אהבה זה כואב מאוד
אדם אבולעפיה חושב ש"צבים יכולים לעוף" הוא סרט לא מאתגר, וזה דווקא חיובי
למעשה, את "צבים" יש למקם במשבצת של סרט כמו "אוסאמה" שהופץ בקולנועים לפני כשנה וחצי: סרט שנהנה מהשיק האיראני של "סגנון אחר ומיוחד", אך למעשה נענה לרוב המוסכמות המלודרמטיות של המיינסטרים המערבי. בנוסף, "אוסאמה" היה הסרט האפגני הראשון אחרי ההפצצות האמריקאיות ונפילת הטליבאן, ו"צבים" הוא העיראקי הראשון אחרי נפילת סדאם – בשני המקרים ישנה חנופת מה לקהל המערבי, אך העיראקי חוטא בכך הרבה פחות. כמובן שמכל זה לא נובע שהסרט לא ניחן באיכויות שהופכות אותו לשווה צפייה. יש לציין שהוא זכה בכמות נאה של פרסים זוטרים בפסטיבלים רבים, ביניהם פסטיבל ברלין וסאן-סבסטיאן, קיבל הפצה נרחבת בארה"ב, והוא גם די אפקטיבי באופן כללי.
סרטו של גובאדי מתרחש במחנה פליטים כורדי, על גבול עיראק וטורקיה, ערב המבצע הצבאי "חופש עיראקי" שרקח לוחם החופש ג'ורג' בוש. המון ילדים כורדים מיותמים סומכים על חברם, ילד המכונה "סעטלייט" (מלשון לוויין באנגלית), שיסדר להם עבודה, כל עבודה. בדרך כלל הם אוספים מוקשים עיראקיים או אמריקאים ונותנים לסעטלייט שימכור; לכן גם רבים מהם גידמים.
לא לחינם קיבל סעטלייט את שמו. כשהוא מביא צלחת לוויין לכפר, אותה קנה תמורת עשרות מוקשים, ראשי השבט מבקשים שיתקין אותה אצלם כדי להתעדכן מתי אמורה להתחיל המלחמה. התחנה היחידה שהם מצליחים לקלוט ושעוסקת בנושא היא CNN, והזקנים
אחד ממעלותיו של הסרט הוא האופן בו הוא מראה כיצד לצד העוני, הנכות והבורות, ישנו גם יופי גדול. הצילומים והנופים הירוקים שסובבים את הפליטים מרהיבים ביופיים, וגם התמימות של פני הילדים קורנת. אלא שבניגוד ליופי של הסביבה הטבעית, היופי האנושי הוא זה שניצב בסכנה. אח ואחות מיותמים בגילו של סעטלייט (12-13) הופכים הוריו של אחיהם הקטנטן, והעובדה שהאח הגדול איבד את שתי ידיו מפילה את רוב הנטל על האחות שכמעט וקורסת. סעטלייט מתאהב בילדה ומנסה לעזור, אך הייאוש לא מותיר לה זמן לחיזוריו.
כך נאלצים הילדים לנוע הלוך ושוב בין עלילות נעורים מוכרות למחויבויות מעיקות של מבוגרים, וכל זאת תחת איום המלחמה הקרבה. התסריט של גובאדי מתאר את תנועה זו ברגישות ומפתח דמויות נוגעות ללב. גם הליהוק של הילדים יוצא מן הכלל והם כולם מרגשים במשחק שלהם, כמו גם בנוכחותם הטבעית. חציו השני של הסרט הוא החלש יותר. הפסגות הטראגיות שהסרט מגיע אליהן בשלב מסוים והאופן הסחטני והמניפולטיבי שבאמצעותו הן מוסרטות, הכריח אותי להתחרט על כך שלא הכנתי את הממחטות. הגם שהדמעות זלגו, התחושה היא שהבמאי היה מיטיב לעשות אילו היה ממשיך ונותן למציאות הקשה להראות את עצמה, במקום לרקום נסיבות המגיעות לשיא איום כל כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
