דווי, וביחד יצפו בטנקים ישראלים מתגלגלים לתוך הכפר.
מייקל נרשם לבית ספר ציבורי בדטרויט. אחרי התיכון, ביחד עם החברה סינדי, שהיתה איתו מגיל ,12החל ללמוד אמנות באוניברסיטה ושנא כל רגע. באחת הוועידות שבהן ביקר פגש את ניל אדמס והראה לו תיק עבודות. אדמס הזמין אותו להצטרף אליו לניו יורק כצייר קומיקס. נצר הסכים. זה עלה לו באהבתה של סינדי. שנות השבעים היו ימי הפריצה של עולם הקומיקס, שטבורו בניו יורק. נצר, עם עוד פחות מעשרה חברים בסטודיו של אדמס, היה מטאור. מהבונקר שלהם, כפי שסטודיו קונטיניואיטי כונה, שבו עבדו, אכלו, עשו מסיבות ולעתים תכופות גם ישנו, יצאו חוברות של להיטי ענק. לנצר היה חלק בכולן. הם פיתחו שיטת עבודה ייחודית, שלפיה על ציור בודד עובדים כמה ציירים. אחד אחראי לטורסו של הדמות, אחר לראש, שלישי לרקע ולבסוף אדמס עובר על הציור, קובע מה חלקו של כל צייר בתוצאה הסופית ואיזה אחוז מהתשלום יקבל כל אחד מהם.
נצר, רק בן ,20 הפך לכוכב. הוא הוזמן לוועידות קומיקס, מו"לים ביקשו את ציוריו ומחיר עבודתו האמיר. ילדים שלחו לו מכתבים וסיפרו שהם רוצים להיות מייק נצר כשיגדלו. האווירה בקונטיניואיטי קומיקס היתה של מסיבה מתמשכת "ימים שלמים של דיונים מרתוניים על כל נושא שבעולם, מסיבות של לילה ויום ולילה, והרבה מאוד סמים," הוא נזכר, "גראס, אל-אס-די ומוזיקה מעולה היו הרקע לדיונים אינטלקטואליים על כל נושא, מגודל איבר מינו של סופרמן ועד למצב במזרח התיכון. נשים, לעומת זאת, כמעט לא היו, גם לא במסיבות. היינו גיקים. מתנצחים בטריוויה של תרבות פופ, חזקים הרבה פחות בלדבר עם בחורה."
אחרי שנתיים על גג העולם נצר הרגיש שמשהו לא בסדר. "היינו מדברים המון, אבל לא עושים כלום. חשבתי לעצמי, איפה התכל'ס? למה יוצרי הקומיקס לא עושים שום דבר כדי גם לשנות את העולם ולא רק לדבר על מה לא בסדר איתו? שאלתי מה אני רוצה לעשות עם ההשפעה שיש לי על מוחות צעירים. מי אני? מה אני עושה בעולם הזה."? לא מחשבות יוצאות דופן לצעיר בן ,20אבל נצר היה בן 20 מצליח מאוד שעמד לזרוק תהילה, כסף וחברים בשביל חזון מטושטש של תיקון עולם.
ביתם של מיכאל ואילנה נצר בעופרה צנוע בהשוואה לשכניהם, שהקוטג'ים שלהם, מול גבעות טרשים חרבות, מזכירים את המראה ההתנחלותי הסטנדרטי של מושבת מיליונרים על הירח. חמשת ילדי בני הזוג חולקים שני חדרים מצומצמים. המקום היחיד שבו אפשר לקבל מעט פרטיות הוא חדרן של האחיות. נצר יושב על קצה מיטתה של אשרת, בתו הגדולה, שמעליו לוח עץ עם הכיתוב”אין הדבר תלוי אלא בי," ומסביר איך יוצרי הקומיקס מוכרחים לשנות את העולם.
הוא דברן בלתי נלאה ולא תמיד מאורגן, "קשקשן גדול," כהגדרתו, וגם אחרי חמש שעות שיחה יש לו כוח לעתים ממש לקפוץ בהתלהבות, עניין לא טריוויאלי בהתחשב ברגלו הצולעת. תנועות ידיו תאטרליות, נשיות מעט במלודרמה שלהן. ילדיו ואשתו נראים כמי שרגילים לגמרי לראות את אב הבית צועק נבואות על קץ הימים בפני זרים.
הזוגיות של מיכאל ואילנה נראית בתחילה כמו משהו שרק שידוך יכול ליצור. היא אישה קשוחה, ממעטת במילים, ניגוד חד לבעלה. אבל היא זו שפרנסה את המשפחה במשך שנים רבות כמזכירה באולפנה לבנות בעופרה. היא דתית בהרבה ממנו ועל פיה יישק דבר בבית. בארוחת צהריים של חביתה ואורז היא מספרת שהעדיפה לא לנבור בעברו של בעלה. "הפרנסה חשובה," היא אומרת, "וגם החיים בתוך היישוב. אמרתי למיכאל בהתחלה, 'תעשה מה שאתה רוצה, תחלום חלומות, אבל אל תשכח אותנו, המשפחה שלך."'
נצר נמצא כעת בהליכי הקמת "מפלגת יוצרי הקומיקס" בארצות הברית, שבראשה אמור לעמוד ניל אדמס, שאותו הוא מחשיב כ"מועמד הראוי ביותר על כדור הארץ להיות נשיא ארצות הברית הבא." באתר המפלגה הוא כותב שמפלגת יוצרי הקומיקס "תביא רוח מנהיגות חדשה לוושינגטון ותראה איך המדיום הזה יכול להביא סוף למלחמות ולסבל." המפלגה, מבטיח נצר, תעשה שלום במזרח התיכון עד 2012 ובדרך תציל את כל האוכלוסיות המקופחות של ארצות הברית.
אבל שלום עולמי וחיסול הרעב זה עוד כלום. נצר רואה בקומיקס את סודות הקוסמוס ממש. "הקומיקס הוא ההמשך הטבעי של התנ"ך ויוצרי הקומיקס הם הנביאים המודרנים. סופרמן, למשל, הוא המושיע. אביו אמר לו, 'אני שולח אותך לכדור הארץ, בני יחידי.' כמו ישו, ולא במקרה. באטמן הוא הנוקם המוסלמי, שחושב שהוא פועל ממניעים נכונים, אבל בעצם זורע טרור. גיבורי העל הם כמו האלים במיתולוגיה היוונית, ויש שם נגיעה אלוקית, זה ברור לי. רוב גדול של יוצרי גיבורי העל היו יהודים, וכמו שהתורה ניתנה על ידי אלוהים ונכתבה בידי משה והנביאים, ככה אלוהים הכתיב ליוצרי הקומיקס את היצירות שלהם. אבל רק עוד שנים רבות נדע אם יוצרי הקומיקס היו נביאים או לא."
הוא דתי, אבל לא אוהב את הכיפה על ראשו. "זה בשביל עופרה," הוא מסביר, "בבית אני לא הולך איתה, אבל בשביל שלא ידברו ביישוב ולא יסתכלו בעין עקומה עלי ועל המשפחה, אז אני מעמיד פנים."גם להצטלם הוא העדיף בלי כיפה.
שתיים בלילה, סטודיו קונטיניואיטי. מייקל נצר חזר אחרי 40 יום ו 40- לילה של נדודים בטרמפים מניו יורק לקליפורניה וחזרה. במהלכם כתב חוברת קומיקס רזה בשם "הברית החדשה, הישנה והאחרונה," שמנבאת את עתיד המין האנושי. הוא ישב בסטודיו עם חבר והראה לו ציטטות של דניאל ויוחנן המטביל שמוכיחות כי ישו התגלגל מחדש בגופו. ברקע טרטרה תוכנית הרדיו של סטיב דיטקו, יוצר ספיידרמן. החבר הציע שמייקל יתקשר לרדיו ויבשר לעולם כי המשיח הגיע. נצר לא היסס והודיע בשידור ישיר כי עבר טרנספורמציה ומעתה הוא לא רק כוכב קומיקס, אלא גם נביא וגלגולו של ישו. אולי. מה שבטוח זה שהוא צבר במהירות מוניטין של משוגע גמור.
בין גיל 22 ל26- שוטט נצר בארצות הברית, לעתים תכופות בחוסר כל. כשעמד בפני חרפת רעב היה שב לסטודיו, עובד קצת ושוב יוצא לדרכים. מדי פעם חזר לדטרויט לאשפוז פסיכיאטרי במימון משפחתו, שזכור לו כמהנה למדי. באחת הפעמים ביקשה סבתו לשוחח איתו. "היא היתה מאוד מבוגרת, קצת סנילית ונרגשת. התהלכה הלוך ושוב בחדר ואמרה לי, 'אני יודעת מה עובר עליך, אני יודעת מה חסר לך."' היא סיפרה לו שהיא יהודייה, בת לקהילה לבנונית מחצביה שהתבוללה עם הדרוזים במקום. "לא התרגשתי במיוחד", אומר נצר, "ממילא ראיתי את עצמי בתפקיד שליח האל של קץ הימים, אז מן הסתם אהיה יהודי. לא הופתעתי בכלל."
כשמאס בחיי הנדודים שכר נצר חדר במלון בניו יורק. כדי לשלם את החשבונות שב לעבוד בקומיקס, אבל גילה שהוא צריך לייצר שני עמודים ביום בשביל זה. "אני יושב בחדר, עושה עמוד אחרי עמוד," הוא מספר, "ושואל את עצמי בשביל מה ביליתי עכשיו שנים בשיטוטים ובמחשבות, בשביל לחזור ולצייר ספיידרמן עבור המטומטמים האלה."?
הוא עזב את המלון והפך להומלס ניו יורקי. בלי כסף, עם מעט מאוד חברים. קיבץ נדבות, אכל מפחי זבל, אבל שמר על הדרת כבוד. "מי שרוצה להישאר מטופח גם כשאין לו כסף, יכול לעשות את זה," הוא מסביר. "יש מקלחות בסנטרל פארק, אפשר להתגלח מדי פעם." באותה תקופה כתב את יצירתו הגדולה ביותר, קומיקס בן שמונה עמודים בשם "לייף סטורי", סיפור חייו. הוא ניסה לעניין עורכים בהוצאות הגדולות, אך הם דחו את היצירה כ"אישית מדי." אז הבין סופית שאין לו יותר מה לחפש בתעשייה. היום הוא מציע את "לייף סטורי" למכירה באתרו ב750- אלף דולר.
לאחר כשנה ברחובות ניו יורק אמר לו אחד מחבריו כי אחיו, שכמו כל משפחתו נמצא בקשר רופף מאוד איתו, מחפש אותו בדחיפות. הוא התקשר בשיחת גוביינה לאח בבולטימור, שסיפר לו שאביו שב ללבנון ועומד בפני ניתוח גורלי. "אתה לא עסוק במיוחד," אמר האח, "למה שלא תיסע ללבנון."? מייקל, שתוכניתו להגיע לישראל קיבלה דחיפות חדשה לאחר השיחה עם סבתו, קפץ על ההזדמנות. התכנון היה לבקר את אבא בדיר קוביל, לשהות שם כמה שבועות ולהגיע לארץ.
אחיו קנה לו כרטיס טיסה, דחף לכיסו שטר של מאה דולר ומנצור שב לביתו בכפר ולשמו הישן. קרובי המשפחה והחברים הישנים נהגו עימו בזהירות. "הם חשבו שאני מאוד תמהוני," הוא מספר, "אפילו לא 'צייר אמריקני תמהוני,' שזה תמהוני מספיק לכפר קטן בלבנון, אלא משוגע ממש." הערבית חזרה אליו מהר והסביבה למדה לקבל את חריגותו. אביו נקשר אליו ואחרי שהניתוח עבר בהצלחה התחנן בפניו להישאר עוד כמה חודשים. החודשים הפכו לשנה ובסופה קנה מנצור כרטיס טיסה ל6- ביוני .'82 שני דברים קרו באותו לילה: האב ששמע כי מנצור עוזב חטף התקף לב וישראל יצאה למלחמת שלום הגליל. ביירות הופצצה, כל הטיסות בוטלו. בלית ברירה נשאר מנצור עם החבר'ה בכפר, שממוקם ברכס המשקיף ישירות על ביירות. כל לילה היו מטפסים על אחד הגגות וצופים בהפגזות הישראליות. "זה היה יותר טוב מסרט," הוא מספר, "אמרתי לעצמי שלסטיבן ספילברג יש עוד הרבה מה ללמוד על אפקטים."
בינתיים פג תוקפה של הוויזה של נצר והמוסדות הלבנוניים שיכלו לחדש אותה לא פעלו. אביו סידר לו עבודה בביירות אצל מו"ל של עיתון נשים, שהבטיח להשיג לו ויזה בתמורה לעיצוב גרפי. נצר עבר לגור במלון בביירות ופגש את אד סמית, צייר בריטי תמהוני שחיבב ציורי טנקים וצבא. אחרי חודשיים של עבודה, באוגוסט ,'83 התברר שהמו"ל גם לא מסוגל לטפל בוויזה וגם לא מתכוון לשלם. נצר ואד תופסים מונית במערב ביירות במטרה להגיע לישראל. התוכנית: אד, שביקר קודם לכן בארץ והחותמת בדרכונו לא מאפשרת לו לצאת מלבנון, יספר כי איבד את הדרכון ונצר יגיד שהוא בנו המלווה אותו.
"כל פעם שהגענו למחסום," מספר נצר, "היינו עושים את ההצגה מחדש. אף פעם לא האמינו לנו, אבל היה כל כך הרבה לחץ וכל כך קשקשנו להם בשכל, שבסוף נתנו לנו לעבור." הם הגיעו עד עמדה צה"לית בצידון, שם תפסו טרמפ לראש הנקרה ומשם למשרד של הסוכנות היהודית בתל אביב. נצר נשלח לקיבוץ רביבים בנגב. הוא עוזר בהפקות בחגים, מלמד את הילדים לצייר ואחרי שמנהל האולפן שבו למד עברית לוקח אותו לשיחה רצינית, הוא אפילו מפסיק להציק לכולם בסיפורים על נבואות אפוקליפטיות ורזי ספר דניאל. קציני צה"ל דרוזים מנסים ללא הצלחה לעזור לו לאתר מסמכים שיוכיחו את יהדותו. הוא נאלץ לעבור קורס גיור מחמיר, שאחריו הוא משנה את שמו לנצר, שב ומגלה את האור שבנבואות התנ"כיות ומחליט לעבור לקריית ארבע. "לא אהבתי כל כך את המקום," הוא מספר, "כשהיינו יורדים למערת המכפלה, החבר'ה היו הולכים עם נשק שלוף ומכוונים אותו לערבים כל הדרך למערה."
הוא פוגש בדרך מקרה את ישראל הראל, עורך בטאון המתנחלים "נקודה", שמציע לו לעבור לגור בעופרה ולעבוד כמעצב גרפי. נצר לוקח את המשרה, קורא את המאמרים בעיתון ומפתח הזדהות עמוקה, שקצת פגה בינתיים, עם רעיון ההתנחלויות. הראל מסדר לו דירת רווקים משותפת ביישוב עם כתב צעיר ומבטיח של העיתון, אחד, אורי אורבך. שנה וחצי עבדו, אכלו וגרו ביחד. "הוא בחור נהדר," מספר נצר, "שנון ואופטימי ומבריק".
גיסתו של אחד מתושבי עופרה משדכת בין נצר לאילנה, ואחרי היכרות של שנה הם מתחתנים. במקביל, נצר חש געגועים עזים לקומיקס, עוזב את "נקודה" וב'87- משיק את "אורי און," גיבור העל הישראלי הראשון וכמעט היחיד. הרעיון לשם הוא של אורבך (נצר חשב על משהו תנ"כי יותר, בכיוון "בן דוד" או”המכבי,(" שהציע כינוי שיכוון לדור הצעיר.
ל"אורי און" חשיבות היסטורית בתולדות הקומיקס העברי, אך הקהל דחה בזריזות את הסופר-גיבור הציוני, שנלחם בערבים ובחייזרים ונשבע לא לוותר על אף שעל. אחרי ארבע חוברות מפסיק ”אורי און" לצאת לאור. נצר מתחיל לנדוד בין עבודות שונות. שלוש שנים אחר כך חוזרת משפחת נצר לעופרה, אבל המצב לא משתפר. "החובות הצטברו," הוא מספר, "אני לא משתלב, אין לי כבר שום קשר לעולם הקומיקס, יש הידרדרות מתמשכת במצב הרוח. כשהייתי צעיר חלמתי על שינוי העולם, ובמקום זה יש אפס, כלום. ראיתי שצריך לחזור למסלול שהייתי בו, לשוב לשליחות הנצחית הנשכחת."
וכך, בינואר ,2003 נצר מודיע לאישה ולילדים שהוא חייב לחשוב ויוצא לשישה שבועות התבודדות במדבר, שמהן ישוב הישר לבית הכנסת של עופרה, שם יצטט נבואות בהן השר הגדול נצר שולט על תבל עד קץ הימים.
גם היום נצר עדיין מחפש את עצמו. אחרי המסע לעין גדי הוא היה מובטל תקופה ארוכה, ואין לו עבודה של ממש. הוא ממשיך לקדם את רעיונותיו לשלטון גלובלי של המנהיג ניל אדמס ונביאו הנאמן נצר, ומוכר את ציוריו ברשת. 30 דולר לפוסטר קטן של "להט החרב המתהפכת," שמה של ההוצאה לאור הפרטית שלו, 50 דולר לגרסה גדולה, חתומה וממוספרת. נושאי הציור קבועים: באטמן, סופרמן, ספיידרמן. אם נצר אכן מטורף ככובען, הרי ששגעונו המתפרץ, האנוכי והיהיר לעתים, עדיף בהרבה על הייאוש השקט בו מבלים רוב בני האדם את חייהם. העיקר שאילנה, אשתו, תחזיק מעמד.
נא להמתין לטעינת התגובות
