כל ישראל ערבים זה לזה
אנחנו מתרגשים להצטרף למסע של ברק הימן, ולחוות ביחד אתכם את הרגעים הקטנים והגדולים ביצירת הסדרה התיעודית שלו ושל תומר הימן "גשר על הוואדי". יומן אישי
את יגאל פגשתי לראשונה לפני חמש עשרה שנה. הוא עבר בתור מלצר ב"גן של אורי", הפאב המיתולוגי של נתניה שקיבץ אל תוכו את זנבות הבוהמה התל אביבית.
ארז ותומר, אחיי הגדולים, היו גם הם מלצרים, ואני הקטן הייתי ה"פיקולו" - זה שמסתובב בין השולחנות הרועשים עם פיילה ענקית מפלסטיק ואוסף את הצלחות המלוכלכות ואת בדלי הסיגריות מהרצפה.למחרת יום עבודה הייתי מגיע לבית הספר מנומנם לחלוטין, שם את הראש על השולחן ומרים
אותו רק בסוף יום הלימודים.
כל כך הייתי מרוגש מהאפשרות להרוויח כסף, ועוד להתחכך בגדולים, שלא בחלתי בשום אמצעי: כשלא היה לי טרמפ מהמושב לנתניה הייתי שם את האופניים על העגלה, מחבר אותה לטרקטור, נוסע בחשאי, עדיין בלי רישיון, עד לנווה איתמר שבפאתי העיר, מחנה שם את כלי הרכב המגושם וממשיך עם האופניים עד סוף רחוב הרצל.
הרבה כוכבים מקומיים הסתובבו שם ב"גן של אורי". מיונתן גפן בשלהי תהילתו ועד אלי ומריאנו בתחילת דרכם, דרך אושיות מקומיות נוספות של אותם הימים כמו יוסי "ראש קטן". אבל יגאל היה הבולט מכולם. גבר יפה, עם חוש הומור חריף, כריזמה שקטה וגינונים ג'נטלמנים למכביר. הוא זה שהכיר לי את חורחה לואיס בורחס, ג'ורג' אמאדו, יהודה עמיחי ונתן זך. הוא זה שלימד אותי בעל פה
את "מדרש יונתי" של מאיר אריאל ולקח אותי לראשונה לסיני. הוא זה שהראה לי איך עושים אהבה עם השפה העברית וכיצד משתמשים
ואז גיליתי שהוא ערבי. לא זוכר בדיוק מתי ואיך אלא רק את התחושה. משהו חדש ומוזר, כל כך מוזר, חדר לי לתוך החיים. אז עוד לא הבנתי את כל מה שהמודעות הפוליטית שלי היום מאפשרת (או לצערי לעתים מכתיבה לי) להבין. רק הרגשתי. בגוף.
פתאום הרבה דברים שטיפטפו לי בתור ילד נראו לי מוזרים. פתאום הבנתי עד כמה מגוחכות הן כל אותן הקלישאות הציוניות שעליהן גדלתי. ואיך זה יכול להיות, שאלתי את עצמי, שהחבר'ה בכתה מקללים את חגי, הילד הזה שתמיד כולם מציקים לו, וקוראים לו "ערבי מסריח". הרי יגאל, שהסתבר שהוא בכלל פייסל, ושהוא בא מכפר קרע, והוא לא תימני בכלל, ושיש לו עולם שלם שהוא הסתיר מאתנו, שרק היום אני מבין לאט לאט למה הוא עשה את זה, וכבר לא כועס על זה אלא בעיקר עצוב מזה, ומאחל לילדים שלו שהם כבר לא יצטרכו לשחק מחבואים עם הזהות שלהם כמו שהוא
עשה, הוא בעצם החבר הכי טוב שלי.
אחרי שנים של חברות עמוקה עם יגאל הזמנו אותו אלינו הביתה לכפר ידידיה לחגוג עם המשפחה את ליל הסדר. אף פעם לא אשכח את דודה ר' מהעיר י' אומרת לנו בטון פדגוגי, בסוף הלילה, אחרי שהוא כבר יצא לדרכו חזרה, ש"הוא דווקא ממש נחמד אבל אף פעם אי אפשר לדעת, אני אומרת לכם, גם חמוד כזה יכול להיות מחבל, אז תעשו לי טובה ותיזהרו".
אחרי כמה שנים לא פשוטות בקרב היהודים החליט פייסל לעזוב את הכל ולנסוע. שלוש שנים הוא נסע. ונסע. ונסע. אוסטרליה, תאילנד, ארה"ב, אירופה - העיקר לא להיות פה.
כשאביו נפטר הוא חזר הביתה, לכפר קרע. הוא חשב שזה ביקור מולדת קצר ושאוטוטו הוא חוזר לנדודים, אך זמן קצר לאחר מכן גם אמו נפטרה ופתאום הוא מוצא את עצמו עם סדר יום חדש: קם בבוקר בכפר קרע, עובד במשך היום באלומיניום והולך לישון בלילה, בכפר קרע. לא עוד לימודי פילוסופיה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה. לא עוד לילות שימורים על חוף הים במכמורת, אלא חיים
של גבר עובד שהשיבה כבר מתחילה לזרוק בשיערו. אז גם התחלתי לקרוא לו פייסל. הוא לא ביקש את זה אף פעם במפורש אבל זה היה ברור. הוא חזר לכפר ושמו האמיתי חזר אליו. הוא בנה לעצמו בית, הקים משפחה ולאט לאט התנתק מהרבה חברים של פעם. תומר ואני שמרנו אתו על קשר הדוק וחם כל השנים הללו, ובערך אחת לחודש היינו נוסעים אליו לכפר קרע, יושבים בחצר וסתם מקשקשים
את עצמנו לדעת.
באחת מאותן פגישות, לפני שנתיים וחצי, היה משהו מוזר בפייסל. משהו מיוחד, שונה - מלא אור וברק בעיניים שלו שהלכו ונהיו עצובות עם השנים. "מה קורה בן אדם, מה אתה זומם? דבר אתנו", אמרנו לו בסקרנות והוא ענה ש"אתם לא מבינים בכלל מה קורה פה. תוך שנה אנחנו מקימים בית ספר יהודי-ערבי ככה שהילדים לא יהיו כל כך דפוקים כמו שאנחנו".
"על מה אתה מדבר, איזה בית ספר, מה בית ספר, הספקת כבר לשכוח את אירועי אוקטובר? איזה יהודים בכלל יסכימו לשלוח את הילדים שלהם לבית ספר שכזה בזמן שאנשים עדיין מפחדים לנסוע בואדי ערה? ואיזה ערבים יסכימו לעבור לסדר היום אחרי שטבחו בהם ככה? מה, התחרפנת לגמרי"?
פייסל הסתכל עלינו בחיוך, הבטיח לנו שעל אפנו וחמתנו ייפתח בית הספר ושאנחנו עוד נאכל את הכובע. בדרך חזרה לתל אביב היה שקט באוטו. אפילו מוזיקה לא שמנו. תומר נהג ואני עישנתי סיגריות בשרשרת. בלי לדבר יותר מדי הבנו שיש לנו סרט ביד. בפעם הבאה שנסענו אל פייסל כבר הבאנו מצלמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
