זו לא מוזיקת מעליות, דביל
הסקסופוניסט סטן גטס חבר לגיטריסט צ'ארלי בירד וביחד הם רקחו לחנים מברזיל הרחוקה לתבניות של ג'אז. גל קוסטה היתה מקנאה
יש לי קסטות של לד זפלין ויוראיה היפ, אלבום כפול של המי, אני מנסה (ללא הצלחה) לגדל שיער, פורט כמה אקורדים בגיטרה החשמלית שקניתי בקיץ, וחולם להקים להקה משלי ולנגן כמו ג'ימי פייג' לפחות.
אני מרגיש שאני במיעוט, הטרנד השולט הוא מוזיקה ברזילאית. אתה פותח לשניה את מקלט הרדיו ולא יכול להימלט מ"נו פו סופיקה" או איך שמבטאים את זה, של קוסטה, אתה מחליף תחנה ושומע איזה שיר של ז'ילברטו ז'יל. אלי ישראלי, בריש' מתגלגלת מוביל את האופנה; בית"ר ירושלים, בהמנון האליפות (לפי המנגינה של "חנהל'ה התבלבלה") משווים את עצמם לנבחרת ברזיל, לא פחות.
ארץ טרופית יפה מתנגן בלי סוף, בטלוויזיה רואים את החבר'ה בקליפ בו הם נראים כמו ילידיי סאו פאולו או לפחות חברי קיבוץ ברור חיל (הייתי בטוח שקורין אלאל היא ברזילאית), בקיצור, קרנבל. ואז גם אחותי נסחפת בזרם. אותה אחות שפתחה לי צוהר למוזיקה מתקדמת, בזכותה התוודעתי לרוק מתקדם וכבד, משנה לפתע את עורה ומצטרפת לטרנד בקצב הסמבה. אני, בכל אופן, נשארתי נאמן לרוק.
אבל בחיים כמו בחיים: קשה להימלט מאופנה שתלטנית. חרקתי שיניים והאזנתי, בעל-כורחי, לשירים מתקתקים בפורטוגזית, והאמת, אפילו נהנתי מדי פעם.
דבר דומה ארע בארצות הברית יותר מעשר שנים לפני כן. סטן גטס, סקסופוניסט, מחשוביי המוזיקאים בג'ז, חבר לגיטריסט צ'ארלי בירד, השניים יצרו אלבום שהוא ציון דרך ואבטיפוס סגנוני, "Jazz Samba". לחנים מברזיל הרחוקה, מקצבים של חוף ים אקזוטי, מוזיקה שהיא הרבה יותר לאונג' מג'ז מסורתי - ואמריקה מתאהבת.
1962, ופתאום כולם מקליטים אלבומים בעלי אופי דומה: קולמן הוקינס, האיש שהמציא את הסקסופון, מקליט את האלבום "דספינדו"; קאנונבול אדרלי חובר לברזילאי סרג'יו מנדז ויוצא עם "Cannonball's Bossa Nova", וזוהי רשימה חלקית.
בימים אלו, כאשר הטמפרטורה בחוץ מגיעה לשיאים בלתי נעימים בעליל, וההתנתקות מוסיפה כמות נכבדת של מעלות לאווירה הכללית, אין כמו בוסה מלטפת או סמבה נינוחה כדי לצנן את המצב.
אם אפשר לעשות אנלוגיה בין הסקסופון של גטס לקול האנושי, ההשוואה המתבקשת היא לדייויד בואי או בריאן פרי. גטס מפיק צלילים שנשמעים כמו קטיפה. לא זועק, לא מתייסר, פשוט מנגן הכי חלק שאפשר, מאלתר בקלילות בגווני פסטל נינוחים ואווריריים. מלך הקוליות והאלגנטס, רב אומן בעדינות ורכות. עם קריירה מוזיקלית שנמשכה למעלה מ-40 שנה, היה ונשאר גטס, הידוע
הוא נולד בפילדלפייה ב-1927 למשפחה ממוצא רוסי, וגדל בניו-יורק. בן 13 קיבל מאביו סקסופון, שלוש שנים לאחר מכן כבר ניגן בתזמורות מקצועיות – של ג'ימי דורסי ובני גודמן. את ההכרה המשמעותית קיבל ב-1948, בתזמורתו של וודי הרמן: הביצוע שלו ל"סתיו מוקדם", בו בא לביטוי הצליל שהפך ברבות הימים לסימן ההיכר שלו, הפך אותו לסולן מבוקש ונחשב. בשנות החמישים המוקדמות הוא היווה חלק מתנועת הקול ג'ז, לצד נגנים כמו הוראס סילבר, גרי מאליגן ואוסקר פיטרסון. כמו רבים וטובים בענף, נכנס גטס לקטע של הסמים, הסתבך קצת עם החוק, וב-1958 נסע להירגע בקופנהאגן הקרירה.
הוא חזר לארה"ב שלוש שנים מאוחר יותר, פגש כאמור את הגיטריסט צ'ארלי בירד, שבדיוק חזר מברזיל, שם גילה את הבוסה נובה, וביחד הם יצרו את "Jazz Samba". האלבום הוקלט בפברואר 1962. בשנים הבאות יקליט גטס עוד אלבומים בעלי סגנון דומה, תוך שיתוף פעולה עם מוזיקאים ברזילאיים (אנטוניו קרלוס ז'ובים, אסטרוד ז'ילברטו, לואיז בונפה ועוד), וישחרר להיט ענק, "הנערה מאיפנימה". גטס ימשיך לעסוק במרץ במוזיקה עד למותו ב-1991.
הרצועה הפותחת את האלבום, "דספינדו", היא מסוג הקטעים שכולנו מכירים מאיפשהו, מנגינה שצרובה בתודעה המוזיקלית הקולקטיבית של כל אחד. קלטתי את אחד מעמיתיי לעבודה מהמהם את הקטע כאשר שמתי את הדיסק; הוא אף הרחיק לכת והגדיר את הסגנון כ"מוזיקת מעליות", הגדרה קצת צינית למה שאפשר להגדיר כלאונג'. הלחן הוא פרי עטו של ז'ובים, הוא זיכה את מבצעיו ב"גראמי", נמכר בכמויות היסטריות והפך את גטס לכוכב בינלאומי.
הסקסופון הקטיפתי והגיטרה המלטפת, (גיטרה קלאסית, מיתריי ניילון) בתוספת בס וכלי הקשה עדינים עדינים יוצרים רוגע מוחלט, מפיקים בריזה שמפנקת את כל החושים, מורידים את הדופק ואת לחץ הדם; המלודיה, מיותר לציין, מושלמת.
ברצועה הבאה, "Samba Dees Days", לחן של בירד, החבר'ה מגבירים קצב ועוברים לסמבה; ג'ז סמבה. גטס מאלתר בקלילות, מנגן בהרמוניה מוחלטת עם העולם המוזיקלי שמסביבו: עולם שמח ונטול דאגות, אבל עדיין בווליום לאונג'י: לא מדובר בסמבה מיוזעת של לתת בראש, המסגרת הכללית של קול ג'ז נשמרת בקפדנות. בירד עונה לו בסולו גיטרה קופצני אבל יחד עם זאת מעודן. דליקטס. גטס חוזר לעוד סדרה של אילתורים עגלגלים, והקטע מסתיים באקורד שמייח.
חמישה הקטעים הנוספים באלבום ממשיכים את אותה נוסחת פלא: גטס, בירד, מנגינות שהולחנו ברוב כישרון, וגוונים שונים של בוסה/סמבה/לאונג'. לא כל כך משנה ההגדרה. "Jazz Samba" פונה לאוזניים רבות, גם כאלה שלא מתעניינים בג'ז יהנו מכל דקה שבו. ועד שתגיע הקלה משמעותית בעומס החום, יצנן האלבום את הטמפרטורה. בכיף.
נא להמתין לטעינת התגובות
