לבד
לזהר שטרנפלד, ילד מבולבל ומצומק בקיבוץ קטן בעמק חפר, היה רק מישהו אחד שהבין אותו, זה היה ג'ימי סאמרוויל
סוף שנת 84', נער מצומק בקיבוץ קטן בעמק חפר. לא עיר קטנה, אפילו לא מושב, רוב הבנים משחקים כדורעף והוא בקושי מתמיד חצי שנה בלימודי גיטרה. ספה אדומה מהוהה, שהספוג המרכיב אותה כבר התפורר והצהיב עוד יותר, כריותיה עמוסות בשיערות חתולים ובפירורי ביסקוויט. זהו הרהיט היחיד במה שנקרא מועדון הכיתה.
לכאורה אתה לא לבד, הטלוויזיה דולקת ולידך מצטופפים עוד כמה נערים בני גילך. כבר שמונה ורבע בערב והלילה מעולם לא נראה שחור כל כך, מאיים ואפל. מי יודע אם יכול להיות גרוע יותר.
פתאום מופיע ג'ימי סאמרוויל, סולן להקת "ברונסקי ביט", על מסך הטלוויזיה בתוכנית "עד פופ" של ערוץ 1, והשיער הכתום שלו מסנוור את המרקע. השיר הוא "boy "Smalltown , ובקליפ שקורע את הלב, נער בריטי, שאת הפנים הוורדרדות והעגומות שלו אפשר לזהות אפילו בטלוויזיה שחור-לבן, עוזב את הבית בטריקת דלת ונוסע ברכבת לעיר הגדולה, אל הלא-נודע, בלי להביט לאחור.
ואז אתה מבין כמה אתה לבד. הרבה יותר מכפי שחשבת. אמא לעולם לא תבין, שר סאמרוויל, מדוע נאלצת לעזוב. אבל התשובות שאתה מחפש, הוא ממשיך, לעולם לא יימצאו בבית, האהבה שאתה צריך לעולם לא תהיה שם. הוא שר גם אחרי הפזמון שבו הוא מקבל אישור לבכות, להוציא הכל החוצה.
המוזיקה קצבית, מנוגדת לחלוטין למה שנאמר. לכאורה, שיר פופ שגרתי, אחד מיני אלף שמציפים את הרדיו והטלוויזיה. כל יום שישי בחצות רקדו לצליליו עשרות צעירות וצעירים בחדר האוכל של המוסד החינוכי, ספק אם מישהו האזין אי פעם למלים הכואבות.
קצת אחרי בר מצווה, פצעי בגרות על הפנים, מי יכול לדעת מה זאת אהבה, איך היא נראית ומה מרגישים בזכותה. רק עכשיו, כעבור עשרים שנה ויותר, אתה מתחיל להבין כי הקול הזה, הנשי כל כך, שכולם לעגו לו, מספר בעצם את הסיפור שלך.
אולי הסיפור שלך דרמטי פחות מזה של גיבור השיר. אחרי הכל לא ברחת מהבית, ואפילו חזרת אליו אחרי שכבר עזבת לעיר הגדולה, כמעט בכל סוף שבוע. אבל את ההתמודדות היום-יומית עם הזהות המינית השונה, האחרת, עשית כמוהו, לבד, בלי אדם שיעמוד לצדך, שיבין אותך. וכמה שהם לא ינסו להבין, כיום, אלה שהתבגרו שם אתך, לא בטוח שהם אי פעם יצליחו.
עדכון אחרון : 7/7/2005 15:40
נא להמתין לטעינת התגובות
