האובייקט של עידן רייכל
אחרי תשעה אלבומים, עשרות פסקולים ואינספור פרסים וסופרלטיבים, ניטין סוואני הוא לא סתם עוד הודו-אנגלי. עידן רייכל הרחיק עד ללונדון כדי להחליף איתו מילה או שתיים
בדרכו הייחודית ממשיך ניטין סוואני ליצור באלבומיו את האווירה והסאונד הטיפוסיים לו, תוך שילוב שורשיו המוזיקליים ההודיים עם שיטות הפקה מודרניות. הוא עדיין עובד עם מוזיקאים הודים ובריטים, ומעביר תחושות ומסרים תוך שהוא עצמו ניצב מאחורי הקלעים ומשמש על תקן תסריטאי ובמאי של יצירתו. ניטין הוא ללא ספק אחד היוצרים הפורים ביותר באנגליה. ב-14 השנה האחרונות הוא הספיק לשחרר שבעה אלבומי סולו, אלבום רמיקסים ואלבום המתעד את עבודותיו כדי-ג'י, ליצור פסי קול לכ-25 סרטים , שישה מהם בשנה האחרונה, ולאינספור סדרות טלוויזיה, לכתוב לסימפונית של לונדון, להופעות מחול ועוד ועוד. . .
לא מעט קווים מקבילים עוברים בין עבודתו של סוואני לזאת שלי כאן בארץ. שנינו לא מבצעים את המוזיקה שאנו יוצרים, ושנינו משלבים בין מוטיבים מערביים ומוזיקת עולם. הוא משמש לי כרפרנס, הן בעבודת האולפן שלו והן על הבמה, למרות שבהופעות, התפישה שלנו מעט שונה. אני בוחר בצוות שיתפקד כלהקה לכל דבר. כזו שחבריה נמצאים על הבמה לאורך כל המופע, לעתים כסולנים ולעתים כמלווים. אצל ניטין הזמרים עולים לבמה רק לצורך השירים הספציפיים שאותם הם מבצעים.
פגשתי אותו לשיחה באולפנו הביתי בלונדון, בשבוע שבו השיק את אלבומו החדש "Philtre", אלבום שכבר סחט מהמבקרים בבריטניה אינספור שבחים. ה"טיימס" הגדיר אותו כ"אלבום הכי זורם, טבעי ומרשים שלו עד היום". ה "גרדיאן" כינה אותו "העבודה הכי מוצלחת של סוואני". ה "סאן" העניק לו חמישה כוכבים, וכך גם ה"דיילי סטאר", שהוסיף "מדהים!".
איך היית מתאר את האמנות שלך?
"אני לא אוהב להכניס את מה שאני עושה לתוך קטגוריות, כמו פופ או אר אנד בי. מוזיקה היא חלק מהנפש האנושית, היא צורת התבטאות. אמנות בשבילי היא מחשבה על רעיון, משהו להגיד, ואז למצוא את אוצר המילים המתאים כדי לבטא אותו. אצלי זה סאונד או תזמור. אתה לא מתחיל עם המוזיקה אלא עם האידאה. זה נכון לאמנות בכלל. גם לציור או לפיסול. צריך להתחיל בתשוקה להגיד משהו, ואז הכל מתלווה. לכן אני לא אוהב סולואים, כי הרבה פעמים הם מתנגשים במהות. כמו מישהו שהוא חכם, וחושב יותר מדי על המילים ולא על מה שהן מבטאות. כנ"ל לגבי סולו על כלי נגינה. אם הנגן מיומן מדי בכלי, זה כבר בא מהטכניקה, לא מהרגש".
הנה שאלה שתמיד שואלים אותי. אין לך בעיה, מבחינת אגו, להיות בצד הבמה ולא בתור הזמר?
"אני מתעניין במופע כולו, כמו שבמאי קולנוע מתעניין בסרט. בסופו של דבר, לא ממש אכפת לי אם אני על הבמה או לא. עבודה עם מוזיקאים על במה מצריכה שיתוף פעולה, ולתת לאגו שלהם את מבוקשו. אז אתה חייב לאזן בין האגואים שלהם, כדי שייתנו הופעה טובה, ובין הרצון למצוא את הקול שלך בתוך מה שהם עושים. הקול שלי תמיד שם. הסאונד שלי תמיד שם. זה לא אומר שאני צריך לנגן בגיטרה או בפסנתר בפועל. אף פעם לא התעניינתי באישיות של המוזיקאי אלא אם כן היא התבטאה במוזיקה. למשל, האישיות של מיילס דיוויס טבועה בתוך החצוצרה שלו. פאקו דה לוצ'יה בגיטרה. מאסיב אטאק - הקול יוצא בהפקה. הקול שלי מתבטא בדרך שבה אני עובד עם הרבה אנשים. אז יש פה השהיה של האגו, כדי להגיע לרגש הנכון".
איך אתה אוסף את הצוות?
"המוזיקאים הם זמרים טובים מאוד. אני לא מחפש אנשים עם טכניקה מדהימה אלא אם יש משהו שונה בקול שלהם, או בגישה, שמתאים לרוח שלי. לפעמים אני אוהב זמרים שלא שרים אלא מבטאים. יש זמרים מבריקים, אבל משעממים. צריך משהו שיתפוס לי את האוזן, לא טכניקה מדהימה".
אלבומו של סוואני, "Beyond Skin", שיצא ב-99', נחשב ליצירתו המצליחה ביותר. הוא גרף ביקורות מעולות בכל רחבי העולם וזיכה אותו בפרסים רבים. עיתון "Muzik" אפילו הגדיר אותו כ"אחת היצירות הנשגבות של העשור".
מה המסר שניסית להעביר ב"ביונד סקין"?
"זה תקליט משוגע. הרבה אנשים חשבו שהוא נגד ניסויים גרעיניים בהודו ובפקיסטן וזה נכון רק חלקית. זה תקליט שהביט בצביעות של דת ולאום, שיכולה לעוות את הפרספקטיבה של אנשים לגבי הזהות העצמית שלהם. דת הופכת למערכת היררכית, שהאנשים בראשה אומרים: 'אתה חייב לחשוב ככה, אחרת אתה לא בסדר', ואותו דבר עם לאומיות. זה כלי של מניפולציה. אבל מה זו בעצם לאומיות? אנשים אומרים: 'אני גאה להיות אנגלי או ישראלי'. מה זה אומר בעצם? הרי בסופו של דבר, אתה נולדת שם ככה במקרה. לא מיוזמתך. אתה לא תרמת לזה כלום".
זה לא ככה בכל מדינה. המדינה שלי, למשל.
"מה שאני אומר הוא שזה גורל. יכולת להיוולד בכל מקום. אז לומר 'אני גאה להיות. . .' זה מגוחך. מה לעזאזל עשית כדי להיות כזה?".
אתה הבאת את המוזיקה ההודית למוזיקה הבריטית.
"לא, לא, לא, זה שונה. זו תרבות. תרבות ולאומיות זה משהו אחר לגמרי. הממשלה האנגלית יכולה לומר: 'לך תהרוג אנשים בעיראק. כי אנחנו בריטים, אנחנו בחזית, בלה בלה בלה'. תרבות זה משהו שונה. הרבה פעמים לאומיות מנוצלת כאמצעי להתעלם ממישהו. אם מיליוני אנשים מתים מרעב באתיופיה זה לא רלוונטי, כי זה לא הלאום שלנו. אבל אם אלה היו בריטים, זה כבר סיפור אחר לגמרי. כולם אובססיביים לגבי הגיאוגרפיה של האנושות. החלוקה. מוזיקה לא מתחשבת בחלוקה. מוזיקאים שמנסים לחלק לא עובדים טוב. אם הם אומרים 'נעשה את הסוג הזה של מוזיקה מהמדינה הזו' זה מעושה. השפה צריכה להיות רגשית, ואז אפשר למזוג סוגים שונים של מוזיקה לתוך העשייה.
"את'ביונד סקין' התחלתי עם ציטוט של ראש ממשלת הודו שהצהיר שיש לנו פצצת אטום, וסיימתי בציטוט של אופנהיים, ממציא האטום, שבכה בזמן שהקריא עיקרון בודהיסטי שכוון כנגד ההמצאה שלו. המפלגה
"אנשים במדינה הזו (אנגליה - ע.ר) אובססיביים עכשיו ביחס להגירה. כולם מפחדים מאוד מהתוצאות שלה, ויש מידה גדולה של פרנויה. בתקליט הזה ניסיתי להגיד:'תסתכלו באנשים קודם כל כבני אנוש, ורק אז מאיפה הם באו. כי יש לכם הרבה מהמשותף עם מישהו שבא מארץ אחרת'. אנושיות באה לפני הכל. באלבום 'פרופסי' שבא אחר כך ניסיתי ללכת עם זה קדימה. רציתי לפגוש אנשים שהיו בלתי נראים עבור העולם המערבי, כמו האבוריג'ינים, נייטיב אמריקנס, ילדי רחוב בברזיל. הסתובבתי שבועיים עם אבוריג'ינים, למשל. אני לא רוצה לשבת מול הטלוויזיה בבית ולעשות אלבום, אלא לצאת, לראות דברים ואז ליצור. לקבל השראה חדשה, ולא להיתקע בתוך לונדון".
יש בחור אמריקני שמצוטט בתקליט "פרופסי", שמדבר על כל הדברים שרצים מהר מדי, וטוען שמשהו יעצור אותם בסוף. האם חשבת על זה בהקשר של ספטמבר אילוון?
(נאנח) "אח, שוב ספטמבר אילוון. . . בשנה שעברה, בדצמבר, למעלה מ-300 אלף איש מתו בצונאמי. ועדיין, כל מה שאנחנו שומעים עליו פה זה ספטמבר אילוון, שבו מתו 4,000 אמריקנים. אם היה פיגוע טרור בכל אחת מהמדינות האלה באסיה, והיו נהרגים נאמר 20 אלף איש, אתה חושב שאנשים היו מציינים את התאריך של הפיגוע כיום כה חשוב? ".
לא, אבל אחת הסיבות לחשיבות של התאריך הזה היתה המטרה. זה לא העניין של 4,000 איש שמתו, אלא ההכרזה של 'אנחנו רוצים להרוס את תרבות המערב'.
"ממשלת אמריקה מנוהלת בידי אנשים עם נטייה שמרנית מאוד. ג' ורג' בוש מאמין במלחמה. הוא מנצל אותה כדי להמשיך לשלוט. תסתכל על המאבק לנשיאות בארצות הברית. על מה הם נלחמו? על יותר כספים לבריאות? על חינוך? לא, על הרקורד המלחמתי של בוש ושל ג'ון קרי. אז מה זה אומר? הם שוטפים מוחות כדי להאמין שהכל מבוסס על נקמה, והם מנצלים את אותו ניין אילוון, בלי קשר לסיבה האמיתית שלו. תחשוב איך הכל מסתדר פה, מבחינתם. הרי השמרנים באותה תקופה היו חלשים מאוד. הם נזקקו ליותר כוח. לא יודע, אני לא איש של קונספירציות, אבל יש משהו מוזר מאוד לדעתי בעיתוי של האירוע הזה. . . בכל מקרה, אני חושב שהעולם פרנואידי מדי עכשיו, ועל זה האלבום החדש שלי,'פילטר'. רציתי לשים את הדגש על שיתופי הפעולה, על החיובי. וזה כוחה של המוזיקה, השפה של האנרגיה החיובית, של ההילינג"
מאיפה האנרגיה שמניעה אותך?
"לפעמים אני מתרגז מדברים שקורים בעולם, ואז אני רוצה רק לעשות מוזיקה. לפעמים אני מקבל השראה מצפייה בסרטים, מאמנות, מהאזנה למוזיקה. זה מרגש אותי וגורם לי לשבת לכתוב. אני אף פעם לא משתעמם ממוזיקה. אני תמיד רק מחכה לעשות מוזיקה שוב. יתר הזמן תמיד פחות מעניין. אפילו הרגעים הטובים שבו. אני הולך ומתעייף בשאר התחומים של החיים. במוזיקה יש לי רק יותר ויותר עניין ".
בכל העבודה האינטנסיבית בשנים האלה, לקחת פעם הפסקה?
"אף פעם. כשאני עושה את זה, אני מתגעגע למוזיקה יותר מדי".
אתה רואה כשליחות את שילוב השורשים ההודיים ביצירתך?
"אני חושב שכשאתה מביא מוזיקה מתרבות אחרת, אתה צריך קודם כל לכבד את המסורת. צריך ללמוד את הכלים לאורך זמן, למשל. מהבחינה הזו תמיד ניסיתי למצוא את המורשת שלי במוזיקה. הזהות התרבותית שלי. כי אנגליה מקשה על זה מאוד. כשאתה מוקף בהרבה אנשים לבנים שאינם ממש מתעניינים בשום דבר פרט לחיים שלהם, קשה מאוד לצאת בהכרזות על הגאווה שלי בתרבות ההודית. מי יחתים אותי? מי בכלל ירצה לקנות מוזיקה כזו? אז אתה חייב לפתח דרכים להפוך אותה ליותר נגישה. לכן היה לי חשוב שכל הצד ההפקתי, הצד של הסאונד יישמע יותר טוב מכל דבר אחר, כדי שאנשים יגידו'זה קול בכל מקרה' ולא יגידו'אוף, עוד פעם החרא הזה מהודו'.
"יש לי כל מיני פרויקטים עם ילדים, שבהם אנחנו מעלים אנשים שמעולם לא היו על במה, ואני מלמד אותם טכניקות מוזיקליות כדי לעזור להם עם היצירה שלהם. אני עובד עם ארגון שנקרא 'Artist' - ילדים בני חמש שלומדים דרמה, שירה, דרכים מגוונות להאזנה למוזיקה. זה מופץ בכל מיני בתי ספר. לפעמים אני גם מלמד בבתי ספר. חינוך זה חשוב מאוד, צריך גם להחזיר".
אתה מרוצה מהחיים שלך כרגע?
"אה. . . ( נאנח) מוזיקלית?".
לא. האם אתה מרוצה מחייך?
"לא. אני תמיד מנסה למצוא מה חסר. מוזיקה היא התחליף הכי טוב למה שחסר. הרבה מוזיקאים חשים ככה. משהו לא שם, אבל מוזיקה זה הכי טוב שהם יכולים למצוא".
אתה תמצא אותו?
"לא יודע. לסומיט (המנהל האישי של סוואני - ע.ר) יש אישה וילד. אני מביט בו ומקנא מאוד. אבל לא נראה לי שזה יעבוד גם בשבילי באותה מידה. כשהייתי הרבה יותר צעיר, תמיד הרגשתי אאוטסיידר ושונה. בכל מקום. אני אף פעם לא מרגיש בבית, אלא אם כן אני מנגן לבד בכלי. מגיל צעיר. עד שאני לא ארגיש נינוח עם אנשים אחרים, אני תמיד אמשיך לחפש אחרי משהו".
יש סיבהספציפית לתחושה הזו?
"כשהייתי צעיר סבלתי מהרבה גזענות. היינו המשפחה האסייתית היחידה באזור שלנו. רוצ'סטר בקנט. אזור לבן לגמרי. ואז, כשנסעתי הביתה, להוריי, היתה לי כבר תרבות אחרת, אז הייתי תקוע ".
זה יצר בעיות עם הוריך? הרגשת גאה בהם או התביישת?
"תמיד הייתי גאה. אבל לא תמיד יכולתי להתחבר לדרך המחשבה שלהם. להרבה מוזיקאים יש את אותה בעיה. מוזיקה היא נתיב הימלטות לתוך הדמיון שלך, ולכן חייב להיות משהו דפוק בעולם הממשי שלך שגורם לך לנהוג ככה. אחרת למה אתה דופק על הפסנתר שלך כל כך הרבה? כי משהו חסר".
אני כתבתי את כל השירים באלבום הראשון שלי על בחורה שהייתי מאוהב בה קשות ושברה את לבי. ותמיד אני חושב מה היה עדיף. לוותר על הסבל שנגרם לי או לוותר על המוזיקה שנכתבה בעקבותיו. במה אתה היית בוחר?
"זה היפותטי, כי אף פעם לא הייתי בדילמה כזו".
היית רוצה להיות במערכת יחסים רצינית? ארוכת טווח?
"אולי אני צריך להכיר את האדם הנכון או לפתוח את הראש כדי להיות יותר קשור לאנשים אחרים. זה לא ברור אם הבעיה היא בזה שלא פגשתי את האדם הנכון או שהמוזיקה היא זו שמקשה עליי לעשות את זה. חיים עם מוזיקאי זה דבר תובעני מאוד. אתה תמיד בסיבוב הופעות, באולפן. אם מישהו מתקשר אליי כשאני באולפן, זה כמו'פאק'. . . וזה לא פייר כלפי האדם השני. אז זו בעיה".
זו בעיה שאתה אולי לא ממש רוצה לפתור.
"אחרים נהנים מאוד מהבעיה, כן, אבל אני לא בן 25. אני בן 41. כנראה שכבר התרגלתי לצורת החיים הזו. בסופו של דבר, מוזיקה היא סם מאוד מאוד חזק, שמרחיק אותך מכל הזבל שבחוץ".
נבואה.
"נוסטרדמוס. הוא התנבא ביחס למילניום. כשעשיתי את'פרופסי' חשבתי על כל השליליות הזו בעולם, לקראת המילניום, שהלמה את הנבואות שלו. אפילו עכשיו כולם מפוחדים". - נלסון מנדלה. "איש מדהים". - פקיסטן. "לא יכול לחשוב עליה בלי לחשוב על המתח בינה ובין הודו".
הקהילה ההודית בלונדון.
"מגוונת". "אסיאן דאב פאונדשן"." עוצמתית".
אהבה.
"מסובכת".
ניטין.
"מסובך".
נא להמתין לטעינת התגובות
