הקבצה אל"ף
שלושה ילדים מחוננים על הפרק: מומיק של דויד גרוסמן, האקלברי פין של מארק טוויין והארי פוטר. כולם עילויים בתחומם
הארי פוטר, כולם יודעים, הוא יתום שגדל במשפחה מתעללת. האקלברי פין הוא בנו הנטוש של השתיין המקומי, תחתית התחתיות בעיירה האמריקנית המהוגנת; ואילו למומיק בן התשע יש אמנם הורים, אבל הם כמעט צל של אנשים, ניצולי שואה המוקפים בניצולי שואה כמותם, אומללים, חולי רוח, מכוערים פיזית, מסריחים בחלקם.
מומיק הוא אמנם ילד עילוי, אלטער קופ מאין כמוהו (מין דויד גרוסמן קטן כזה), אבל בעיני חבריו הוא נחשב לחנון חבל על הזמן, משקפופר (קצת בנוסח הארי פוטר, ואפילו עם כמה כישורים הארי-פוטריים) שהילדים "ק וראים לו הלן קלר, כי יש לו משקפיים וגשר בשיניים".
"מומיק" הוא טקסט נפלא ומרגש מאין כמוהו, המקים לתחייה את ישראל של שנות החמישים ומרעיד אותנו בצלי האנשים שבאו מן השואה: ההוא שהיה מאושפז עשר שנים במוסדות לחולי רוח ועושה כל הזמן פרצופים ועוויתות נוראיות, ההיא שכל הזמן מזדווגת עם כל מי שבא, אחרי שבעלה הסנדלר נטש אותה ועוד ועוד, גלריה מפוארת ומרעידת לב של אנשים, שילד אחד בעל לב גדול קלט אותם בקרני רנטגן של אהבה וחמלה אינסופית.
האקלברי פין, לעומת זאת, הוא גיבור אמריקני מבדח, מקסים, בעל כישרון אינסופי לשמחה (שרק החיים הבורגניים והמסודרים יכולים לדכא אותה, כמו בבית האלמנה שאימצה אותו, ולכן הוא בורח ממנה שוב ושוב). ילד פרא נטול עכבות ונטול הורים, החי את הילדות במיטבה בכל הרפתקאותיה, והחיים, ילדים, הם בחוץ, ולא בתוך הבית. תפסיקו עם הטלוויזיה והמחשב האינסופיים האלה.
גם היום, 120 שנה לאחר שנכתב, "האקלברי פין" הוא יצירה הנקראת בתענוג גדול ומסבירה לנו מתוך עצמה מדוע הגדיר אותה המינגווי כטקסט ש"לפניו לא היה כלום (בספרות האמריקנית), ואחריו לא נכתב שום דבר שישווה לו", ומדוע הגדיר ברנרד שו את מארק טוויין כ"סופר האמריקני הגדול ביותר".
עניין לעצמו הוא התרגום הבלתי רגיל בטיבו של יניב פרקש שהצליח להפוך את האמריקנית רוויית העגה של האקלברי פין לעברית הנקראת בטבעיות מפתיעה, כשהכל מלווה בהערות מלומדות, חיוניות ומעניינות מאין כמותן, ועם האיורים המקוריים המקסימים של קמבל. אוצר יקר הספר הזה.
ולבסוף, עוד מילה על הילד הספרותי הגדול מכולם במאה ה-21 ואולי בכל הזמנים: הארי פוטר, אלא מי, ומדורת השבט שנוצרה סביבו בכל העולם.
בעניין הניסיונות הבלתי פוסקים לפענח את הפלא, כדאי לזכור כמובן כי קסמו של ספר נוצר מילה אחרי מילה, שורה אחרי שורה ופסקה אחרי פסקה. וזוהי בדיוק מלאכת הסופר. תחליף מילה במילה, וכבר שינית איכשהו כלשהו
בין השאר, אפשר למשל לציין כי שמו של הספר החדש בסדרה, "הארי פוטר והנסיך חצוי דם" (ובמקרה זה, אני בעד התרגום המילולי כפשוטו), מצביע על אחד מיסודות הקסם: התערובת המתמדת המתקיימת בסדרת הספרים הזאת בין האנושיות לפלאיות (הארי פוטר לומד בבית הספר לקוסמים, אבל חוזר כל שנה בחופש הגדול לבית הוריו החורגים והמתעללים), בין המוגבלות הבשר-ודמית לבין הנסים המתמידים הפורצים את גבולות המציאות.
"הנסיך חצוי הדם" גם הוא, מתברר, בן תערובת כזה: מוצאו חציו אנושי וחציו פלאי. גם ישו היה כזה, לא? האבא אלוהים והאמא סתם בחורה מבית טוב, מאורסת למישהו אחר. ובכלל, שורשי הנצרות (שצמחה מן התנ"ך) רבים ועמוקים בסדרה הזאת, כולל האפשרות לשיבה מן המוות. אני, אגב, מהמר על זה שבסוף בסוף, בספר השביעי, ההורים הקוסמים והמתים של הארי פוטר ישובו לתחייה.
הספרות, אגב (במשמעותה הקלאסית הפשוטה: אנשים הקוראים בלהיטות ספרים), מ"צופן דה וינצ'י" עד "הארי פוטר", חיה ובועטת כפי שלא היתה שנים רבות. גם את הספרות החזיר "הארי פוטר" מן המתים.
דויד גרוסמן, "מומיק", הספריה החדשה; מארק טוויין, "הרפתקאותיו של האקלברי פין", מאנגלית: יניב פרקש, הוצאת אריה ניר
נא להמתין לטעינת התגובות
