ריספקט
אסף גלאי מבקש להבהיר: ה-12 באוגוסט אינו יומם של האשכנזים, אלא יום שמזמן הפרייה הדדית של בני כל העדות המבקשים להחיות את המורשת התרבותית שנזנחה על ידי דור ההורים
אם לדייק, במאמרי אכן ישנה הערה שולית לגבי הציבור המזרחי, אבל הדבר נעשה בנימה אירונית, החוזרת לאורך המאמר כולו. מה גם שנימה אירונית זו הייתה מכוונת לא כלפי המזרחים בלבד, אלא גם כלפי השלטונות, רקמת היחסים מזרחים-אשכנזים והדעות הרווחות בחברה כולה. הנה חזרנו לפרופורציות הנכונות. ככל הנראה קוראים אחדים פספסו נקודה חשובה זו ולכן נגררנו לתקלים ואי-הבנות אחדות. הפרעות בתקשורת מסוג זה עלולות לקרות ואין להתרגש יתר על המידה מזה. התרשמותי היא סך-הכול חיובית, מפני שרוב המתדיינים לא שללו את הצורך לציין את התאריך הטראגי, אלא רק ביקשו להגיב על עמדתי מתוך הפרספקטיבה של השסעים המאפיינים את החברה הישראלית. כעת, משהבהרתי את עמדתי, יש לצעוד צעד קדימה, הווה אומר לדון בסוגיה של זיכרון (ושכיחה) בקונטקסט הישראלי, מתוך הנוגעים בדבר והשטח עצמו, החסכים והרגישויות של כולנו.
אין לתמוה, למעשה, על שדיון בגורלם של סופרים גדולים כגון הופשטיין, ברגלסון ומרקיש התגלגל לדיון במתחים הקיימים אצלנו בין מזרחים ואשכנזים. תדבר על כלכלה, פוליטיקה, חברה ותרבות...ותמיד תגיע לנושא של מזרחים-אשכנזים. מדוע? מפני שהחברה היהודית אכן מורכבת מאשכנזים ומזרחים. זה הגיוני, רבותי, ולא ייתכן אחרת. כל הדרכים מובילות לרומא. כל דיון דינו להתנקז בנושא העדתי, מפני שאי-אפשר וגם אין לברוח ממנו.
סוגיית 12.8.1952 נוגעת לכולנו, נרצה או שלא נרצה בכך. לבי עם כל אלה אשר הזכירו לנו, שהאשכנזים הם-הם אלו שמחקו את היידיש בארץ וכפועל יוצא מזה, גם נוטים להשכיח את רצח סופרי היידיש מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. אכן, האחריות רובצת ראשית כל על האשכנזים, על דור הורינו, ואנו האשכנזים החדשים באים לתקן את הדבר. בלי מטענים שליליים אבל בנחישות. ודווקא מרגש מאד להיווכח שלמלאכה זו יש לנו בני ברית ספרדים ומזרחים, גם הם מזן חדש, שעברם יקר להם והם מגלים פתיחות והבנה כלפי עמדתנו.
במיוחד בימינו, כאשר החברה כולה חווה את טראומת ההתנתקות מגוש קטיף, יש מישנה תוקף לגלות עוד ועוד אירועים שמעצבים את זהותנו. הדור שלנו גלוי יותר ופחות אידיאולוגי. גם החברה כולה נרפאת אט-אט מכור ההיתוך הבן-גוריוניסטי ומבקשת להבין טוב יותר מי אנחנו, וכיצד לרקום יחסים חדשים בין חלקים שונים בעם, בין אחד לשני, בין אדם לחברו... כשאי-אפשר לוותר עוד על הזהות התרבותית שכל אחד מביא מהבית.
המאמר "כבוד אשכנזי" הלך והתרחב עם כל התגובות שנוספו לו בהמשך, בחילופי הדברים של כל המשתתפים, באי-הבנות שהיו וברצון הכן לקבל את האחר כמות שהוא. נוצרה אפילו הסכמה, לא בשתיקה אלא במילים מפורשות, שאין לקשור את הכבוד העצמי לעדה מסוימת בלבד אלא לראות בו ערך בסיסי לכולנו. בלי כבוד לעם האשכנזי, בלי כבוד ליהודים בני ספרד ומזרח, הכבוד הישראלי ילך פייפן. אם לא נעריך את עצמנו, ילך לנו החשק לחיות פה. הגזמנו בכוח שיכולה להקנות לנו האחיזה בחבל ארץ זו או אחרת, כמו שגם מפריזים בתועלת שתצמח לנו מוויתור על חבל ארץ זו או אחרת. בכיבוד העבר שלנו (לא רק כאן,
דווקא בשעה זו של משבר לאומי כה עמוק מתבקש להעלות לדיון נושאים הנותנים לנו פרספקטיבה ומאפשרים לנו לגלות את ההיסטוריה של כולנו. אני תקווה שבעוד שנה נוכל לציין את התאריך של
ה-12.8.1952, כאשר הציבור כולו בוגר ומלוכד יותר ממה שהוא היום. כל עוד שרק העיתונות הרוסית ורשות מצ'וקמקת אחת מקדישות לו מקום, אנחנו בצרה.
אם במאמרי "כבוד אשכנזי" פגעתי, חלילה, במישהו או שסגנוני צרם לו, אני מצר על כך. לא זאת הייתה כוונתי. בסופו של דבר יצאתי מחוזק מכל התגובות ובהחלט אפשר לומר: מעז יצא מתוק.
נא להמתין לטעינת התגובות
