לילה לא שלֵו
העמוק מסתתר ביומיומי, היחיד חשוב מהזוגיות, הרגש הוא גרעין העלילה, הפוליטי לא אותנטי, והפוליטקלי קורקט לא רלבנטי. צרויה שלו שמאחורי ההצלחה
כששלו מגיעה לבית הקפה הירושלמי הוותיק, מרחק הליכה קצרה מביתה בשכונת רחביה, מתנצלת על האיחור הקט שנבע מהצילומים לכתבה זו, ושואלת בדאגה אם האיפור שנותר על פניה אינו מגוחך – משהו מתחבר. כמו בגיבורות שלה, נדמה שיש בשלֵו משהו נגיש וכן, שאינו מסתיר את פגיעותו, ובכל זאת נותר לא מפוענח. ובסל הדימויים הישראלי, האיכות המופנמת הזו נראית הולמת יותר את ירושלים מאשר את אור התכלת העזה של מישור החוף. האם זהו סוד ההצלחה של שלו, ש'חיי אהבה' שלה נמכר בכ-100 אלף עותקים בארץ ובעוד שישים ריבוא עותקים בחו"ל, ו'בעל ואשה' ב-80 אלף בארץ וב-400 אלף בחו"ל (בעיקר בגרמניה)? האם סוד ההצלחה טמון ביכולתה לעצב דמויות נשיות לא-שלמות ומעט-נוירוטיות, טועות ומשלמות על טעויותיהן, תועות בין הפטיש של הזוגיות לסדן הלְבַד, כמו רבים מאיתנו, ומצליחות, ללא עלילות יוצאות דופן, ליצור מסיפור חייהן הבנאלי "סיפור", מהרומנים הסטנדרטיים שלהן "רומאן" – ובקיצור, מצליחות לייצר משמעות ויופי?
מעט קשה להיזכר בזה בעקבות ההצלחה הגדולה של הרומאנים האחרונים שלה, אבל שלו היא "לֵייט-בלומר" מובהקת. "חיי אהבה" ראה אור רק ב-1997, כששלו היתה בת 37. לפניו הוציאה שלו את ספר השירים "מטרה נוחה לצלפים" (ב-88'. "השם בהחלט אירוני", אומרת שלו בעקבות פציעתה בפיגוע ברחוב זה עצמו שבו אנחנו יושבים, רחוב עזה, בינואר 2004), שכדרכם של ספרי שירה הגיע לקהל מצומצם, ואת "רקדתי עמדתי" (93'), רומאן אקספרימנטלי למדי שנמכר באלפים בודדים. זו רק השערה, אבל ייתכן שלא במקרה גיבורתה של 'תֶרה', הרומאן החדש של שלו, הארכיאולוגית אלה מילר, המחליטה לפרק את משפחתה ולהתחיל בדרך חדשה, היא בת 36, גילה של שלו רגע לפני פריצתה ב"חיי אהבה".
פיצחת את הקוד, לא? גם סופרת מוערכת וגם כותבת של רבי מכר?
"יש פער מאוד משמעותי בין הפנים והחוץ. כשאני שקועה בכתיבה העולם החיצוני לא חודר פנימה, גם הדברים הטובים וגם הרעים. אז ענייני מעמד – אני חושבת שאני האדם האחרון שיכול להסביר את זה, מה שאולי אדם מבחוץ יכול לעשות. מלכתחילה לא חשבתי שזה יהיה כך. הייתי משוררת ולא מורגלת בקהל קוראים, והפריצה של 'חיי אהבה' הייתה מפתיעה בעינַי".
אז לא היה רגע של הכרעה לפני 'חיי אהבה'? משהו בסגנון: אני מתחילה לכתוב ספרות שמדברת אל אנשים, קומוניקטיבית, רלבנטית וכו'?
"כל ההחלטות היצירתיות שלי – אי אפשר לקרוא להן החלטות. גם המעבר משירה לפרוזה היה כמו במקרה. פתאום השורות התארכו. וככה גם המעבר מ'רקדתי עמדתי' ל'חיי אהבה' היה לחלוטין לא מתוכנן. אני בכלל ממעטת לתכנן, גם הסיפור עולה מתוכי באופן מאוד טבעי וזורם. זו ממש לא היתה החלטה אסטרטגית, ולא חשבתי ש'חיי אהבה' נגיש אלא שהוא ספר קיצוני על גיבורה שמתאהבת בגבר מבוגר. לא התכוננתי להתקבלות הזו".
"תרה" הוא מחקר ספרותי מדוקדק על תהליך הפרידה והגירושין של אלה מילר, ארכיאולוגית בת 36 ואם לגילי בן ה-6, מבעלה אמנון, וניסיונותיה להקים משפחה חדשה. בחלק הראשון של הרומאן בוחנת שלֵו את
האמנם טרילוגיה? האם הרומאן הבא לא ייסוב סביב זוגיות?
"זו טרילוגיה במובן הרחב של המילה. במהלך הכתיבה של 'תרה' היתה לי תחושה לא מחייבת שזו טרילוגיה. במובן שהגיבורה דוברת בגוף ראשון ומתמודדת עם סוגיות נפשיות ורגשיות מאוד בסיסיות ואינטימיות. אבל אני לא מבטיחה לכתוב משהו אחר בעתיד. יש לי רעיון מעורפל לספר פחות 'זוגי', אבל אני לא מתחייבת. לא צפויה מהפכה, לא נראה לי שאני הולכת לכתוב בגוף ראשון זכר".
אבל שלו גם מעט מסתייגת מההגדרה שספריה עוסקים ב"זוגיות". "הזוגיות ב'תרה' הרבה פחות מרכזית בעיני. זו גיבורה שרוצה להיות עם עצמה, שנעה בין הרצון לשמר את הטוהר הפנימי שלה לבין הזדקקות לנפש קרובה. אני תמיד מרגישה שנקודת המוצא היא האדם עם עצמו ולא הזוגיות או האמהות".
כמה מהביקורות טענו שברומאן, המאיר באור קודר את תוצאות הפרידה, טמון "מסר שמרני", שמתריע מפני פירוק המשפחה.
"המילה 'מסר' צורמת לי", אומרת שלו. "אני אישית לא נוטה לחבר בין ספרות לבין מסרים. זה נכון שאני מתארת את השבר הקשה שאחרי פירוק משפחה. אני עומדת מאחורי התיאור הזה, למרות שבטוח אפשר לחוות את זה גם כשחרור נפלא. התמונה שניסיתי לתאר היא של שבר קשה ויחד עם זה הכרחי. אם תשאל אותי אם אלה היתה צריכה לפרק את המשפחה, אני מאמינה שכן. בן זוגי (הסופר אייל מגד) אמנם חולק עלי בזה. הוא אומר שאין לאלה מניע מספק. המשפחה החדשה שהיא מקימה היא לדעתו הרבה יותר בעייתית, והספר אומר, לפרשנותו, שהגירושין היו טעות. אבל לדעתי אלה לא יכלה להגיע עם אמנון, בעלה הראשון, למה שהיא מגיעה בסוף, ואני רואה בזה סוג של תיקון בשבילה כשהיא הופכת להיות עמוד התווך של גבר שמתגלה כחלש משציפתה ועם ילדים שאינם שלה. היא משילה מעצמה מעטים של פינוק ותובענות ומוצאת את עצמה בעמדה מחייבת, עמדה של נטילת אחריות. אז מזה להגיע למסר שאסור לפרק משפחה, זה נראה לי לא מדויק".
עד כמה בכתיבה את לוקחת בחשבון היבטים פמיניסטיים? עד כמה הם "מתערבים" בכתיבתך?
"אני לא חושבת בכלל בזמן הכתיבה על היבטים פמיניסטיים. הגיבורות שלי רחוקות משלמות ולכן הן יקרות ללבי. קשה לי להאמין שאוכל להתחבר ולכתוב מעומק לבי על גיבורה שכלתנית, לוחמנית ואסרטיבית. מובן מאליו שאני בעד שוויון זכויות וכולי, אבל מה לזה ולספרות? הגיבורות שלי תמיד באות מעמדה של מצוקה, עומדות על פרשת דרכים. כל העניין של פוליטקלי קורקט מאוד לא נראה לי רלבנטי לספרות. אם הגיבורות שלי היו מלכתחילה נשים חזקות, תבוניות ובוגרות, הן לא היו עושות טעויות ולא היה לא סיפור ולא תובנות".
שלו, כידוע, היא נצר למקבילה של משפחת בנאי בספרות הישראלית. אביה הוא המבקר מרדכי שלו; דודה היה המשורר יצחק שלו, ובן דודה הוא הסופר מאיר שלו; אחיה הוא הסופר ענר שלו; והיא נשואה בשלישית לסופר אייל מגד, בנו של הסופר אהרן מגד. היא כותבת מגיל שש – "מבחינתי זו התפתחות טבעית. אני כותבת כי זו אני, אני לא יכולה לראות את עצמי ללא הכתיבה" – אבל "למרות שתמיד כתבתי לא ידעתי שזה יהיה עיסוקי העיקרי". בנעוריה חשבה שתהיה פסיכולוגית, ובאוניברסיטה עשתה תואר שני במקרא ואף חשבה להמשיך לדוקטורט. מפגש עם יגאל שוורץ ב-1988 הביא אותה ל'כתר' שם עבדה כעורכת (בעריכה היא עוסקת עד היום), והיא חשבה שזה יהיה מרכז עיסוקה, אבל "ככל שהתבגרתי הכתיבה הפכה להיות העיסוק העיקרי".
שלו מעידה כי היא מתחילה את הרומאנים שלה מסוג של רגש, או אף ממשפט ומילה, ולא מרעיון או תימה. 'תרה', למשל, בא מתוך התהייה "כמה זה מורכב לבנות משפחה חדשה. זה העסיק אותי גם בחיי שלי וגם בהתבוננות בחייהם של אנשים קרובים. הרצון היה לנסות לתאר רגש, רגשות סותרים, מביכים. מתוך זה התחלתי לחשוב על הסיפור, ולאט לאט הבנתי שאני לא יכולה להתחיל במשפחה החדשה וכך זה התגלגל לתיאור המשפחה הקודמת".
את הטיוטה הראשונה היא כותבת ברצף, במעֵין נביעה כלשונה, ללא עיבוד ומבלי להתעכב על סגנון ועל שלמות, שיבואו בהמשך. הכתיבה בשבילה היא "תענוג", ואין לה ייסורי כתיבה "במובן של היתקעות של שעות מול המסך הריק", אלא "ייסורי החלטה בין מילים– לפעמים, לא נעים להגיד, במשך שעות. השלב של סגירת הטקסט יותר קשה לי". בזמן העבודה על הרומאן היא כותבת יום יום. השעות? "אני תלויה במערכת החינוך. משמונה בבוקר, כשהילדים הולכים לבית הספר, ועד שהם חוזרים בשתיים. היו לי בהתחלה הרגלים של משוררת וכתבתי בפרצי השראה, ועם השנים למדתי שאין טעם לחכות, וכנראה גם ההשראה אוהבת סדר יום מובנה".
היכן את רואה את עיקר המעשה הספרותי שלך? בפסיכולוגיה, בבניית העלילה, בשפה?
"ב'תרה' המרכז זה השפה. בטיוטות הראשונות אני עובדת יותר על העלילה ומתוך זה הפסיכולוגיה, אבל עדיין – וזה אולי בגלל שרוב שנותי הייתי משוררת – הדרמה של הפִסקה, של המשפט, חשובה לי באופן שמביך לתאר עד כמה. השפה והסגנון הכי חשובים לי היום, למרות שזה לא בהכרח כך לקוראים".
שלו מזהה אסקלציה בזמן שלוקח לה לכתוב רומאן. את 'חיי אהבה' כתבה במשך שנה וחצי, את 'בעל ואשה' במשך שנתיים וחצי, ואילו את 'תרה' במשך חמש.
ומתי הרומאן הבא?
"אתמול כתבתי חצי עמוד לספר הבא, אבל אולי רק בעוד שנתיים אחזור אליו".
צרויה שלו, "תרה", קשת, 462 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
