עשרה דבריא
מירי גריי פוערת פה על העונה העשירית של הישרדות, ומחלקת ציונים לכמה מהשורדים האהובים עליה
בסוג של אסטרטגיה אווילית במיוחד, שההפקה לא צפתה בסיוטים הכי גרועים שלה, הצליחה חבורת הכרסתנים להעיף את כל החתיכים כבר בפרקים הראשונים של הסדרה. שאר הלילות מוכי היתושים על האי חלפו בעצלתיים עם סרג'נט טוב-לב, חוואית תשושת גוף מאוקלוהומה, שכשלה בכל המשימות, וגבר אחד חסר חשיבות, שניצל את הנגיסות השמנות שלקחו אחת מהשנייה חברותיו לפיינל פור, כדי להפוך לשורד האחרון, ולקחת את המיליון.
הישרדות 10 (איי פלאו) תוכננה לגרום לנו לרצות להשחיז ציפורניים מחדש. הפורומואים ניפנפו בהרכב אנושי מטריד של שלושה עורכי דין, חשפנית, מאלף דולפינים ומעצב שיער. לא שהיו לי טענות - למרות שהתפניות העלילתיות שמייק בארנט (המפיק) וצוות הפועלים שלו מפנק אותנו בהם, עוזרות תמיד להמריץ מחדש את הדם, זה בדרך כלל עובד יותר טוב כשזה מגיע משם, למטה. מביצי ההפתעה שהשורדים מסתירים בתרמילים שלהם, מתוצרי הלוואי הרעילים של 30 וכמה לילות בלי שינה, ותזונה שמבוססת על קוקוסים ואורז קר.
אבל אז הגיע הטוויסט המוזר של פלאו (מיותר לטעמי), מה שהוכיח שגם הפרקים הראשונים יכולים לספק רגעי פליאה וגיחוך נדירים משלהם. ייתכן שזו נוסחה מנצחת - חוסר וודאות מוציא את הטוב ביותר מהמתמודדים. שימו אותם על קנו עם "משוגעת שבשיא
כשהגיעו לחוף מבולבלים רציתי לכסות את העיניים. עד שג'ף הגיע למעבדת הניסויים כדי להציל אותם מעצמם, כולם התרוצצו שם כמו כלבים משוגעים באווירת מבחן-דינמיקה-קבוצתית-בסלקום. מה לעשות? מה לעשות? להביא מים? להביא ענפים? לגזור את הליווייס? או לנצל את הזמן להתחנף לזו עם "האישיות החזקה" שמחלקת הוראות לכולם?
מי שהצליח להפגין בדקות האלה מיומנויות טיפוס קופי על עצים זכה. זה היה זמנם של בעלי החסינות לבחור את קבוצת הכדורגל שלהם, ואם במקרה קפצת ראשון למים וניסית לשחות או שאתה ברמנית מקועקעת מניו אורלינס, אתה עלול להישאר בחוץ.
אנג'י התחבבה עליי מהרגע הראשון - המשקפיים הגדולות, הפירסינג הדו-נחירי, הכושר הגופני המדולדל. היא בטח גם אוהבת את הקיור. אני מקווה שהיא יודעת שהרעתי לה במשך כל חמישים הדקות האלה, וזה עזר (בנס ניצלה הפעם רק בגלל שלסטפני, שמסתמנת כשורדת חזקה, היתה מספיק תושייתית כדי להוביל המרד נגד גו'לנדה הבלתי נסבלת), אבל הסיכוי שתשרוד את הטרייבל קאונסל הבא הוא כמו הסיכוי שאי פעם תצליח לנצח באתגר חסינות. אפילו קובי, מעצב שיער, עבריין לשעבר, דילג עליה בחלוקה לקבוצות למרות שביססו סוג של אחוות מוזרים. אנג'י בלעה את העלבון והוא ירד לירכיים. האם הצדק יעשה את שלו בפרקים הבאים? סביר שלא. אמשיך להריע.
שתי הערות:
1. לג'יימס מאלבמה - משהו אומר לי שללכלך על ג'ף במבטא דרומי זו לא הדרך הנכונה ללכת בה.
2. לכל השורדים - קצת שיעורי בית. גם באיי הפנינה הם נשארו עם חליפות הארמני ומדי הצופים שהגיעו איתם.
קשה לפתח מערכות יחסים יציבות עם השורדים. מוכרחים להיות שם כשהם כורתים את הברית השגויה הראשונה, כשהזרועות שלהם מתמלאות בסימנים אדומים חשודים או כשהם מקבלים את המכתב מהבית ומזילים עליו דמעת הכרת תודה. העונה החדשה מעוררת געגועים לכמה אייקוני הישרדות מהעונות האחרונות, שבכפוף לחסדי עריכה, זכיתי לצפות ברוב רגעי הגאות והשפל שלהם. או לפחות באחד משמעותי במיוחד.
איש המערות גדל הגוף הזה עם חולצות הריינבו שלו, הצליח להתחבב כל כך על צופי CBS שכשהם היו צריכים לבחור למי לתת מיליון נוסף, הוא לא היה צריך לשבת ולכסוס ציפורניים.
החבר הכי טוב שלו בתוכנית - הצלצל (האינסטרומנט הזה שצדים איתו את הדגים). החשד שלי - הוא התכרבל עם הדבר הארור הזה בלילה.
וזה לא שאפשר לומר שכל אסטרטגיית ה-caretaker שהוא עמל עליה כל כך לא עבדה - רופרט זכה למקום בספסל המושבעים בשתי העונות שהשתתף בהן - אבל גישת האנטי פוקר פייס שלו (השקיפות המביכה), ומיעוט התחבולות שניסה לזמום, קרקעו אותו לספסל הזה עם מסמרים. הגבר החסון הזה הוא רק פקעת ענקית של רגשות. או כמו שאחת מחברותיו לברית אמרה פעם: "רופרט...הוא...זקוק להדרכה".
אם נשים בצד את ההשתתפות החיוורת שלה באולסטארז, שם היא רק הלכה וקמלה, עד לפרישה סוחטת הדמעות הסופית, ג'נה היא מלכת הכיתה הבלתי מעורערת. השטיח הירוק של האמזונס נפרש בפניה כבר שהגיעה, שלה לכיבוש מיידי. לרגעים זה היה עם ג'נה כמו בצופים שוב. למה להתאמץ ללקט עצים כשאפשר להשתזף על הסנדות עם המקובלים של השבט.
ייאמר לזכותה שהחוסן והנחישות בצבצו מבעד לבגד ים בעיקר בסוף. אחרי שעשתה קצת ביצ'ינג, והתאבלה על לכתה של החברה הטובה היידי, ייתכן שנזכרה שלדגמן בגדי ים זו עבודה קשה מידי בשבילה, וזכתה בכל אתגרי החסינות. אגב, אף פעם לא הבנתי את המהלך הטיפשי של הורדת בגד הים בשביל חמאת בוטנים ושוקולד באמצע אחד האתגרים (היידי הצטרפה מיד אחר כך), אבל לפחות זה הבטיח לה עמוד בפלייבו.
לא סביר שמישהו, חוץ ממני, יבזבז זמן מחשבה על "השורדת המוגבלת הראשונה", ובכל זאת נתונה לה כל הערכתי. צינית ועצמאית, כריסטי שיננה לאורך כל הדרך את המנטרה שלה: לא להיות מקוטלגת החרשת של השבט, ועמדה בכך בגבורה, גם אם לא תמיד שמעה בבירור מה רוג'ר ממלמל שם סביב המדורה בלילה.
הבעיה היא (בחזרה לג'נה) שכריסטי לא היתה אחת מ"האחיות החורגות הרעות", שכולן רצו לשטוף איתן ידיים באמזונס, אף אחד לא שאל אותה כמה עקיצות יש לה, עד לרגע שבו היו זקוקים לקול שלה, וגם אז אף אחד לא הציע לה להצטרף לקבוצת המעודדות של זקרה. ככל הנראה סיפור חייה.
לא ראיתי את הישרדות אפריקה, אבל ההתנהלות שלו אית'ן באולסטארז גרמה לי להצטער על כך. המוטו של אית'ן- נקי ופתוח. איורים שלו, היהודי הטוב, על כל תלתליו הנעריים, בטח מופיעים בספר הלימוד של הישרדות, תחת "שחק טוב אך הגון". כל מה שאתה יכולה לרצות מאית'ן זה כמה שיותר זמן מסך, ועם כל הניסיונות של לקס לייפות את זה, דיל "ג'רי על חשבון אית'ן" היה אחד המקוממים בעונה.
אינפורמציה נוספת לא חיונית - הוא וג'נה מורסקה יוצאים (מסתבר שכל הדרכים מובילות לג'נה), ושמועות אומרות שהוא עומד להגיע לארץ למכבייה.
שי אן הגיעה לאולסטארס בלי אף אחד מחבריה לעונה הקודמת (משם עפה בגלל שהניחה מוקדם מידי שיהיה מיזוג), ובלי שמישהו יכיר אותה, ובכל זאת עשתה עבודה מצוינת בלהשניא עליה את כולם.
חבריה לשבט הסבוגה-מוגה (או מה שזה לא היה), שהבטיחו לה שיעשו פו על הלפיד שלה בקרוב מאד, התעלמו ממנה, נתנו לה את האוכל הכי גרוע ועשו כמעט הכל חוץ מלקשור אותה לעץ. אבל האסייתית הנחושה הזו, במפגן פריקי של כוח רצון, הצליחה לעמוד שעתיים עם היד מעל הראש, ולזכות בחסינות הכי מבוקשת בעונה. שמועות אומרות שזה רגע שנכנס להיכל התהילה של הריאליטי טי.וי. "טיפשים, טיפשים, טיפשים", אמרה למצלמה דקות אחרי האירוע. אי אפשר היה שלא לצהול יחד איתה.
לא טרחתי לבדוק את זה, כך שכל העניין נשאר בגדר תעלומה, אבל האם לא היה שחקן שמתבקש היה להביאו בחזרה לאולסטארז יותר מאשר ג'וני רוטן? ניחושים שלי - ביקש יותר מידי כסף או נקבר תחת מכתבי השטנה של פמיניסטיות פגועות. הסיפור בקצרה - פר פלייר עשה בעונה הזו אנספיקבל ת'ינגס (כמו לביים עם חבר שלו את מותה של סבתא שלו כדי לזכות באהדת השבט, כל זאת בזמן שהיא ישבה בביתה חיה לגמרי, צופה בג'רי ספרינגר), וזכה בצדק לתואר השורד השנוא ביותר בתולדות הישרדות.
האמריקאים עשו מזה עניין גדול. דלטון עורר מחדש השאלה שלא נמצאה לה עדיין תשובה מספקת: כמה רחוק מותר ללכת בהישרדות. לטעמי הוא הציק, יותר מאשר עורר השראה, אבל לפחות הוא גנב בלי להזיע את תואר הנבל מהאץ'.
"הבטחות הן כמו רהיטים מקש, ונשים שמנות – קל לפייר פלייר לשבור אותן" (ג'ון דלטון).
רוב הוא שחקן פנומנלי. פני הילד הלא-מזיק שלו בשילוב עם הדחפים ההישרדותיים שלו - לרכל, לבחוש, לתחבל ולבגוד, הביאו אותו מרחק טרייבל קאונסל מהצ'ק הגדול. קסטרנינו ניחן בסוג של איכות מסתורית, שבזכותה הצליח לגרום לכל מי שמחץ כמו זבוב לחזור ולבטוח בו שוב ושוב ושוב. זה עוד בלי להזכיר את הלשון המושחזת, הפטפטת הבלתי פוסקת, ותדמית הלוזר שניסה לפעמים לרכב עליו (זהו ערב אלכוהול וסיפורי זימה במחנה וכשהמיקרופון מגיע לרוב הוא מצהיר שאין לי חיי מין). רוב צריך לקבל תוכנית משלו.
יש רק משהו אחד להגיד על ג'ולי, אבל לפחות הוא משמעותי. היא עשתה מה שאף אחת מהשורדות לא הצליחה לעשות לפניה - כבשה את ליבו של ג'ף פרובסט, המגיש האולמייטי, זה שיודע תמיד לשאול את השאלות הנכונות, שלא מתרגש משפריצים של מים, ומסריח מ"אהבה קשוחה" - שווה ערך לפחות לפענוח הגנום האנושי.
נא להמתין לטעינת התגובות
