מברישניקוב עד סם שפרד
אבי בטלהיים ראה את ג'סיקה לאנג עושה את "ביבר הזכוכית" בברודוויי ונשימתו נעתקה. האישה סקסית, כישרונית, יפה ונערצת מתמיד
ייאמר מיד: אינני אובייקטיבי. מה שלא אומר שאינני צודק. אני מעריץ גדול של לאנג עוד מימי "הדוור מצלצל פעמיים" (1981), שם הטביעה את חותמה לא רק עליי, אלא גם על ג'ק ניקולסון שהופיע מולה ועל שולחן המטבח המפורסם ההוא.
בגיל 56, לאנג מודל 2005 גרסת ברודווי, עדיין נוטפת סקס, עדיין נותנת קונצרט של ניואנסים בשפת גוף והבעות פנים ועדיין מהפנטת בקולה רב הגוונים. וזה אולי בדיוק מה שקומם חלק מהמבקרים, אחדים אף נחשבים, שטענו כנגדה שאמנדה, האם ב"ביבר הזכוכית", המחזה בן ה-40 של טנסי וויליאמס, היא סקסית מדי בגרסתה. ואני טוען: אין דבר כזה. מה גם שהיו פרשני תיאטרון שמיהרו להזכיר למי ששכח או לא שם לב, כי דמות האם במחזה נוצקה בדמות אמו של וויליאמס, שאכן היתה אישה נאה, מרשימה ופלרטטנית, ולא אישה מרופטת עם עודפי משקל, כפי שחובבי המחזה הורגלו לראות.
ה"ניו יורקר" כתב על לאנג: "אמנדה שלה היא פרשנות חדשנית וקיצונית לדמות, פרשנות כה חושפת, עד שהיא גורמת לצופה לראות את המחזה אחרת לגמרי"; ב"ניו יורק פוסט" נכתב: "עם שיערה העשוי בנוקשות (פאה-א.ב), ועיניה המתנוצצות שממוקדות תדיר אי שם בפנטזיה פנימית של אושר, לאנג מרחפת כמו ערפד"; וה"יו-אס-איי טודיי" כתב: "לאנג מתמסרת לאמנדה ונוח לה עם הדמות, על כל הניגודים והשיגעונות הקטנים שבה".
משורה שתיים באולם התיאטרון, לאנג אכן מעניקה אלפי גוונים לאם המתאמצת כל כך להסתיר, בעיקר מעצמה, את פגמי ילדיה וחייה, ולטשטש את המציאות בזיכרונות שיופו בפנטזיה. הניגון הדרומי של קולה מתחנן, מתחנחן, נחרץ, מרפרף, נסדק, נשבר, מלטף ומתרפק. עיניה מתמלאות דמעות אמת עם כל שינוי רגש וכל דמותה מרחפת על הבמה במין פרפור שמתחבט על דופנות המציאות העגומה של המחזה.
ללאנג יש רומן מתמשך עם טנסי וויליאמס, שאותו פגשה בביתו לפני 25 שנה, מפגש שהגדירה כ"הימצאות במחיצתו של חצי אלוהים". הפעם הראשונה שעלתה על במת ברודווי היתה ב-92' בתפקיד בלאנש ב"חשמלית ושמה תשוקה" שלו, תפקיד ששחזרה בהמשך בהפקת טלוויזיה, ועל במת הווסט-אנד בלונדון ב-96'. גם שם ראיתי אותה, גם שם נותרתי מוקסם. מאז עשתה גם את מגי ב"חתולה על גג פח לוהט" שלו ועכשיו, כשהגיעה לגיל, הגיע תורה של אמנדה (ואגב, במרחק בלוקים אחדים מאולם התיאטרון שבו מועלה "ביבר הזכוכית", מועלית גם הפקה מחודשת של "חשמלית ושמה תשוקה", כשבתפקיד בלאנש נטשה ריצ'רדסון).
לאנג בכלל רושמת בשנים האחרונות הישגים מכובדים יותר על במות התיאטרון - בשנת 2000 היתה מועמדת לפרס אוליביה הבריטי על תפקידה ב"מסע ארוך אל תוך הלילה" - מאשר בקולנוע, למרות שגם כאן וגם שם היא אינה מרבה להופיע. כבר אי אפשר לדבר על הסתגרות בחווה במינסוטה, שכן זו הוצעה כבר למכירה ומזה כשנה היא גרה עם בן זוגה מזה 23 שנה, המחזאי זוכה הפוליצר והשחקן סם שפרד, וילדיהם בניו יורק (אפילו קנו דירה בשדרה החמישית, לפי טורי הרכילות).
קשה לדבר על בררנות יתר שהתפתחה עם השנים, שכן מרבית סרטיה בשנים האחרונות אינם מרשימים, בלשון המעטה. יכול פשוט להיות שלאנג, שמעולם לא רדפה אחרי תפקידים שוברי קופות ולא נבהלה מתקופות יובש, שלאורך תקופות מנהלת יחסים די מקוטעים עם הקריירה שלה וגם לא ממש מודאגת מאיך היא תגמור את החודש, בוחרת לעשות רק מה שהיא באמת רוצה. ואם התוצאה אינה מרשימה, שלא לומר גרועה - גם זה, עושה רושם, לא סוף העולם מבחינתה. היא בעצמה אמרה בראיון לא מזמן: "אם מישהו שואל אותי מה דעתי על הסרט'האש', אני אומר שזה חרא. בעבודה על סרטים אני יכולה לצאת לגמרי מריכוז, להיות עצלנית ואני רואה לעתים איך זה פוגע בהופעה שלי".
קשה להאמין, בעיקר אחרי שרואים אותה ממרחק עשרה סנטימטרים בלי טיפול מקדים ארוך של מאפרת-מלביש (מודה, חיכיתי לה בתום ההצגה ליד כניסת השחקנים), כמה
בניו יורק עבדה לאנג, שלמדה בפריז פנטומימה אצל מרסל מרסו וקצת דרמה, כדוגמנית, עד שדינו דה לורנטיס ליהק אותה בתפקיד הבלונדינית הצורחת בכפתו האדירה של הגורילה, בהפקה המחודשת ל"קינג קונג". סרט נורא, קובר קריירות ודאי, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט ראשון של אלמונית. אלא שמה שקרה ללאנג מלמד משהו על הישרדותה ארוכת השנים, השפויה למדי והמוצלחת במקצוע: היא לא התאיידה מהבושה, היא נשארה בסביבה, התפרנסה מדוגמנות וממלצרות, טיפחה קשרים וחיכתה בסבלנות להזדמנות הבאה.
זו הגיעה ב-79', כשחברה בוב פוסי ליהק אותה בתפקיד מלאך המוות ב"כל הג'ז הזה". שנתיים אחר כך היא כבר שרפה את המסך ב"הדוור", ושנה אחר כך כבר נכנסה לפנתיאון הקטן מאוד של שחקנים שקיבלו בשנה אחת מועמדות כפולה לאוסקר - תפקיד ראשי ב"פרנסיס" ומשנה ב"טוטסי" - ולנבחרת המצומצמת עוד יותר של מועמדים כאלה, שגם הלכו הביתה עם פרס אחד (על "טוטסי"). שני הסרטים הוכיחו חד-משמעית שלאנג היא לא סתם עוד שחקנית יפהפייה, היא שחקנית טובה מאוד ומגוונת להפליא.
מריל סטריפ גברה עליה באותה שנה בקרב על האוסקר בתפקיד ראשי (זכתה על "בחירתה של סופי"), אבל הפסידה לה בקרב על תפקיד נחשק בהמשך - של זמרת הקאנטרי פטסי קליין, בסרט "חלומות מתוקים" (85'), שגם עליו היתה לאנג מועמדת לאוסקר (והפסידה לג'רלדין פייג'). האגדה מספרת שלימים סיפרה סטריפ, כי זה היה אחד התפקידים היחידים שבאמת חשקה בהם ועשתה מאמצים פעילים לזכות בו, אבל בדיעבד, היא מודה שאי אפשר להעלות את הסרט על הדעת עם מישהי זולת לאנג בתפקיד.
בסך הכל היתה לאנג מועמדת ארבע פעמים לאוסקר בשנות השמונים (נוסף להפסדים שהוזכרו לעיל, הפסידה גם לסאלי פילד ב-84' ולג'סיקה טאנדי ב-89'), שהיו שנות שיא בקריירה שלה, הן מבחינת מספר הסרטים שעשתה והן מבחינת ההישגים שרשמה. אבל הסבלנות, שוב, השתלמה וב-94' זכתה בפסלון שכל כך הרבה פעמים כבר הגיע לה, על הסרט "שמים כחולים", שבו גילמה את אשתו המטורללת משהו של קצין צבא קרייריסט. כשנתיים ישב הסרט על מדפי האולפנים שנקלעו למשברים כלכליים, עד שהגיע למסכים. לאנג עצמה הודתה אז שהופתעה לא רק מהזכייה אלא מעצם העובדה שהסרט הגיע בכלל לבתי הקולנוע.
שנות התשעים בקולנוע ועל הבמה, מיקמו אותה בתוך רוב של דמויות נשים גבוליות - הגיבורות של וויליאמס, ב"טיטוס", " הדודנית בט" וכן הלאה. בראיון למגזין "ניו יורק" שהעניקה לקראת עלייתו של "ביבר הזכוכית", אמרה: "אנשים שואלים אותי לפעמים מדוע אני מגלמת נשים כאלה משוגעות ומעונות. אני לא מסכימה עם ההגדרה. לדעתי הן שורדות, בעלות אחיזה רופפת על איזשהו עולם אמיתי שהן חייבות להישאר בו. אותי מעניינת השבירות והפגיעות של דמויות". על אמנדה ספציפית היא אמרה: "וויליאמס עצמו אמר את זה, שיש בה 'אכזריות שלא מדעת'. היא אוהבת את הילדים האלה. אני מוצאת שהיא אמיצה מאוד. יש בה כל כך הרבה פנים, כמו ביהלום. אני מאמינה לה לגמרי כשהיא אומרת ש-17 מחזרים באו לבקש את חברתה באחר צהריים אחד. אני חושבת שהיתה לה תקופת זוהר אמיתית בצעירותה".
אז אם מזדמן לכם להגיע לניו יורק בחודשיים הקרובים (ההצגה הועלתה מראש לתקופה מוגבלת), תלכו לראות את לאנג ואמנדה שלה. לאנג אמנם כבר לא מאיימת - כפי שאיימה בעבר כמה פעמים - בפרישה מהמקצוע, אבל בקצב שלה אין לדעת מתי תהיה הפעם הבאה שבה תתאפשר החוויה לראות אותה על הבמה. וזו בהחלט חוויה.
נא להמתין לטעינת התגובות
