צריך לתלות אותו הפוך
אדם אבולעפייה חושב שזה לא מוסרי שסרט אקשן קייצי מתחיל לעסוק במוסר. באטמן, עוף הביתה, עוף
לא נגמר הבאטמן הזה. הנה מסתבר שהוא רק מתחיל. לא שהספיק לי או משהו כזה, אבל היומרה של הסרט הזה להוות משהו שהוא מעבר לפריקוול, כאילו נולד לו באטמן חדש, קצת מעצבנת.
הוא הרי כבר נולד יותר מדי פעמים. תחילה היה זה טים ברטון שמיד אחרי הצלחתו של "ביטלג'וס" יצר את "באטמן" (89'), הגרסה הקולנועית הראשונה לקומיקס המפורסם (לא כולל סדרת הטלוויזיה וכמה סרטי B זניחים), והצליח לממש את חזונו הוויזואלי הייחודי המשלב אווירה פילם-נוארית וקרקסית. מייקל קיטון גילם אז את איש העטלף במיומנות אפלה שלא הוערכה דיה בזמנו וג'ק ניקולסון חגג עם דמותו של הג'וקר (ליהוק שקשה להתעלות עליו).
ברטון עצר לרגע כדי לעשות את "המספריים של אדוארד" ואז המשיך לסרט השני בסדרה, "באטמן חוזר" (92'), שבאופן מפתיע התעלה על קודמו. ברטון, שלא היה חתום מראש על סיקוול, התעקש על שליטה מלאה בתמורה להעסקתו וחיפה על חסרונו של ניקולסון בטרייד חכם של שני שחקנים תמורת אחד – מישל פייפר העדיין-צעירה והמדהימה כ"אשת-החתול" הפתיינית, ודני דה-ויטו העדיין-נמוך-מאוד והמעולה בתפקיד "הפינגווין" הזועף. קיטון שמר על כבודו, הכפיל את שכרו והמשיך לשמור גם על גותהם-סיטי. ברטון יצר עולם שהיה קולנועי כמו שהיה קומיקסי, כזה שהוא אפל ופרוורטי אך גם מחויך, וסיפק לאחים וורנר את אחד הסרטים המכניסים ביותר שלהם.
לאחר שהחליט ברטון שלא יביים את הפרק השלישי בסדרה והסתפק בעמדת המפיק בלבד, במאי עולה בשם סם ריימי (שבחוגים הנכונים נחשב כבר אז לבמאי קאלטי על צמד סרטי האימה המופתיים שלו, “The Evil Dead” ו- “Evil Dead 2”) הציע את שירותיו, אך האנשים בוורנר חשו שהוא אינו מספיק מוכר (ריימי המשיך מאוחר יותר לביים את שני סרטי "ספיידרמן" המצוחצחים, כאשר השלישי בבימויו ייצא ב- 2007).
לבסוף נשכר הבמאי המאוד-רע ג'ואל שומאכר ("הלקוח", "8 מ"מ"), שאמנם הישגו הקולנועי הגדול ביותר הופק שנתיים לפני-כן ("בדרך למטה", 93'), אך נדמה שכשהוא ביים את "באטמן לנצח" (95') הוא כבר חשב על האדפטציה המחרידה שלו ל"פנטום האופרה" מהשנה החולפת.
קיטון פרש מהפרויקט משום שלטענתו לא אהב את הכיוון ששומאכר לקח, וואל קילמר הוכרז כשחקן שיהווה את גלגולו הבא של ברוס ויין העשיר המופלג, שהוא, כידוע, בלילה, בסתר, אינו
בכל זאת, אם "באטמן לנצח" היה סתם סרט סתם, הרי ש"באטמן ורובין" (97') היה ביזיון מוחלט - לא סתם. שומאכר, משום מה, התמיד כשידיו על המושכות ואת הסוס קילמר הוא החליף בעוף האופנתי דאז, ג'ורג' קלוני. לידתו המחודשת של באטמן כקלוני הולידה תוצאות שהן פרודיות במקרה הטוב ומעליבות במקרה הרע. שרמנטיות חדר המיון דווקא התאימה לקאסט המופרך והמשוויץ לחינם שכלל את המושל שוורצנגר, אומה תורמן, אלישיה סילברסטון ואל מקפירסון, אך כל זה לא הספיק לשמור על הבייבי-באטמן החדש בחיים ונדמה היה שסופה של הסדרה הגיע.
וכך עברו להם שמונה שנים של שקט, ופתאום "באטמן מתחיל", שוב. הנתונים המוקדמים די מבטיחים: כריסטיאן בייל, מי שהפך כוכב בצעירותו כשגילם את הילד המקסים מ"אימפריית השמש" (87') של ספילברג, ואחר כך השאיר את חותמו על כל מי שראה את "אמריקן פסיכו" (2000), שם הוא גילם את דמותו של יאפי עשיר ואובססיבי שהופך רוצח סדרתי, אמור לפיכך לספק בכשרון את אותה כפילות ומסתורין שבדמותו של ויין/באטמן.
גם הבמאי כריסטופר נולאן ("ממנטו", 2000) אמור לספק את האדג' שאבד עם הגיעו של שומאכר, אך באופן שונה מהציוריות האקספרסיוניסטית של ברטון. בנוסף, לליהוקו של מייקל קיין לתפקיד של אלפרד המשרת הנאמן היה ניחוח קלאסי.
הסרט נפתח כשברוס ויין, שברח מגותהם כדי לנדוד בעולם, ללמוד את דרכם של נדכאי הפלנטה ולהתגבר על רציחתם של הוריו, נמצא שפוף ומשופשף בכלא סיני נידח. אדם מסתורי בשם הנרי דוקאר (ליאם ניסן) שולף אותו משם ולוקח אותו לפגוש את ראס-אל-גול (קן וואטנאבה) ואת "ליגת הצללים" שלו - צבא נינג'ות שמטרתו להציל את העולם מדברים רעים.
זהו אותו השלב בסרט שבו ניתן להבחין בכך שבייל קצת דומה לטום קרוז ושהסיטואציה בה כפריים מוזרים מהמזרח הרחוק מאמנים את הגיבור, נפשית ורוחנית, נראית משוכפלת היישר מבינוניותו של "הסמוראי האחרון" (2003), כאשר וואטאנאבה שוב בתפקיד מנהיג החבורה. אצל הנינג'ות למד ויין "לכבוש את פחדיו", וכך, כשהוא עוזב את המזרח וחוזר לגותהם כדי "לנקות את הרחובות", הוא משתמש בפוביית הילדות שלו מעטלפים כדי להפחיד את אויביו הנבזיים.
בהגיעו לעירו הישנה הוא מגלה שהמשטרה, השלטונות ובעלי ההון כולם מושחתים. מורשת אביו, שהיה, כפי שהסרט דואג להדגיש, עשיר מהסוג הישן והטוב שהטיב עם עניים וכאלה, מאפשרת לוויין את הבסיס הכלכלי לבניתה של הדמות שאמורה להחזיר עטרה ליושנה. אלפרד עוזר לו למצוא את התחתונים בבוקר, לושיוס פוקס, איש הגאג'טים של "ויין בע"מ" (מורגן פרימן באותו תפקיד צדקני ומבחיל), מארגן לו חליפה וגלגלים, וג'ים גורדון הוא השוטר הטוב האחרון (גארי אולדמן בתפקיד לא אופייני בביצוע מעולה) שעוזר לו עם מידע.
בינתיים מתברר שנרקמת מזימת-על משולבת של הגנגסטר פאלקוני (טום וילקינסון) והפסיכיאטר ג'ונתן קריין (סיליאן מרפי) להחריב את גותהם בעזרת סם הזייה (האפקטים הממוחשבים שגויסו למען הפסיכדליה הנרקוטית מהווים את הקטעים המגניבים והמשעשעים בסרט, ויש לומר גם, האמינים).
משהו בכל רעיון החשיפה של "איך הכל התחיל" בהקשר של באטמן מרגיש כטעות מהותית. המסתורין שתמיד אפף את כל תהליך התהוותה של הדמות נתן לה את כל כוחה. שלא כמו ספיידרמן, דמויותיהם של סופרמן ובאטמן אינן תואמות את האדם מהרחוב שנפל עליו בטעות עכביש. הם מגיעים מלכתחילה מסיטואציה חריגה הממקמת אותם כאאוטסיידרים.
שלא כמו סופרמן וספיידרמן, באטמן הוא בכל זאת אדם בשר ודם הנעזר אך ורק באמצעים טכנולוגיים כדי להפוך להיות גיבור-על (ב"משפחת סופר-על" אותו הילד שאין לו את כוחות העל המולדים של הגיבורים ושבונה, מתוך קנאה, אמצעים טכנולוגיים כדי להעצים את כוחו, הוא הנבל של הסרט). במובן זה, עולמו של באטמן הוא הריאליסטי ביותר מבין עולמות ה"סופר" האחרים, ומצד שני הוא גם התיאטרלי ביותר. שכן ויין אינו יוצר לעצמו תחפושת שתייצג את כוחות ה"סופר" הנמצאים בתוכו, אלא שהתחפושת עצמה היא זו שמתחזקת אותו ומעניקה לו יכולות מבחוץ, כמו מסיכה המגדירה את הרגש של הדמות על הבמה.
את נושא התיאטרליות הפכו יוצרי הסרט לדיון גלוי בין הדמויות וכך גם הצופים חולקים עם וויין את תהליך בחירת החגורה הנכונה. אך הבעיה היא שהתיאטרליות אינה נחוצה ואפקטיבית רק כנגד אויביו של באטמן, היא גם מה שמעניק לבאטמן את ההילה המסתורית שלו בפני המעריצים בקהל. לכן הריחוק שבבאטמן א-לה קיטון וברטון היה חשוב כל כך.
מעבר לכך, אם כבר חושף הסרט את דמותו של ויין במלואה, מדוע לעשותה כל כך מוכרת ורגילה? למעשה, מה שמתרחש ב"בבאטמן מתחיל" אינו אלא ניסוח מחודש של באטמן כספיידרמן עם אחוזה. ראשית, כמו בשני סרטי ספיידרמן, חציו של הסרט מוקדש לדיונים מוסריים על מה נכון או לא נכון, מיהו רע ומיהו טוב וכדומה. תמיד כשסרט אקשן קייצי מתחיל לעסוק יותר מדי בענייני אתיקה, אני מרגיש שמשהו לא מוסרי מתרחש על המסך. שנית, הסצנה של מות האב מאוד מזכירה את הסצינה הכמעט מקבילה בספיידרמן (אמנם שתי הסיטואציות תמיד היו די דומות, אך ההבדל החשוב הוא שלפני סרט זה האב והאם נותרו דמויות עלומות).
שלישית, אהובתו הנוכחית של באטמן, רייצ'ל דאוז (קייטי הולמס – עוד קרוז קונקשן) היא בדיוק השכנה ממול/ ידידת ילדות, אותה בחורה רגילה ונורמלית שספיידרמן מאוהב בה. ההשוואה למאהבת הפרוורטית והמסוכנת ב"באטמן חוזר", "אשת-החתול", יכולה להזכיר למי ששכח עד כמה התסריט הנוכחי סטה מהמסלול. ברוס וויין הוא איש מוזר, מי שהחליט שהוא צריך להיות נורמלי הוא מוזר עוד יותר.
בייל עושה את העבודה, אבל כבר הרסו אותה לפני שהוא הגיע. נולאן, לא רק שאינו מספק את האדג' המצופה ממנו (אני אישית גם לא אהבתי את "ממנטו") הוא מביים כאן באופן כל כך סטנדרטי ומשעמם שאולי צריך לחלוק לו כבוד על כך. בסך הכל הסרט שלו לא רע בכלל בתור סרט אקשן פנטסטי לחופשת הקיץ. אפשר היה אולי לעבוד על השם; אולי לוותר על הבאטמן בהתחלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
