הקיץ של סם
סם שפיגל חוגג 15 שנות פעילות והוט פריים משדר את עשר הקלאסיקות של המוסד, שנבחרו על ידי 60 אנשי קולנוע מרחבי העולם. אדם אבולעפיה עושה בשבילכם קצת סדר לקראת המרתון הגדול של סוף השבוע הקרוב
אם צפייה בסרטי סטודנטים נוטה להיות חוויה מייגעת כשהיא מגיעה בתצורה של אולם דחוס במשפחות המריעות של היוצרים הצעירים אל מול פנינה אחת או שתיים מתוך רצף לא נגמר של סרטים מרושלים ומטה, הרי שמבחר מצומצם זה הוא הקרם-דה-לה-קרם של מוסד שבעצמו נחשב לסוג של קרם. בנוסף, הפעם לצופים ישנה הבחירה אם הם מעדיפים לראות בעקביות נינוחה סרט אחד ביום (19.6 - 1.7 ב- 22:00, לא כולל סוף השבוע שבאמצע), או להיות נאמנים לפורמט החגיגי והצפוף של "הקרנות סוף-שנה" ולצפות בכולם ברצף (1.7, יום שישי). בתום שידור המרתון יוכלו הצופים בבית להצביע לסרט האהוב עליהם (הזדמנות למשפחה ולחברים לשוב דרך הדלת האחורית...) והזוכה יוכרז בטקס מיוחד לכבוד בית הספר במסגרת פסטיבל ירושלים הקרב.
הסרטים כולם שווים צפייה, מסיבות שונות. "בית" (94') של דוד אופק ("בת-ים, ניו-יורק", "המנגליסטים") הוא ללא ספק הסרט המאתגר והטוב ביותר. במרכזו גבר צעיר (אופק) המתגורר עם הוריו ממוצא עירקי במהלך מלחמת המפרץ. הסבתא (סבתו האמיתית של אופק) מצטרפת גם היא לבית משום שאין לה חדר אטום, והסיטואציות הביזאריות נעות בין ניסיונות לזיהויו של הבית הישן בבגדאד בטלוויזיה (מתוך צילום של טיל אמריקאי שקרב ליעדו) לבין התכרבלויות אינטימיות בחדר האטום כשמבטים מביכים מבעד למסכות הגז השומרות על השקט.
סרט נוסף של במאי שהפך למוכר ומצליח הוא "סוסי ים" (98') של ניר ברגמן, מעין גרסה קצרה ומצ'וקמקת של "כנפיים שבורות", סרטו באורך מלא שזיכה אותו באוסקר הישראלי. מסגרת הסיפור כמעט זהה: משפחה חיפאית המורכבת מאם ושלושה ילדים מתמודדת עם היעדרותו של האב. מאיה מירון ("מדורת השבט") היא השחקנית היחידה ששרדה את הליהוק במעבר מהסרט הראשון לשני, אך גם היא לא מצליחה להציל את הסרט מליפול לסמליות נדושה וסנטימנטליות מתחנחנת. דווקא הפער בין בין שני הסרטים מעניין, משום שהוא מדגים את הלקחים שאפשרו לברגמן להגיע לתוצאה מעודנת ומוצלחת יותר בסרטו השני, כיוצר מקצועי.
"עונג שבת" (2003) של מיכל ברזיס מספר על שלישיית בנות דתיות שיוצאות בחשאי לבילוי ערב שבת במכונית ומסתבכות בתאונה לוליינית. ברזיס מייצרת כמה רגעים קולנועיים גדולים ומשלבת באופן מעניין בין השגרתיות של המסורת לפיתוי והאימה שבחריגה ממנה. סרט נוסף שמפלרטט עם ז'אנר האימה, הפעם מכיוון כמעט קומי, הוא "בידיים טובות" (1994) של עודד דוידוף, ששיתוף הפעולה שלו עם הצלם דן גבע מפיק כמה מהשוטים המרהיבים ביותר שניתן לראות באסופה זו. ליהוקו של אריה מוסקונה לנהג המשאית קטוע הידיים מוצלח, ההומור השחור חביב והמוזיקה המקורית של בועז דוידוף מעולה; חבל רק שהעלילה אינה מהודקת ואמינה יותר.
"קרב תרנגולים" (2000) של סיגלית ליפשיץ מעמת חוואי ישראלי (אורי גבריאלי בתפקיד עצבן אופייני) עם שומר מחסום פלסטיני שהיה פעם פועל שלו. גבריאלי רוצה לעבור במחסום, השומר קיבל הוראה לסגור אותו והעניינים מתלהטים. רק העובד הזר הרומני של גבריאלי מנסה לפייס. ליפשיץ ניסתה ליצור דרמה קומית שהיא אלגוריה ל"מצב"; בעוד שנדמה שחזונה היומרני לא צלח, הרי שהסרט בכל זאת גדוש בהרבה רגעים מצחיקים ומעניינים. "מינוס פלוס" (2001) של שחר כהן צנוע יותר. הוא מספר על זוג שנאבק בצורך לשלם חשמל. הסרט כולו מלא בבדיחות קטנות שאינן הכרחיות למהלך הכללי אך ממלאות את ההתרחשות בקסם. כך, למשל, ליהוקו של נחמן אינגבר, המבקר והמורה
סרטים נוספים שיוצגו הם "גול עצמי" (1995) של רן כרמלי (מומלץ למי שמתגעגע לאיבגי), "מבצע YY" של עודד לוטן (2000), "חול" (1997) של עמרי לוי בהשתתפות שמיל בן-ארי ו"אנדרדוג" (2002) של ערן מירב. הסרט ה- 11 הוא "ל"ג בעומר" (1998) של בוגר סם שפיגל, שרון עמרני ז"ל, שטבע בחוף הים בתל אביב לפני שנים אחדות. אין לראות את הכללתו של סרט זה בתכנית כמקרה סעד, למעשה הוא יכל וצריך היה להיכלל בעשירייה הפותחת. עמרני מטפל ברגישות בסיטואציה המשפחתית של בן מפגר שכבר מבוגר בשנים אך זקוק לטיפול ותשומת לב מלאים.
הסרטים של השפיגלים עשויים טוב. אמנם לפעמים נדמה שהם נגועים במקצועיות שמעט מסרסת את הגחמות היצירתיות, אבל מצד שני הם בהחלט מנתצים את השמועה שהקולנוע הישראלי מרושל טכנית. בכל מה שקשור לסרטי סטודנטים, ביה"ס סם שפיגל מהווה את החזית המוצקה של הקולנוע הישראלי והשבוע גם של הוט. כמובן שערוץ הקולנוע הישראלי יאלץ לסגור איזו עסקה חפוזה שתאגד את הסרטים הטובים מהאוניברסיטה, המדרשה וקמרה אובסקורה כדי להציב חזית נגדית ולהוכיח לנו שתחרות זה טוב. בינתיים הוט פריים הוא מקום נחמד לבלות בו בלילות.
נא להמתין לטעינת התגובות
