צנח לו זלזל
שירתו של ביאליק התיישנה ברובה, ולא משום שמת כבר לפני 70 שנה, אלא משום שהעברית שלו נולדה בין הזמנים: כשהניגון היה מלעילי וכשהעברית היתה בלתי מדוברת. הגיע הזמן לעבור מביאליק לאלתרמן
אני רוצה להבהיר מייד: אני אוהב את ביאליק. איך אפשר לא לאהוב את ביאליק? אני אוהב, למשל, את געגועיו לציון בשיר קסום האהבה ההוא "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת/ מארצות החום אל חלוני/ אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה/בחורף בעוזבך מעוני". הדור שלי גדל על השורות המילעליות המתנגנות האלה. הן חלק מתבנית נפשנו. איך אפשר לא לאהוב אותן? אבל הנה, גם השיר הזה מתקלקל כעבור בתים אחדים, כשביאליק משמיע לנו את השורות הספרותיות המגוחכות על זיקנתו כביכול (הוא היה בן 17 כשכתב אותן): "האם עוד לא נבלו הפרחים שָׁתַלְתִּי/ כאשר נָבַלְתִּי אנוכי?/ אזכרה ימים כמוהם פרחתי, /אך עתה זָקַנְתִּי, סר כוחי". ילד שמתחפש לזקן בשיר. בוסריות ליטראטית אופיינית. אבל מדובר כמובן בעניין מקיף לאין ערוך. ביאליק הוא ליטראט בהרבה מאוד בשיריו. כלומר, משורר שלא יצא בחלק גדול משירתו מן השלב הטרום-בשל, הנוּסָחי, המסתגנן, של הכתיבה המשוררית.
אחת משורותיו המפורסמות ביותר של ביאליק מדגימה היטב את הליטראטיות הזאת. אני מתכוון לשורה:"שמים, בקשו רחמים עלי!". איזו קריאה מורתחת מלב רתוח. מעטים יודעים כי שורה זו לקוחה מאחד ממידרשי האגדה התלמודיים היפים במיוחד על רבי אליעזר בן-דורדיא (אגב, סיפור מדהים בנועזותו על אותו בן-דורדיא "שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא אליה תחילה"), שכונסו על ידי ביאליק באוסף המשותף הנפלא שערך עם רבניצקי, "ספר האגדה". כלומר, לפחות אחת הזעקות בשיר "על השחיטה" היא זעקה לא לגמרי אותנטית. אגב, חלק משיריו של ביאליק (כגון השיר המקסים "היא יושבה לחלון", מקסים גם בגלל עמדתו הרוחנית: "בעיניכם היא פרוצה/ובעיני היא ברה"), נכתבו במקור ביידיש ועובדו לעברית. וכל מי שיודע מה זו שירה ומה זו השראה, יכול להבין כי תרגום או עיבוד מתוך נוסח ספרותי קודם הוא מעשה ליטראטי ביסודו, לא מעשה השראה מובהק.
אבל לפני שנמשיך ונדגים, כדאי לענות קודם כל לשאלה מוקדמת בהרבה. למה בעצם חשוב או כדאי לתקוף את מיגבלותיה של שירת ביאליק? אז אוקיי. אז יש משורר הקרוי "לאומי". ממילא אין לו קוראים אמיתיים. ממילא אין מי שמועסק בשיריו, או מתעניין בהם באמת, פרט לסטודנטים המחוייבים בכך ולמוריהם ולתלמידים הנבחנים לבגרות. כלומר, מבחינת הקוראים, ביאליק הוא משורר המתקיים במערכת החינוך הישראלית, ואיננו מתקיים כלל מחוץ לה. זה נכון אולי ביחס לשירה בכלל, ובכל זאת, בשעתו ראינו, למשל, בטלוויזיה את "אלתרמניה", סרטו היפה של הבמאי אלי כהן על אלתרמן, והנה הסרט היה מלא באוהבים צעירים מפתיעים של שירת אלתרמן. כל מיני צעירות וצעירים שהפגינו בקיאות מדהימה למדי בשירתו. גם לרחל יש אוהבים משלה. נכון, במידה רבה בגלל זמרים וזמרות המתמחים
וכאן מונח עיקר העיוות. תלמידי בית הספר הישראלי לומדים את ביאליק יותר מכל משורר אחר. הם לומדים שירים ארוכים בלי גבול ומשעממים בלי גבול כמו "מתי מדבר". הם לומדים שירים דיכאוניים בעלי ערך מוגבל כמו "צנח לו זלזל". הם נבחנים על "על השחיטה", שיר שיש בו בוודאי עוצמה, אבל גם סוג של קריאות געוואלד קצת תיאטרליות מדי:"התליין! הא צוואר – קום שחט!/ לְךָ זרוע עם קרדום / וכל הארץ לי גרדום - /ואנחנו – אנחנו המעט!". ובכל אלה הם מתוודעים למשורר בעל לשון נמלצת, מיושנת, גלותית.
וכדאי מייד להבהיר: סיבת היושן וההתיישנות של ביאליק איננה העובדה הטכנית שפעל את פעולתו השירית לפני כמאה שנה (וגם אחר-כך כמובן, עד מותו בשנת 1935). הנה, התנ"ך נכתב לפני שלושת אלפים שנה והוא זוהר בלשונו העתיקה כביום היוולדו (כמובן, למי ששומע עברית). כי עתיק ומיושן איננו אותו דבר.
את מיושנות הלשון של ביאליק אפשר לייחס, בין השאר, להברה המלעלית שבה נכתבו שיריו (רק שלונסקי התחיל לכתוב שירה עברית בהברה מילרעית) וכן לעובדה הפשוטה שרוב שיריו נכתבו מחוץ להוויית העברית המדוברת (עד בואו לארץ וישיבתו בה, אבל אז כבר היה איש מבוגר ובשל ולא נוח להשתנות). משמע, ביאליק כתב שירה ספרותית, בעברית ספרותית, לא מדוברת, לא ממש חיה, ובמידה רבה, הוא המציא את העברית שלו מתוך זיכרי התנ"ך והמדרש וביטויי היידיש שהילכו בדמו, בנוסף כמובן להשפעת הספרות העברית שסביבו.
בניגוד לתנ"ך, שעליו נאמר כי "דיברה תורה בלשון בני אדם" - כלומר, שיסודו הוא בעברית המדוברת - מתקיימת שירתו של ביאליק מחוץ לעברית החיה. ואם אספר ואומר, כי הבחנתי בכך, באופן לא מודע, עוד כשהייתי ילד, ולמדנו בבית הספר את שירי ביאליק, אולי תתקשו להאמין. אבל זו עובדה. התנ"ך נשמע לי מושלם. ביאליק, לעומת זאת, התנגן לי באיזושהי פסבדו-תנכ"יות, עם ניגון דיבור יידישאי (שהיכרתי מבית הורי). בקיצור, ביאליק מעולם לא קסם לי באמת.
במאמרו "מהו קלאסי?" מסביר ת.ס. אליוט, אולי חכם השירה הגדול ביותר במאה העשרים, כי שירה גדולה באמת, קלאסית באמת, יכולה להופיע רק בתרבות שהגיעה לכלל בשלות לשונית, רוחנית ותרבותית. הוא מסביר שדנטה, למשל, הופיע כשהאיטלקית כבר הספיקה להיפרד דיה מן הלטינית כדי להיות שפה עצמאית באמת, בשלה באמת. ועוד מעיר אליוט באותו מאמר את הערתו המחכימה והמשעשעת: "מן הנמנע הוא להסביר מהי בשלות לאדם שאיננו יודע מלכתחילה על מה מדובר". משמע, כדי להבין מה זו בשלות, צריך אדם להיות בשל באמת, ומן הנמנע הוא להסביר מהי בשלות לאדם בלתי בשל.
ואכן, העברית של ביאליק היתה בלתי-בשלה באותו מובן שהופיעה בתפר בין הזמנים. בין השפה הספרותית, הלקוחה מן המקורות, לעברית המדוברת; בין הההגיה המילעילית להגיה המילרעית; בין השפעת צורות השירה האירופאיות להשפעת המקורות העבריים העתיקים (התנ"ך, התלמוד, סידור התפילה). כל אלה הופכים את שירתו של ביאליק לסוג של שעטנז סגנוני מסורבל (בדומה, אגב, לאצ"ג) ובשונה משירת אלתרמן או רחל, הנשמעת טבעית לגמרי בלשונה, גם אם מבחר המילים שלה הוא ספרותי לא מעט.וכן, שוב, מן הנמנע הוא להסביר מהי לשון טיבעית למי שמושג זה איננו ברור לו מלכתחילה.
אני זוכר שבתיה גור ז"ל כתבה פעם מאמר מתפעם על שירו הנפלא-כביכול של ביאליק "עם דמדומי החמה", שיר המדגים היטב דווקא את חולשותיו המשורריות הגדולות. ביאליק אמנם אומר בשיר זה משהו חכם ומבריק, אם גם בכייני במהותו: "הם האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים / זוּ בחלומות ראינום;/ שעשונו לְגֵרִים תחת כל השמים, /וחיינו – לגיהנום". כלומר, איי הזהב של החלומות שלנו קבעו לנו קנה-מידה בלתי אפשרי לחיים. הפכו אותנו לזרים בחיים, מתוסכלים בעולם הממשי, שבו אין איי זהב ממשיים, חווים גיהינום מתוך געגוע בלתי פוסק לגן העדן. אוקיי, מחשבה מבריקה, אם כי בלתי-נכונה בעליל. די אם נזכור את קוואפיס ,האומר לנו בשיר המפורסם "בדרך לאיתקה" בדיוק את ההיפך: דווקא הגעגוע לאיתקה (כעין איי-הזהב בשירו של ביאליק), הדרך לאיתקה, הם טעם החיים, והם חשובים מן ההגעה עצמה. גם על זה אפשר לחלוק, כמובן, אבל העניין הוא לא ברעיון, מבריק ככל שיהיה, אלא בביצוע השירי. כלומר, בשיר עצמו. ושירו של ביאליק הוא שיר תיאטרלי, מלאכותי לחלוטין, שבו הוא מזמין את אהובתו להיות שותף איתו למחאה כנגד חלומות האושר:
עם דידמומי החמה אל החלון נא גוֹשִי
ועלַי הִתְרַפָּקִי.
לִפְתִי היטב צווארי, שימי ראשֵׁךְ על ראשי –
וכה עימי תִּדְבָּקִי.
ובהמשך מגיע כאמור הקיטור הגדול על עולם החלומות ועל התיסכול הנובע ממנו:
המה איי-הזהב זו צמאנו אליהם
כאל ארץ מולדת~
- - - ועליהם נשארנו בלי רֵעַ ועמית
כשני פרחים בציה;
כשני אובדים המבקשים אבדה עולמית
על-פני ארץ נוכריה.
והשאלה היא, בין השאר, מעבר ללשון הארכאית, מדוע כופה ביאליק על אהובתו תלונת חיים זהה לשלו? מדוע הוא קורא לה ללפות את צווארו ולהיאנח יחד איתו? האם זה לא קצת שתלטני מדי? דיכאוני מדי?
תיאטרלי מדי? מבוים מדי? מלאכותי מדי?
ובכל זאת, ועדיין, יש לביאליק שירים נפלאים ובעיקר פזמונות נפלאים. באופן לא מפתיע אולי (כי מה שנכנס באמת ללבבות, מולחן על פי רוב) - היפים בשירי ביאליק הולחנו: "היא יושבה לחלון", "מנהג חדש בא למדינה", "יש לי גן ובאר יש לי", "בין נהר פרת ונהר חידקל", "הכניסיני תחת כנפך", "לא ביום ולא בלילה". לכן, העצה המעשית שהייתי מציע למערכת החינוך (ואני יודע שלא תשמע) היא להמיר את הלימוד המייגע של שירי ביאליק בלימוד השירים המולחנים שלו, בתוספת כמה פתיחות נפלאות לשירים מרכזיים: הפתיחה ל"זוהר", הפתיחה ל"מתמיד", הפתיחה ל"בעיר ההריגה", הפתיחה ל"שלום רב שובך ציפורה נחמדת". אני מציין את הפתיחות בלבד, כי השיר הביאליקאי האופייני מתארך הרבה פעמים הרבה יותר מדי, מסתרבל, נעשה משמים וטרחני. לכן, אפשר בהחלט, וראוי בהחלט, להסתפק בלימוד הפתיחות העזות בלבד של חלק מרכזי משירי ביאליק, בנוסף לשירים המולחנים. מעבר לכך, ראוי להפוך את אלתרמן למשורר המרכזי במערכת החינוך. היצע נכון של שירי אלתרמן (מתוך שירתו האישית ושירתו המדינית גם יחד - כלומר, גם "כוכבים בחוץ" וגם "הטור השביעי" ) יכול להביא את הצעירים להיקסמות גדולה. בתנאי כמובן שהדברים יילמדו נכון. אבל קילקולי הוראת השירה אצלנו - ואיך ללמד נכון שירה - הם כבר עניין למאמר נפרד.
נא להמתין לטעינת התגובות
