לה וידה לוקה
יעל נעמני פלוס יותר מ-80 אלף קלאברים הגיעו לברצלונה לפסטיבל סונאר, שלושה ימים של מוזיקה אלקטרונית, מולטימדיה וכימיקלים
גם לא שארונס יאסיקביצ'וס, aka שאראס, האחרון שעלה לטיסה 6991 מנתב"ג לברצלונה (אחרי שעוכב על ידי אחד הנוסעים שפשוט היה חייב לקבל ממנו חתימה בשביל אחיו), ומתח את רגליו במחלקת עסקים. וגם לא פעילי השמאל הרדיקלי שנצפו בשער העלייה למטוס והסתפקו במחלקת תיירות. הראשון גר שם, השניים נסעו לכנס איגודים מקצועיים שהתקיים בכפר האולימפי. אבל עשרות אלפי אנשים אחרים שפקדו את ברצלונה בין 16 ל-18 ביוני, באו בעיקר בגלל הסונאר, הפסטיבל השנתי למוזיקה אלקטרונית ואמנות מולטימדיה מתקדמות (מתקדם במובן Advanced ולא חלילה במובן פרוגרסיב, עם כל הכבוד לאיחוד של פינק פלויד). בשנה שעברה נרשמו 84,729 משתתפים . אחרי שמורידים את מספר האמנים, הדי-ג'ייז, אנשי המקצוע למיניהם והעיתונאים, נשארים עם קצת יותר מ-80 אלף . שלא לדבר על האפקט הכלכלי של נהירה אנושית בסדר גודל כזה על העסקים בעיר. כמו שזה נראה בעין לא מזוינת, המספרים עומדים להרשים גם השנה.
במשך שלושה ימים ושני לילות מערכות ההגברה כמעט לא הפסיקו לעבוד. מוזיקאים ודי-ג'ייז מהשפיץ של השפיץ של האלקטרוניקה וההיפ הופ, לצד שמות פחות מוכרים שמסמנים הבטחה כלשהי, הראו מה הם יודעים לעשות. דה לה סול, הכמיקל בראדרז, ריצ'י הוטין, ג'ף מילס, לוראן גרנייה, מאוס און מארס, מיס קיטן, לוק וייברט, מרטין גור, many djs 2, קאטכמיסט, מתיו הרברט, הסנסציה האמריקנית אל.סי.די סאונדסיסטם, הסנסציה הבריטית M.I.A, רושין מרפי ממולוקו, לה טיגרה. רשימה חלקית.
באופן מחוכם מחולק האירוע למתחמי יום ולילה שמשלימים זה את זה. הראשון מהוגן יותר, נמצא במרכז תרבות מרחק יריקה מהראמבלה, השדרה המפורסמת שטופת התיירים. הוא מארח גם מיני אקספרימנטים מוזיקליים, די-ג'ייז זוכי הרד בול אקדמי, דיונים כבדי ראש, תצוגות מולטימדיה, תצוגות טכניות של חומרי תוכנה ותקלוט, יריד מגזינים, יריד תקליטים והרבה ברים. שם, בחללים הקטנים, יכול המבקר חובב המוזיקה לזכות לחוויות אינטימיות או תובעניות יותר לראש ולאוזן, לעומת מה שצפוי לו מאוחר יותר, אז יטפח את הצד הבלייני שבו. מתחם הלילה ממוקם במערב העיר, במשהו שנראה כמו מרכז ירידים עם שלושה חללים עצומים. אין מצב לצפיפות. יש, ועוד איך, מצב לקרחנה. כלי תחבורה: אוטובוסים מוסדרים שיוצאים ממרגלות הראמבלה וחוזרים לשם בסופו של לילה.
באופן מחוכם לא פחות, די-ג'ייז שמקפיצים בלילה יכולים להפגין את הצדדים היצירתיים שלהם באירועי היום. כך ריצ'י הוטין, די-ג'יי בחסד, יוצר מבריק וטכנולוג שעוסק בפירוק ובהרכבה של מרכיבים מוזיקליים, חבר לסימפונית של ברצלונה ולשני די-ג'ייז נוספים לפרויקט אפי, שלא לומר מגלומני, אבל באותה מידה הרקיד את ההמונים במתחם הלילה. כך ג'ף מילס, די-ג'יי בחסד, יוצר מבריק וסוג של איש רנסנס, חיבר פסקול לסרט של באסטר קיטון (בעבר חיבר פסקול ל"מטרופוליס" של פריץ לאנג) והיצירה הוקרנה/הושמעה במהלך היום, בעוד שבלילה לא ריחם על הרגליים. כך לוראן גרנייה, די-ג'יי בחסד, יוצר מבריק ואדם שידוע כקפריזי במיוחד, סגר את אירועי היום הראשון במוזיקה שחיבר לקולאז' של דימויים קולנועיים וצילומים מראשית המאה שעברה, ובלילה פינק בסט המענג ביותר בפסטיבל (פתיחה: רימיקס ל"בלו מאנדיי" של ניו אורדר, סיום: "ג'גואר" של רולנדו, באמצע סייברז אוף פרדייז ודובדבנים נוספים).
במתחם היום של סונאר שלטו השרוכים האדומים עם התגים. כל מי שזכה לפאס נכסף צולם במצלמת מחשב פושטית. התוצאה, לא עלינו, הופיעה על התג שהונפק לו. בעלי המודעות העצמית טרחו להסתובב איתו כמה שפחות, והפוך. חסרי המודעות הסתובבו איתו ועם דיוקנם הקטסטרופלי שעליו גם מחוץ למתחם. היו כאלה שהגדילו עשות ולא נפרדו לרגע מהתיק המגניב באדיבות אדידס שקיבלו יחד עם הפאס. כאילו צעקו, תסתכלו עלי. המראה היה פאתטי.
אנשי התגים הציפו את השטח במתיו הרברט, במאוס און מרס, בטו רוקוקו רוט, במאט אליוט, בדורוטי קולום, בקונור, באנדרגראונד הברזילאי. הם בלעו את פשוטי העם קוני הכרטיסים. בלילה התהפכו היוצרות. אמנם בעלי הפאס זכו לכניסה משלהם ואזור VIP עם פחות תור לשירותים, אבל מי אכפת תג כשדה לה סול, בחיזוק קניה ווסט, גורמים לך לצרוח כילד משולהב וכשהכמיקל בראדרז מפציצים ב"Galvinize". ואם כבר כמיקל בראדרז והלהיט הענק מהאלבום האחרון שלהם, למי שעוד יש ספק, אין היום הבדל משמעותי בין מופע של הרכב אלקטרוני למופע של להקת רוק. העיניים נשואות אל הבמה, ההתלהבות גדלה כשנשמעים צלילים מוכרים מהרדיו או מאם-טי-וי. לתשומת לב הנוסעים לברצלונה, גרין דיי מופיעים שם בסוף יולי.
יש סונאר, ויש ברצלונה (באלוהים ראיתי את אלמודובר בראמבלה). המאבק בין המוזיקה ובין הטאפאסים, השוק וגאודי הוא חריף. המוזיקה מנצחת, את כל השאר דוחפים בין לבין (כך ניצח הפארק של גאודי מסיבת עיתונאים עם דה לה סול). בשלב הבא צריך להתמודד עם לוחות המודעות
איש הצללים דין, שאמור למלא פונקציה כלשהי בחברת התקליטים מיוט ולמעשה אינני בטוחה שהוא בכלל קיים, גיחך בסלולרי. מה פתאום מסיבת הפתיחה הרשמית של הסונאר?! נזף ברואי. המקום להיות בו הלילה הוא The Oven, במסיבה של הלייבל של מתיו הרברט. אתה רשום פלוס אחד, השלישי ישלם עשרה יורו. הכתובת: ראמון טורו 126, נתראה שם. לקח שלוש שעות להגיע, כי המוניות בברצלונה עוצרות רק בתחנות מורשות, וכשהן כבר עוברות בתחנות המורשות, הן מלאות, וכשאחת מהן סוף סוף עוצרת לתיירים שהלכו חצי עיר בשביל להגיע למסיבה שהיא המקום להיות בו הלילה, היא לוקחת אותם לקצה השני של הרחוב, בגלל הסבר לא נכון של מגמגם הספרדית שבנוסעים. בסוף הגענו, דין כבר לא היה שם, הפלוס אחד היה כרוך בתשלום. המסיבה? היתה מצוינת.
יום למחרת עולה נושא חדש ואקוטי על הפרק. מוזיקה אלקטרונית וכימיקלים הולכים ביחד. טרקים נוצרו, מיתוסים נבראו, ספרים נכתבו, על הקשר הזה. יש כאלה שעדיין לא יכולים לעבור מסיבה בלי להקפיץ משהו. ארץ זרה וההתארגנות לא פשוטה. סמי המצרי והחבר הצרפתי שלו הפנו את יואב לגיי בר באזור. אנחנו מגדלים רק גראס, התנצלו. מכרים ישראלים שפגש גרסו אחרת. לך לפלאסה ריאל. אם תשב על המזרקה, הם כבר ייגשו אליך. הבנים יצאו לדרך. ישבו על המזרקה וחיכו. כל מי שניגש אליהם היו פושרים של בירה שלא הבינו למה הצרכנים הפוטנציאלים התכוונו כשאמרו בכל שפה שידעו כי הם מעוניינים במשהו שיגביר את ההנאה שלהם. גם מוחמד המרוקאי לא עזר. הם התייאשו. בדרך לפנסיון הופיע פתאום מרוקאי והציע ליואב חשיש, יואב דרש E. הוא ושותפו למשימה נקראו לסמטה חשוכה ושם רכשו במחיר מבצע כדור לבן שאמור היה להיות אקסטזי, עשרה יורו החתיכה. זה לא עשה את העבודה, כמה מפתיע. מאוחר יותר, במתחם הלילה, מי שלא הסתפקו במוזיקה שאיגפה מכל כיוון יכלו למצוא שם את מה שהתקשו להגיע אליו בפלאסה ריאל ובסמטאות בסביבה.
וגם אחווה יכלו למצוא שם, כזאת שמתבטאת בלחלוק בקבוקי מים ושאכטות ולפזר חיוכים רחבים אל מי שרוקדים מולך. שריד לימים אחרים, שנים אחורה, של חדוות רייבים, של סופי שבוע עם תפריט קבוע של כדורים, אבקות ומסיבות, של אמונה שלמה שסמים, ובעיקר אקסטזי, הם הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך בחיים, אחרי מוזיקה כמובן. טרקים של לילה במסיבות בטבע, נצחונות לצד ערסים כשהשמש עולה, וג'אנגל, ג'אנגל, ג'אנגל. עד שנגמר. מתבגרים, מתפכחים, מפנים את המקום לדור הבא. בסונאר הדורות האלה מתחברים, וגם אם הציניים יתעקשו שמדובר באותה אחוות אקסטזי ישנה, ואלפי ספרדים ובריטים דלוקים מספקים להם הוכחה מצוינת, יהיו כאלה שיתעקשו על מחולל אחר של הפלא. קוראים לזה גוד וייבז. או בעברית: אנרגיות טובות, מינוס המטען הרוחני שנדבק לצירוף הזה.
בשבע בבוקר, מתחת לכיפת השמים, מול קהל של אלפים, הנמיכו לריצ'י הוטין את הווליום. יש ים של אנשים שרוצים עוד ודי ג'יי שמת לתת עוד, אבל נציג הפסטיבל, שהוריד את הכפתור, בשלו. בפסטיבל שמאורגן למופת, שהמעבר בין אקט לאקט כמעט בלתי מורגש, שלא נרשם בו איחור של יותר מרבע שעה, גם שעת הסיום היא משהו שצריך לעמוד בו. רק שהפעם הקהל מצביע ברגליו, בידיו, במצלמות הדיגיטליות ובסלולרי דור שלישי. האיש הרע מתרצה, עוד טרק אחד, בווליום מתון. הקהל אקסטטי, המסיבה נגמרת, ואיתה גם סונאר 2005. הבריטים ארזו והתארגנו ישר על השתכשכות בבוץ של גלסטונברי, יתר האירופים התחילו לפנטז על שאר הפסטיבלים שליבשת הנפלאה שלהם יש להציע הקיץ.
ב-12 עברו רואי ועידו לחדר מספר 12 בפנסיון מרי לוז. שלוש מיטות קומותיים פלוס דייר קבוע: וינסנט. שתי נערות סקנדינביות מתארגנות מצד שמאל, הבנים מכניסים את המזוודות ווינסנט שרוע על הבטן במיטה התחתונה מצד ימין. ישן כמו מת. חשבנו שאנחנו חיים את הוידה לוקה, בטח בשלושת הימים האחרונים. מבט על הגופה של וינסנט והאמת ברורה לשלושתנו. לה וידה לוקה זה הוא.
נא להמתין לטעינת התגובות
