הזירה הלשונית: על ברייה שהפכה ליצור
"בחיי נשמתי" או "שכה אחיה"? יצירה אחת של דיקנס: "ניקולס ניקלבי", שני מתרגמים: יוסף לוז ועירית לינור ו-60 שנה שעשו דבר או שניים לעברית
על פי הדרך שבה בחר לתרגם את הספר לוז הוא חניך מובהק של ספרות ההשכלה, שהיה בה בין היתר ניסיון נועז להתאים את שפת המקרא לכתיבה ספרותית חילונית. אחד מסימני ההיכר של התרגום של לוז הוא שימוש חלקי בוי"ו ההיפוך המקראית. בדרך כלל השימוש בו הוא לפעולה הנגררת מפעולה אחרת, הנאמרת בעבר רגיל. דוגמה אחת מרבות: "נעזרה בזרועו המושטת של ג' והן ברוודי ותרד מקרון הדואר" (עמ' 746). לינור כותבת: "התפנתה ליטול את זרועו המוצעת של ג'ון בראודי וירדה מהמרכבה" (עמ' 457).
בעקבות המקרא ודרכי הכתיבה המידמות אליו, לוז אוהב את הכינוי החבור, למשל: "עלי להניח את הדבר הזה כולו לך, כפי שביקשתי לעשות תחילה אילו נתתני" (עמ' 404). שימוש בכינויים חבורים נחשב מיושן, למרות שהוא תואם את דרכה של העברית לחבר, לקצר, לתמצת, במשפטים נפלאים כמו: "אלי, אלי, למה עזבתני", "השקיני נא מעט מים מכדך". ובכל זאת, ביטוי כמו "הרשני לומר", המצוי בתרגומו של לוז נחשב בעינינו מיושן. לעומת זאת: "תרשה לי, אני לא הפרעתי לך אתה אל תפריע לי", הוא דרך המלך. "ראיתיכם בקוצר ידכם" כבר לא יישמע במקומותינו, "ראיתי אתכם, אתם על הפנים", אחלה. לעתים התוצאה נלעגת: "סגרה את פת שחריתה" (עמ' 363) מול החלופה הלינורית: "השלימה את ארוחת הבוקר שלה" (עמ' 236).
לינור לא העבירה את דיקנס את תנועת הנוער, המילואים, הפאבים והיאללה ביי. היא מכבדת את השפה שבה כתב דיקנס, והמרחק בין השפה הזו לבין העברית הישראלית הוא כמרחק בין טיול לאורך התמזה ביום סגריר לבין דיבור צפוף של ערסים בחוף מציצים. במשפטי תיאור מפורטים היא מעדיפה לשמור על מבנה המשפט הדיקנסי, וכאן נראה שגם לינור וגם לוז נתקלו בקושי המובנה בהבדלי השפות: ליצור בעברית משפטים ארוכים, נפתלים ומשופעים במשפטוני זיקה. האנגלית הקימה למשפטים כעין אלה כלי עבודה ומסלולים נוחים והם היו לסימן ההיכר שלה. בעברית הם נטע זר.
הפער בין שני התרגומים ניכר יותר כשמגיעים לבחירת המילים. לוז כותב: "היא אך ניערה את פירורי הכריכים ופתותי הרקיקים אשר נצטברו בחוצנה" (עמ' 746). מצד אחד, "כריך", מילה חדשה ומבריקה שאף מהדהד ממנה נוהג הפסח התלמודי לכרוך מצה ומרור.
לוז שולף מן המזווה העתיק ביטויי מזון נוסח "חביצה של רדידת בקר ותפוחי אדמה" (עמ' 404), אצל לינור אוכלים "פשטידת בשר חמה ותפוחי אדמה" (עמ' 262). לוז מתרגם: "איזו מין ברייה שוטה" (עמ' 593). לינור: "איזה יצור מטופש" (עמ' 371). "ברייה" ו"יצור" שתיהן תלמודיות, אבל על "ברייה שוטה" נותר אבק התלמוד, בעוד בצירוף "יצור מטופש" מבקיע הצליל הלינורי כחץ שלוח את החומות העבות של המאה ה-19.
לעתים אפשר להצביע על צלילים מודרניים גם בשפתו של לוז. לוז: "אעשה זאת תוך רגע" (עמ' 404), לינור: "אעשה זאת תוך דקה" (עמ' 262). המילה "רגע" עתיקה מ"דקה" אלפי שנים, אבל בשימוש כאן נסגר הפער. פלוני שאומר אצל לוז: "מבכר הייתי שלא תעשה זאת" (עמ' 404), אומר אצל לינור: "הייתי מעדיף שלא" (עמ' 262). "ביכר" כמו "העדיף" הם פעלים מקראיים, אם כי "ביכר" במשמעות "העדיף" הוא תלמודי. ההבדל בין שתי החלופות הוא במבנה המשפט. הצירוף "הייתי מעדיף שלא" מייצג את שפת הקיצור הישראלית, המוותרת על חלקי משפט מובנים מאליהם בהקשר, שבקצהו "חבל על הזמן" ו"מה ניש".
"בחיי נשמתי", אמרה העלמה לה קריבי בפיו של לוז (עמ' 593), כשמהצירוף הזה מהדהדת דווקא הערבית: "בחיאת עיוני". "שכה אחיה", אמרה אותה עלמה בפי לינור (עמ' 371), לשון שבועה שמקורה ביידיש: "איך זאל אזוי לעבן".
למרות הדוגמאות האלה, הדיאלוגים מבליטים את הפער בין התרגומים. "אתה מַכֵּני בתימהון", כותב לוז (עמ' 465); "אתה מדהים אותי", כותבת לינור (עמ' 297). "'הֵא כף', קרא הפתי האציל", נוסח לוז (עמ'348). "'סגרנו', קרא הפתי האצילי", נוסח לינור (עמ' 227).
אז את מי להעדיף? ואיזו שפה לבכר? האם השפה מתפתחת רק בקפיצות קדימה, כאשר מה שנותר מאחור הוא מיותר או נלעג? ואולי רק מה שעבר את כור ההיתוך של דורות רבים הוא יסודה של התרבות והלשון? לטעמי, אין צורך לפסוק בין "'הֵא כף" ל"סגרנו". שניהם בנים חוקיים לעברית. מה שנדרש מהמתרגם הוא להאזין לרוח הזמן ולבחור במילים ובקולות הנענים לרוח הזו, ובעיקר, להאזין למילים עצמן, ולמשפטים, ולסיפור, ולהביא בטקסט שהוא יוצר, כסופר או כמתרגם או כמסאי, מילים ומשפטים שיאהבו אלה את אלה ויתחברו לחטיבה לשונית אחת.
מיהו אדם
לקריאתו של ציון בודאי מן "התנועה לשוויון ולשלום בין המינים" למצוא מילה חלופית ל"אדם" ("הזירה הלשונית", 1.7) הגיעו כמה הצעות. דקלה שרון מציעה "אישיותן", בעל האישיות, ו"ברייה" מן התלמוד, מילה המתייחסת לזכר ולנקבה כאחד. אילנה מציעה "מנפש", שילוב של מין ונפש. עפרה כותבת: "תמיד קינאתי בשפה האנגלית, שבה ניתן לומר כל כך הרבה מבלי שלמאזין יהיה מושג אם מדובר בזכר או בנקבה, כמו Human ,Person ו-People".
גלעד דביר מתנגד לרעיון ההחלפה: "ביהדות 'אדם' הוא רק זוג של זכר ונקבה. אני מציע לתנועה לשוויון המינים להתמודד עם Man ועם שימושי הזכר הנפוצים באנגלית". דרור איל מצטט את הרמב"ם: "אדם - הוא שמו של אדם הראשון... יש שהוא שם של המין... 'ומותר האדם מן הבהמה אין', ויש שהוא שם להמון, כלומר לפשוטי עם". בעקבות דרור והרמב"ם מציע המדור לבודאי ולחבריו לחזק את המשמעות העל-מינית של "אדם" ו"האדם" במקום להסתייג מהמילה.
מיהו טבעוני
פנחס יפה שואל: "אנו מנהלים אורח חיים טבעוני. על פי דעה עממית הטבעוני הוא צמחוני שאינו אוכל ביצים ותוצרת חלב. לדעתי, זו תפישה המתעלמת מן המניע העיקרי, הבריאותי, של הטבעוני, בעוד שהצמחוני פועל בגלל מניע מוסרי. מעניין אותי גם איך התקבל המונח 'טבעוני', מתי ועל ידי מי".
על פי כל ההגדרות ההבחנה היא בסוג המזון. הצמחוני אינו אוכל בשר, הטבעוני אינו אוכל גם מוצרים מן החי. שאלת המניעים אינה חלק מן ההגדרה אלא נתונה לכל אדם. מקור המילה "צמחוני" הוא בימי הביניים במשמעות "מה שאינו מן החי". אליעזר בן-יהודה כותב עליה במילונו: "ונוהג בדיבור ובספרות העברית החדשה במשמעות מי שאינו אוכל בשר בעל חיים אלא צמחים בלבד". באנגלית נגזרה בשנות הארבעים Vegan (טבעוני) מ-Vegetarian (צמחוני). לא ברור מי טבע את המילה הזו עבור Vegan, אבל טִבְעֳנִי מצויה בהגות ימי הביניים ו"טבעוני" מופיעה במילון הקדרות של האקדמיה משנת 50', בצירוף "סגנון טבעוני" במשמעות של סגנון נטורליסטי.
מיהו בולס
עודד כותב: "ב'הכל ניגובים' (17.6) נכתב 'בלסנו חמוצים'. ידוע שפעולת הבליסה אינה קשורה כלל באוכל אלא בעשיית חריץ בפרי השקמה (ג'ומס), כדי לזרז את הבשלתו. מתי ומדוע השתרש פועל זה בהקשר לאכילה מרובה?".
אין כל קשר בין בליסת שקמים המקראית לבליסת המזון הישראלית. בלס מזון הוא פועל סלנג חדש, ולפי כל הסימנים הוא נוצר בעקבות "בלע". התופעה של פעלים קרובים במשמעות, הזהים בשתי אותיות שורש ושונים בשלישית, קיימת בעברית ובשפות השמיות והיא מומשה כאן: לאותיות בי"ת ולמ"ד של "בלע" נוספה סמ"ך. מקור הסמ"ך יכול להיות מושפע מ"לעס" (בלס: בלע ולעס) ובעיקר מ"בולמוס" (בלס: בלע בבולמוס).
ruvik@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
