הספיישל מתקרב
דבורה עומר, יהודה אטלס, גלילה רון-פדר, מיכל סנונית ואלונה פרנקל מספרים איך כתבו את הקלאסיקות של ארון הספרים הילדי
התוצאה הסופית של כולם היתה רב-מכר היסטרי שתורגם לשפות אחרות, קצר פרסים, נמכר במאות אלפי עותקים בארץ ובעולם, ועיצב ועודנו מעצב דורות שלמים של ילדים. לכבוד הספיישל "מה הסיפור שלך" של שידורי קשת בשיתוף "מעריב", שישודר הערב ב-20:45 בערוץ 2, ביקשנו מחמישה סופרים לענות על השאלה "מה הביא אתכם לכתוב את הספר? " בתגובה חושפים אלונה פרנקל, דבורה עומר, גלילה רון-פדר, מיכל סנונית ויהודה אטלס את הסיפורים מאחורי הקלעים של ספריהם המצליחים.
"קשה מאוד לדעת מאיפה הגיע הרעיון", אומרת הסופרת אלונה פרנקל. "רעיונות, יש להם תכונה שקשה ללכוד אותם. ממש כמו כשצדים פרפרים, אתה צריך לרוץ, לתפוס, להרוג, אבל להקפיד שהוא ייראה עדיין חי. אני מניחה שאם בכל יום היו באים לי רעיונות כאלה, היית מסודרת. בכל אופן, במקרה של'סיר הסירים' ישנה האמת וישנו הסיפור. הסיפור כמובן הוא שעברתי עם הבן שלי את התהליך. אבל זה לא נכון. כשכתבתי את הספר, הילדים שלי כבר נגמלו מזמן. אבל התחלתי להקשיב לסביבה שלי ושמעתי באיזו סלידה וקשיחות אנשים מתייחסים לנושא הזה. וידעתי, מניסיון, שרק לעתים ממש רחוקות אנשים מגיעים עם סיר לחופה. רציתי ליצור סיפור שיוריד את כל החומרה מהעניין. אבל זה היה הספר הראשון שכתבתי ואף אחד לא העלה בדעתו שהוא יזכה לתשומת לב, ובטח שלא בהצלחה. גם לא אני.
"הספר מצליח כבר 30 שנה. לאחרונה אפילו התקשרה אליי בחורה דתייה ושאלה, בגלל זכויות יוצרים, אם זה בסדר מבחינתי שהיא תוסיף לאמא בעותק שברשותה שרוולים. אמרתי לה שכמובן, זאת רק מחמאה בשבילי. במהדורה האחרונה שיצאה לפני חודשיים הוספתי משהו שבאמת היה חסר, כי אחרי כל הפעולות האלה צריך ליטול ידיים".
-מה גרם לספר להצליח?
"הספר ענייני מאוד ולא עושה עניין. אבל אני חושבת שהיה פה גם קסם".
הסופרת מיכל סנונית: "בדרך כלל, כל מה שאני כותבת, מתחיל ברגע של השראה, כשנכנסת לי השורה הראשונה לראש. בציפור הנפש זה לא היה ככה. עבדתי בקיבוץ עם ילדים, ורציתי לכתוב על הנפש שלהם, על המצבים שבהם הם מתנתקים ולא מתקשרים. רציתי ליצור ספר שדרכו הם יוכלו לתקשר. מהרגע שהיה לי את הקונספט הייתי מסוגלת לכתוב במשך שנתיים. כבר אמרתי שאני פורשת משירה. לא היתה לי שורה ראשונה. ובדיוק לפני 20 שנה, במרס 85', הייתי באיטליה, במלון, ופתאום התעוררתי מהשינה ושמעתי 'עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש'. קמתי וכתבתי את השורה הראשונה, וישבתי
"מיהרתי למטוס, ארזתי את הניירות במזוודה וחזרתי לארץ. כשהגעתי לא מצאתי את הספר. ירד עליי מסך של אבל. ידעתי שהלך לי משהו שלא אוכל לשחזר. ככה עברו שלושה שבועות, שבסופם חזרתי יום אחד הביתה ובעלי ניגש אלי, שולף ערימת ניירות ושואל אותי אם הקשקוש הזה שלי. זאת הדרך המיוחדת שלו לשאול אותי מה הבלגן הזה. מסתבר ששמתי את הניירות בטעות אצלו. הסתכלתי וראיתי שזאת ציפור הנפש שלי. אפילו לא ידעתי שככה קראתי לזה. הסיפור שהתפרסם בספר זהה לטיוטה".
-ידעת שזה יצליח?
"אני חשבתי שיש לי אוצר. אבל כל הוצאות הספרים לא רצו להוציא את זה. אמרו לי שילדים לא יבינו את הספר, ומבוגרים זה לא יעניין. הלכתי לארבע הוצאות. אמרו לי שזה קשקוש. שאני יכולה לזרוק את זה לפח. לבסוף הוצאת 'מסדה', הראשונה שפניתי אליה, החליטה ללכת על זה. ופתאום ביום שזה יצא, אנשים חטפו את זה. זה היה ממש נס. מאז נמכר הספר במאות אלפי עותקים ותורגם לעשרות שפות.
"אבל אני חייבת להוסיף משהו. תמיד כשראיינו אותי על הספר אמרתי שכתבתי אותו בגלל עבודה עם ילדים בקיבוץ. יום אחד בשנה שעברה הגעתי לעיירה בארץ וילד אחד, חכמולוג בכיתה ו', שאל אותי אם כתבתי את הספר בגלל ילדותי בקיבוץ. זה היכה בי כמו ברק. אמרתי לו שתמיד אמרתי שזה מבוסס על ילדותם של אחרים, אבל כנראה גם על ילדותי שלי, ושזו הפעם הראשונה שמעלים את זה בפניי".
"הספר נולד בגלל הרצון לשמר את הדברים שקרו לילדיי", אמר לפני כשבועיים הסופר יהודה אטלס בראיון למוסף "סופשבוע". "הורים עושים אלבומי תמונות כשהם יפים וחכמים ומחייכים. ואני חושב שילדים לא מחייכים כל היום. לפעמים הם עייפים או נעלבים. אז רציתי לעשות להם ולי אלבום של רגשות מכל מיני תקופות או מצבים.
"סיבה נוספת לכתיבתו היתה קנאת סופרים. פשוט קינאתי ביורם טהרלב, שהוציא את ספר השירים הראשון שלו 'משק יגור, טיוטה', ובו תיאר בשירים קצרים את הילדות שלו. בגללו התחלתי לכתוב שירים. בתחילה לא הייתי בטוח בעצמי. לא ידעתי אם מה שאני כותב בכלל מעניין מישהו ואם זה יופי או שטויות. הרי אלה דברים פרטיים שלי ושל ילדי ומשפחתי.
"אני מקפיד על שלושה עקרונות בכתיבת ספר ילדים. האחד, לכתוב קצר. השני, לכתוב פשוט, כי ספרי ילדים היו כתובים בילדותי בעברית יפה, במליצות של שבת. ושלישית, אני מקפיד על האמת. גם אם זה לא תמיד קל. כי לצד ילד חזק ובטוח בעצמו יש עשרה ילדים שחוטפים מכות".
הסופרת גלילה רון-פדר: "באותה תקופה הייתי משפחה אומנת לעשרה ילדים מבתים הרוסים. הייתי בת 24, עוד לא היו לי ילדים, הבת הגדולה שלי נולדה לתוך המעון המשפחתי. הילדים האלה חיו איתי במשך שבע שנים והרגשתי צורך לבטא את מה שעובר עליהם. לא חשבתי שיש לי הזכות לספר את הסיפור האמיתי שלהם, ולכן המצאתי דמות שלא היתה ולא נבראה, קראתי לה ציון, והכנסתי לתוכה כל מיני דברים מעשרת הילדים האלה, עם הרבה דמיון. הנושא הזה פשוט התפוצץ לי בראש. זה ספר שנכתב בסערה. כתבתי אותו במשך חודשיים. זה הספר הכי מצליח שלי, והוא גם הפך לסרט".
-ידעת שיש לך משהו מוצלח ביד?
"ממש לא. נתתי את כתב היד להוצאה לאור וקבלתי מכתב מנומק שאומר שככה לא כותבים ספרים. הוצאת ספרים גדולה ומכובדת בישראל הסבירה לי שכשאחזור לכתוב ספרי הרפתקאות אפנה אליהם שוב. אבל אז התחילו להתפרסם הפרקים ב'הארץ שלנו' וההתלהבות של הילדים היתה פשוט מפתיעה. הילדים שיגעו אותי. הם רצו המשך. הבנתי שהספר נוגע בנקודות רגישות מאוד. אני חושבת שהספר כתוב בגובה העיניים, והוא אחד הספרים הראשונים שנכתבו כאן על ילד בגוף ראשון ולא בשפה מליצית, והיה קשה להסתגל לרעיון שככה כותב סופר".
"מה הביא אותי לכתוב? זה בטח יאכזב אותך אבל זה היה נורא מקרי", מודה הסופרת דבורה עומר. "באותה שנה הבאתי קודם לדפוס את'הבכור לבית אב"י'. ידיד שהתלהב מהספר אמר לי שמתחילה סדרה חדשה, 'הנועזים' והציע לי לכתוב את הסיפור הראשון על שרה אהרונסון. לא ידעתי עליה כלום, אבל נתקפתי בתשוקה לדעת. כך שזה לא היה רעיון שלי. באותה תקופה האחות של שרה, רבקה אהרונסון, עוד היתה בחיים. כתבתי לה מכתב ואמרתי לה מה אני רוצה לעשות, והיא לא ענתה לי. כתבתי לה עוד פעם, והיא פשוט התעלמה ממני.
"בסוף הגעתי אליה, עם חוצפה של צעירים. היא אמרה שהיא לא רוצה שאני אכתוב על אחותה, כי היא ביררה עליי ואני בת קיבוץ שמאלנית, וכבר כתבו מספיק שקרים ובדיות על שרה. נאלצתי להבטיח לה את כל הדברים שבעולם, כולל לקרוא את הטיוטה. מאז לא חזרתי על הבטחות כאלה יותר. נתתי לה לקרוא את הספר והיא שנאה אותו שנאת מוות, ואמרה שזה לא נכון. הסברתי לה שאני מספרת סיפור ושאני לא יודעת מה שרה חשבה כשהיא החליטה להתאבד. היא הציקה לי אבל הספר כבר היה קיים. בסוף, כשקיבלתי פרס על הספר, היא שלחה לי את הזר הכי גדול שקיבלתי מימיי.
"האמת היא שזה לא הספר שאני הכי אוהבת. הסיפור של שרה הוא סיפור קשה. אני לא יודעת אם היום בתור סבתא הייתי כותבת אותו או ממחיזה אותו. אולי יותר ברכות. היתה בו כל כך הרבה עוצמה".
-חשבת שהספר יצליח ככה?
"ממש לא. אני אף פעם לא יודעת אם מה שכתבתי הוא טוב או לא. אני יודעת דבר אחד - אם הנושא תפס אותי. אחרי ששוחחתי כל-כך הרבה עם הקוראים שלי, אני עדיין לא יודעת למה ספר מסוים כל-כך תופס ומכרו ממנו מאות אלפי עותקים וספר אחר לא. "שני הספרים שכתבתי באותה שנה היו בבית הדפוס בזמן מלחמת ששת הימים. כשקראתי את הפרסומים על המצרים שתוקפים, חשבתי בעיקר על מה יקרה אם שני כתבי היד שלי יישרפו ולא ייצאו לאור".
נא להמתין לטעינת התגובות
