"טלנובלה בע"מ", שרי שיין

שני פרקים מתוך העיבוד הספרותי לאופרת הסבון הפארודית של סיגל אבין ודרור נובלמן

NRG מעריב | 21/6/2005 10:41

שרית הציעה לניב כסף כדי שיהפוך אותה לצפונית. "אני אגיד לך את האמת, אני לא חושב שכפיר לא אוהב אותך כי את לא צפונית" אמר ניב.
"תסתכל עלי" אמרה שרית. "פנים - אין לך מה להגיד. וגוף - חבל על הזמן, אז מה שנשאר לעבוד עליו זה האישיות".
ניב גמגם. "אבל…"
"אין אבל, אני לא רוצה להיות פרח'ה. אתה יכול לעזור לי או לא?"
ניב התלבט. "אני מוכן לנסות, אבל תדעי שאני לא מאמין שזה יצליח".

דנה ביקשה מכפיר לגור בדירתה. "זה חתיכת צעד", אמר לה, "אף פעם לא גרתי עם מישהי".
דנה חייכה. "גם אני לא".
"אני בלגניסט נורא", הזהיר אותה.
"אני חולת ניקיון".
,אני לא מרים את הקרש בשירותים".
"אני פדנטית".
"אני עושה גרעפסים".
"אני עושה יוגה".
הוא בחן אותה מהורהר. "אז מה, נהיה ממש זוג כזה שגר ביחד?"
היא שמעה את הספק בקולו. "אתה לא רוצה - לא צריך. תשכח מזה".
כפיר נזכר באינטימיות של רננה ורמי בחומוסיה. הוא הגיע להחלטה. "את יודעת מה, בואי נעשה את זה, בואי נגור יחד".
היא נשקה לו כמו שרק דנה בלום יודעת. "אני כל כך אוהבת אותך".
כפיר עצם את עיניו.

שירה הודיעה לניב שכן, היא מתחתנת עם שון. "הוא רוצה לעשות את זה כמה שיותר מהר. הוא רוצה ילדים ומשפחה. הוא מרגיש בשל", אמרה באושר.
"מזל טוב", חייך ניב והיא חיבקה אותו באהבה.
ניב עצר את דמעותיו ושירה תכננה את שמלת הכלולות שלה, כשהבחינה בעיניו הלחות. "אני פשוט…אני מתרגש", מלמל.

ג'ק נחת בביתה של ניצה עם שני אחים מבית אבות. הם לקחו את אפרים, שניסה להתנגד, לשווא. ניצה חזרה הביתה ומצאה את נפתלי, שואב אבק במרץ. טעות. זה היה כמובן, ג'ק. "זה לא עסק שאתה פה, נפתלי, אמרתי לך כבר…אתה צריך ללמוד לכבד את ההחלטות שלי. אני לא רוצה לחשוב שאני צריכה להחליף מנעולים בבית".
ג'ק התקרב אליה מתנשף, אוחז בסנטרה. "אני רוצה אותך", אמר בתשוקה, "אני חייב אותך עכשיו…את מדהימה אותי". הוא נשך את צווארה והיא לא יכלה להתנגד, הם עלו לחדר השינה.
ניצה התענגה, צורחת בתשוקה, "הו, נפתלי", שרועה על המיטה מותשת.
ג'ק חיפש בקדחתנות בגדים בארון. "מה זה הבגדים המכוערים האלה", אמר.
"נפתלי", אמרה ניצה. "תדע שמה שקרה עכשיו לא קשור ליחסים בינינו, נכנענו לתשוקה, אבל זה לא אומר שאני סולחת לך על הבגידה. שום דבר לא פתור, עוד לא החלטתי מה אני רוצה…"
ג'ק לא הקשיב, זורק בגדים על המיטה. "אני חייב לקנות בגדים חדשים".
"נפתלי, אנחנו מדברים על היחסים בינינו". ג'ק נתן בה מבט חמדני, נושק לה בתשוקה.

טליה הציעה להרוג אותו. בני חשב שזה מוגזם קצת

ניב ושרית ישבו באסימוב, שקועים בשיעור הראשון שעתיד להפוך אותה לצפונית. היא הזמינה דיאט קולה. "בחורות עם שיק לא מזמינות דיאט קולה", אמר ניב, "את צריכה לשתות אלכוהול, קוקטייל או יין".
זה הצחיק אותה. "אתה טועה. בברים שותים דיאט קולה ובדיסקוטקים וודקה ורד בול…יש דברים שאתה יודע. לא לוקחת ממך, אבל יש דברים שאתה מגזים. כמו הבושם".
ניב צחק. "אני מגזים? את משתמשת בשלושה בשמים בו זמנית".
"זה לגיוון", אמרה והוא חשש שהיא מקרה אבוד. רן, חבר לשעבר של ניב, נכנס לאסימוב והם קבעו להיפגש מאוחר יותר, מתחבקים. שרית רצתה להבין מיהו רן. "מה זאת אומרת, החבר הראשון שלך? מהגן?"
ניב חייך. "בן זוג, בויפרנד, מאהב. אני גיי, שרית, אני אוהב גברים. הוא החבר הראשון שלי".
"אתה הומו? ממתי?"
"מתמיד".
"לא נראה לי. תפסיק עם השטויות. אני מכירה אותך לא מהיום. אני יודעת שיש בנים שחושבים שאם הם יגידו את זה, זה תירוץ למישהי שהם לא רוצים, אבל אני ממש לא בעניין שלך".
"שרית, אני גיי, אני הומוסקסואל, אני אוהב גברים, תמיד אהבתי. רן היה החבר הראשון שלי ומאז היו לי עוד בני זוג, אני מארגן מסיבות גייז, מדריך חדר כושר, אני הומו!" הוא לא יכול היה להיות

יותר ברור מזה.

מאוחר יותר בחומוסיה, שרית אמרה לבטי שיש לה הרגשה שניב הומו. "תחושת בטן", אמרה, "הוא זרק איזה מילה, חיברתי דבר ודבר והגעתי למסקנה. הוא הומו".
"איזה בושות", אמרה בטי, "תיראי מה זה, עד שאני נדלקת על מישהו - הוא מתהפך. את רואה מה קורה למי שמסתובב עם צפוניות כל הזמן? הוא נהיה הומו...האמת, שזה מדליק, שרית. בואי נתערב שאני הופכת אותו בחזרה".
שרית הייתה ספקנית. "אם לא, אל תקראי לי בטי", אמרה.

בני היה מוטרד. השירים שטליה הכניסה לתסריטים של "פירות אסורים" לא העלו את הרייטינג, להפך - הוא ירד. "זה הכל עבדול", אמר לטליה, "מהתחלה אמרתי, אבל אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא רוצה לראות ערבי בפריים טיים".
טליה הציעה להרוג אותו. בני חשב שזה מוגזם קצת. "רציתי לגייר אותו, אבל רננה אמרה שאי אפשר", אמר בני.
טליה הרגיעה אותו. "בטח שאפשר. כבר היום אני אכתוב את הסצנה".
בני חשב שהוא רואה נצנוץ אור בקצה המנהרה. "אני אפוצץ ביחסי ציבור. גדול. זה ציוני. זה אחדות העם, זה יחזיר את הצופים".
השחקנים היו המומים מהמהפך, בסצנה אחת ארוכה האלמנה זימר הפכה לאמו של עבדול, ורגע אחר כך הוא הפך ליהודי העונה לשם - הראל.

"בקיצור, אתם לא שוכבים"

רננה חזרה לחומוסיה. "שכחת משהו?" שאל כפיר מופתע.
"לא, סתם עברתי בסביבה, הייתי רעבה".
"חשבתי שלא היה לך טעים".
"טעים, טעים, תביא עוד קומפלט לקחת".
"את יודעת שבגלזגו אין חומוס?"
"אין?"
"וכולם מדברים שם אנגלית מוזרה".
"אני אתרגל".
"והכל חמץ שמה".
היא חייכה. "באמת?"
"זה ידוע הכל חמץ בגלזגו…מה הוא הולך לעשות בגלזגו, תזכירי לי".
"ללמד צילום".
"מה יש ללמד, לוחצים על כפתור ומחכים לפלאש".
רננה שתקה.
"חמוד רמי", אמר כפיר, "אני יכול לשאול אותך שאלה? למה את נוסעת לגלזגו?"
"כי חרא לי פה. לאן שאני מסתכלת אני נתקלת במשהו שגרם לי להגיע למצב שהגעתי".
"אז את בעצם בורחת".
"אני צריכה לטפל בעצמי, להבריא".
"אבל לגלזגו? למה לא סיני, איביזה".
"לגלזגו יש יתרונות משלה".
"רמי?"
היא חייכה. "אני רואה שאתה מתעניין בו".
כפיר שתק. "אני יכול לשאול אותך שאלה שתעצבן אותך?"
"לא".
"הוא יותר טוב ממני במיטה?"
"באמת שאלה מעצבנת". היא לקחה את המנה שלה וקמה לצאת, בוחנת את כפיר. "אתה יודע שלא הכל מין כפיר, אצל אנשים פחות רדודים יש עוד דברים".
הוא חייך. "בקיצור, אתם לא שוכבים".
היא יצאה בכעס. "אני לא מבינה למה חזרתי הנה".

אודי נכנס לחדר ההלבשה עם קופסה גדולה. "קניתי לך משהו", אמר לעלמה, שחשבה שהוא כועס עליה על הסצנה שעשתה לו עם הקטלוג של דנה. "קניתי לך משהו", אמר מקלף לאט את העטיפה. זה היה כלוב עם שתי ציפורים מקסימות.
עלמה התרגשה. "איזה מהממות".
אודי חייך מרוצה מעצמו. "ציפורי אהבה".
"בשבילי?" הסמיקה.
"כן. כי אני אוהב אותך. אני ממש אוהב אותך".
עלמה נשקה לו. "גם אני אוהבת אותך. אתה כזה מתוק, אתה יודע? אתה ממש מתוק, והן מדהימות". הם התחבקו באושר.

"פעם אתם חברים, פעם אתם רבים, מה קורה?"

ג'ק הלך לקנות בגדים חדשים ונכנס למשרדו במשקפי שמש וחליפה מהודרת, צורח על המזכירה על הבלגן שעל שולחנו. המזכירה המסכנה גמגמה. "חשבתי שאתה חולה, נפתלי".
ג'ק צעק. "אני רוצה שתביאי לי את כל ספרי החשבונות שלנו, הכל, טפסים, דוחות, רשימות מלאי הכל…ותעמדי ישר. למה כולכן לבושות כמו המפד"ל, ככה מתלבשות עובדות טלוויזיה? אתן צריכות להיות לבושות שארפ, צריך שיראו בשר".
"אבל נפתלי, אתה תמיד מחמיא לנו", אמרה בשקט.
הוא קטע אותה בגסות. "לא מחמיא ולא תמיד. ממחר אתן לבושות להרוג…זה טלוויזיה פה לא בית כנסת. יאללה, החוצה". היא יצאה ברגלים כושלות.

שירה החליטה לגור אצל שון עד החתונה. "אני מתחילה להתרגש בטירוף, גם אתה", שאלה בעודם מכורבלים במיטה.
"ברור", אמר, לא בטוח בעצמו.
שירה הייתה מאושרת. "אני רוצה שנעשה מחר ארוחת ערב, להודות לניב על כל מה שהוא עשה בשבילי, איך שהוא אירח אותי ותמך בי כל התקופה".
שון ניסה להניא אותה מהרעיון. "יש לי מלא דברים על הראש. לא מתאים לי".
היא בחנה אותו. "תגיד, מה קרה בין שניכם? פעם אתם חברים, פעם אתם רבים, מה קורה?"
"לא קורה כלום, סתם הכל צפוף".
שירה ליטפה אותו מתפנקת. "אל תהיה כזה. יהיה כייף, ובא לי שנטהר קצת את האווירה ביניכם. נביא גם את החבר שלו, נשב ארבעתנו".
שון נדרך. "איזה חבר, כפיר?"
"מה פתאום כפיר, יש לו מישהו חדש. אחד שהיה פעם חבר שלו, רן. מריח לי שהם הולכים להיות יחד".
שון הסתקרן. "את יודעת מה, למה לא? תגידי לו שיבוא ויביא את החבר".

ניב ושרית נפגשו לשיעור השני בדירתו. "בואי נחזור על מה שלמדנו, תמני לי שלושה סוגי מוזיקה אלקטרונית שאת מכירה".
"סלולרי, מיקרוגל, מגהץ לפן".
"לא מוצרי אלקטרוניקה, מוזיקה אלקטרונית".
שרית קימטה את המצח. "יש מגהץ שעושה מוזיקה?"
"שרית, חזרנו על זה עשרים פעם. האוס, את זוכרת, זה המשך לדיסקו, וטכנו שזה יותר מהיר ואגרסיבי, וטראנס שהוא שיבוש של טכנו ויותר פסיכודלי".
שרית זכרה. "טראנס אני מכירה. פעם נסענו למסיבת טבע…"
ניב עצר אותה. "שרית תתרכזי. אמרנו שלהיות די.ג'יי זה שיא הקוליות, אבל בשביל להיות די.ג'ייאית שנקינאית, את צריכה להכיר את כל הסוגים. בואי נמשיך. את זוכרת מה זה טריפ-הופ?"
היא הרהרה רגע. "בטח, זה שמראים סמים בערוץ הופ!"
הוא נשען לאחור, מותש.

"אני בהלם ממה שעשית, בהלם"

כפיר הופתע לפגוש את אביו בסלון, בוחן אותו בריכוז. "אתה לבוש חבל על הזמן. התחלת להשקיע. אתה רוצה לכבוש מחדש את אמא, אה?"
ג'ק הביט בתרמיל על גבו של כפיר. "מה זה, מילואים?"
כפיר גיחך. "מה פתאום. אני עובר לגור אצל דנה".
"אתם מתחתנים?"
"לא, מה פתאום".
ג'ק נתן בו מבט כועס. "אל תשלה אותה סתם. אתה מבין אותי? אתה צריך להיות רציני…אתה עוד מתבטל סתם, תגיד לי?"
כפיר הזכיר לו שהוא עובד. "אה, כן, בשיפודים. והם נותנים לך להסתובב עם השיער ככה פרוע? תגיע מחר למשרד שלי. לי ולך יש פגישה".
כפיר ביקש הסבר, אבל ג'ק נתן בו מבט מפחיד. "כן, בסדר. פגישה". כפיר יצא וג'ק גילה את הציפורים בכלוב.
עלמה שירדה מחדרה הופתעה לראות את אביה בבית. "מה? השלמת עם אמא?"
"כן, כן בוודאי", אמר ג'ק.
עלמה הבחינה פתאום שהכלוב ריק. "איפה הציפורים, ראית אותם?"
"שיחררתי אותם. אני לא יכול לראות חיות כלואות בכלוב".
עלמה הייתה על סף בכי. "אבל אלה ציפורי האהבה שלי".
"אז עכשיו הן חופשיות", חייך ג'ק.
"אני לא מאמינה שעשית את זה. הן לא אמורות לחיות בטבע. הן ימותו".
ג'ק פצח בנאום חוצב להבות על מקומן של החיות בטבע, מגהק נוצה של ציפור בפיו. עלמה הייתה נסערת מכדי להבחין, וסיפרה בהתרגשות לאודי שאביה שיחרר את הציפורים. ג'ק בחן את אודי בכעס. "אני לא גירשתי אותך מפה? מה אתה עושה פה?"
"אבא, זה חבר שלי", התרגזה עלמה. "מאז שאמא סילקה אותך השתבש לך המוח. אני בהלם ממה שעשית, בהלם".
היא גררה את אודי החוצה וג'ק עקב אחריהם במבט עצבני, מגהק נוצה נוספת.

אופק, אחותה של אפרת, התחילה לשיר שירים צרפתים בפאב אסימוב. שחר צפה לכל הופעה, מציג את עצמו בשם - מאור. הוא מצא חן בעיניה אף על פי שברח בסוף כל הופעה והיא קראה לו סינדרלה. "יש לך נטייה להעלם לפני שאתה מספיק לשעמם, זה מוצא חן בעיני", אמרה אופק, מזמינה בקבוק קוניאק לשניהם, חוקרת אותו על מעשיו.
"אני במאי" גמגם, והיא עיוותה את פרצופה היפה, "אוי, לא, אני שונאת במאים".
הוא התפתל. "אבל הרבה זמן לא עבדתי בזה. עכשיו אני סתם".
היא חייכה. "סתם מה?"
"סתם, סתם. את שרה ממש יפה".
"זה סתם עד שאני אחזור לפריז. בשביל לא להשתגע. אתה מוזר", אמרה לו, "מרחף לגמרי אי שם בחלל".
הוא חייך. "גם אני מנגן. גיטרה קאברים. אריק אינשטיין, אריק לביא, אריק סיני, אריק שרון".
היא צחקה. "רוצה לעשות ג'ם?"
"את רוצה לבוא אלי?"
היא סקרה אותו. "אתה נראה לא מזיק. נעשה ג'ם. מקסימום, אם תהיה חצוף - נשבור לך את העצמות".
היא מצאה חן בעיניו והוא לקח אותה לחדרו במלון.

"אל תתערבי לי בחיים. מספיק נזק עשית"

"גר בבית מלון, אתה אפילו יותר תלוש ממני. אני גרה בדירה של אחותי…אחותי שמתה…אני כל כך מתגעגעת אליה. שמעת עליה, נכון? כל המדינה שמעה עליה. בגלל טעות מחורבנת היא מתה. לא היינו בקשר הכי טוב. מדברות לפעמים בטלפון. לא ממש קרובות. ההורים שלי גמורים, הבנזונה אפילו לא בא לדבר איתם".
"מי?"
"זה שירה בה, הבמאי. הם היו חברים איזה תקופה, והוא היה ממש מניאק אליה. היא סיפרה לי. הוא היה בוגד בה, מתייחס אליה כמו זבל. שקרן. כולם שקרנים. אבל היא הייתה תמימה כזאת".
שחר הסתכל עליה בעצב, היא התחילה לשיר והוא ליווה אותה בגיטרה. כששחר רצה לנשק אותה, היא עצרה בעדו. "מה חשבת, שבגלל שלקחת אותי לחדר שלך, אני אתן לך לעשות בי את זממך?"
"אני מצטער", אמר נבוך, "לא התכוונתי לפגוע בך".
"מאד נפגעתי, מאד, מאד", אמרה ונשקה לו. הוא צחק. היא ממש מצאה חן בעיניו. הם שכבו והיא נרדמה לצידו. הוא נשאר ער, מלטף את שערה. "אפרתי", לחש, והיא התעוררה מבוהלת, קמה והתלבשה.
הוא ניסה לגעת בה והיא התחמקה בגסות. "לא לגעת", אמרה ושחר לא הבין את התנהגותה.
"אתה רוצה לדבר איתי, שנשאר בקשר?" שאלה.
"בטח שכן", אמר.
היא חיפשה את חולצתה. "כי אני לא רוצה, היה ממש גרוע", היא נשקה לו בחטף על לחיו והוא השתגע. אופק צחקה. "אל תצטער, סטוץ חמוד של ארץ הקודש. אני מצרפת, יש לי סטנדרטים גבוהים".
היא יצאה במהירות והוא רץ אחריה, גורר אחריו את השמיכה ומועד.

מירי התקשרה לניצה. נפתלי נראה לה חשוד, לא נתן לה להיכנס לחדרו, היא ראתה שם שטיח מגולגל וזה נראה לה תמוה ומדאיג.
ניצה התקוממה. "אני לא מבינה מה את רוצה, וגם לא איכפת לי. נפתלי מוזר, נפתלי לא מוזר. אל תתערבי לי בחיים. מספיק נזק עשית".
ניצה ניתקה, ג'ק עמד מאחוריה. "הפחדת אותי נפתלי", היא בחנה אותו בפליאה. "אתה לבוש יפה".
"מי זאת הייתה, מירי? מה היא רצתה?"
"סתם, היא אמרה שמשהו מוזר אצלך, ראתה שטיח מגולגל, לא הבנתי כלום. כנראה שמעה שחזרת ומתה להרוס".
"מתה זאת מילה טובה", אמר ג'ק.
"מה אמרת?"
הוא חייך. "שאני שמח שאת דואגת לנו ניצה".
היא עצרה אותו. "אני עוד לא דואגת לנו, נפתלי. עוד לא החלטתי בעניין שלנו. הלילה תישן על הספה. אנחנו ניקח את זה לאט, לאט. אתה מבחינתי על תנאי, הבנת?"
ניצה עלתה והוא נשאר על הספה לוחש לעצמו. "מירי מירי נחשה רעה נחשה רעה..." הוא חיפש בספר הטלפונים, מדבר לעצמו. "לוכד נחשים, לוכד נחשים, הנה".

"במקום למחוא כפיים - אוכלים צ'יפס"

בבוקר צלצלה לניצה ביאטריס, אשתו של ליפניק. ליפניק לא חזר הביתה. ניצה רצה אליה וג'ק נשאר בבית, מתעלם מנוכחותם של עלמה ואודי, שירדו לארוחת בוקר. עלמה כעסה עליו בגלל הציפורים.
ג'ק התיישב מול אודי. "תשמע, אתה לא יכול לחלוב את הפרה אם אתה לא משלם על החלב. אתה מבין? הבת שלי היא לא תחנת רכבת. אם אתה רציני - שים לה טבעת על היד". הוא משך לאודי בקוקו. "ותיפטר מהשטות הזאת, אתה נראה כמו תורכיה".
עלמה התעצבנה. "תגיד, מה אתה עושה, השתגעת? יש לך משבר גיל העמידה או משהו?"
"מה כבר אמרתי?" היתמם ג'ק.
"אתה לא מפסיק לדבר שטויות. אני לא יודעת מה עובר עליך. אודי, בוא נלך מפה".
ג'ק נשאר לבד כמו שרצה. הוא הזמין את מדביר הנחשים ולא רצה עדים. שלומי המדביר הביא לו נחש צפע מסוכן ביותר, כמו שביקר. ג'ק הרגיע אותו שהוא מגדל נחשים שנים ויש לו המון ניסיון. "אז אתה יודע שאני לא אמור למכור לך אותו", אמר שלומי.
"אם כולנו היינו עושים מה שאנחנו אמורים, העולם היה משעמם כמו משחק גולף בטלוויזיה", אמר ג'ק.
שלומי השאיר לו את הקופסה. ג'ק לחש בסיפוק, "מירי, מירי, מירי", הלך לחדרה ושיחרר את הנחש על המיטה.

שרית חזרה ממסע קניות עם ניב ובאה לחומוסיה לבושה שחור. "למה את לובשת בגדים של אבל", נבהלה בטי.
שרית השוויצה. "חס וחלילה אבל. אלה בגדים של רוקרית, ככה, לשינוי תדמית. כולם מתלבשים ככה במקום שהלכנו אליו, מועדון רוק ברעננה. את לא מאמינה. זמרים מופיעים ואסור לרקוד. רק לאכול צ'יפס. במקום למחוא כפיים - אוכלים צ'יפס".
בטי נגנבה. "לועסים להם ככה בלי חשבון? לא יפה".
שרית התלהבה. "אם את רוצה לרקוד יש שתי אופציות, או לעשות עם הראש כן, כן, או להזיז את הראש לא, לא. אסור לערבב".
"אלוהים ישמור", אמרה בטי.
"ואסור להזכיר את אלוהים. אליניב אומר שצפונים לא מאמינים באלוהים, אז במקום להגיד אלוהים ישמור, הם אומרים די-נו. הם מאמינים בכוח קוסמי כאילו ג'ה".
"ג'ה?"
"ג'ה".
"ואת כל זה לימד אותך אליניב", שאלה בטי.
"ועוד כל מיני דברים. כשאני איתו אני מרגישה שאני בקניון של החיים", ענתה שרית מלאת חשיבות.
בטי התרשמה. "איזה בן אדם זה. אני חייבת להפוך אותו". שרית הציעה לה ללכת לדירה שלו ובטי נחרדה. "מה, אליו הביתה? אין לי כבוד עצמי?"
"זה לא נחשב, אם הוא הומו", אמרה שרית ובטי הייתה מלאת התפעלות מחברתה.
"וואלה שרית, מאז שאת צפונית, את יודעת מלא דברים על החיים".
"זה כמו שאליניב אומר, כולנו מהכפר הגלובלי".
בטי הנהנה. "אני מחולון במקור".

רננה הקשיבה לבקסטריט בויז ורמי הזדעזע

רננה שכבה עם רמי, מקווה שתתאהב בו שוב, אבל חשה בעיקר במועקה. "היה מדהים אתמול", אמר לה בבוקר. רננה לא ענתה, גולשת באינטרנט אחר חומר על "פירות אסורים".
הוא רצה שתנתק עצמה מהסדרה, אבל היא לא הצליחה. רמי התיישב מול הטלוויזיה, מעביר ערוצים. היא הציצה ועצרה אותו על שידור של רסלינג. זה מה שהיא אוהבת.
"את יודעת שזה מזויף, נכון?" רננה תיקנה אותו. "מבוים".
רמי לא הבין מה עובר עליה. "רק אמריקאים מסוגלים לראות את השטויות האלה", אמר. היא עדכנה אותו שגם בארץ יש ארגון של רסלינג. "מאיפה את יודעת את הדברים האלה?"
היא שתקה והוא ביקש להעביר ערוץ. "זה מוחק לי תאים במוח" אמר והעביר לסרט "אבודים בטוקיו", מחבק את כתפה. היא בהתה במסך משועממת.
בצד אחר של העיר דנה דחקה בכפיר לצפות בתחרות הביקיני הרטוב באמ.טי.וי. כפיר היה שקוע ב"נבלות" של יורם קניוק. הוא ויתר, צופה בדנה צופה בשלה, שוקע בדיכאון עמוק.
הוא הזמין אותה לשחק כדורסל ביתי, אבל דנה פרשה אחרי דקותיים וכפיר יצא לסיבוב.
בדיוק באותו רגע, רננה הקשיבה לבקסטריט בויז ורמי הזדעזע. "זה עושה לי חור בראש", אמר. היא יצאה לסיבוב.
רננה וכפיר מצאו את עצמם בחומוסיה. "רציתי להגיד לך משהו", אמרה רננה וכפיר נדרך, מלא תקווה. "אני ממש לא יודעת למה אני אומרת לך את זה, אבל אני רוצה שתדע, שמאז שדיברתי איתך בפעם האחרונה, דברים השתנו ביני לבין רמי".
עיניו של כפיר אורו. "נפרדתם?"
"שכבנו".
"זכותך. תיהנו", מלמל בעצב.
היא רצתה להכות את עצמה על המילים. "סתם רציתי שתדע שאנחנו יחד".
היא יצאה מהמסעדה, דמעות בעיניה. כפיר הכה בשולחן באגרופו בכל הכוח. אוי.

איתן סידר למירי ערבי שירה בחומוסיה וגרשון גילה בה עניין. היא מצאה חן בעיניו והוא התקשר אליה. "גרשון, מה שלומך", שאלה באדיבות.
"ככה, לא טוב. כואב לי קצת הלב", ענה.
מירי צחקה. "גרשון, אני מתחילה לחשוב שאתה מפלרטט איתי".
"את מתחילה להיות צודקת", אמר בשרמנטיות, "אז מתי לאסוף אותך?"
היא היססה. "אני לא...מצטערת תכננתי לילה שקט, יש לי טקסטים ללמוד, אני רוצה להירגע".
הוא צחק. "את מכירה מישהו יותר מרגיע ממני? את יודעת כמה אנשים הרגעתי? יש אנשים שלא זזו כבר חמישים שנה מרוב שהם רגועים ממני".
מירי דחתה אותו באדיבות. גרשון ניתק את הטלפון בחיוך קטן. "שחקנית זאת, עושה לי פוזות". הוא התקשר לדוד המלך ודרש ממנו לברר הכל על מירי מורן.

"אני מתעלפת. איך לא סיפרת לי?"

ניצה הגיעה למשרדו של נפתלי לשאול על ליפניק. "אתה חייב לספר לי מה אתה יודע, כי ביאטריס לפני התקף לב", אמרה.
"אני לא יודע כלום, לא ראיתי אותו", ענה ג'ק.
"אתה בטוח? כי מהקליניקה שלו אמרו שהוא תכנן לנסוע איתך לשוויץ. נפתלי, מה אתה מסתיר ממני?"
ג'ק המציא משהו. "אני לא מאמין שאני מספר לך את זה, אבל אני לא רוצה לשקר לך. אני הייתי סיפור הכיסוי של אהרון ליפניק. היה לו רומן".
ניצה התיישבה. "מה, איזה רומן? לאהרון, באמת?"
ג'ק המשיך בסיפור. "זה רומן שנמשך שנים...עם הרופא משוויץ".
"אני לא מאמינה", אמרה ניצה. "אבל אתה יודע מה, מתאים לו. תמיד היה בו משהו מוזר. אני מתעלפת. איך לא סיפרת לי?"
"את רואה? אנשים מנהלים רומנים שנים עם רופא משוויץ, ואני על אפיזודה אחת קטנה - את לא סולחת לי".
"נפתלי, זאת לא הייתה אפיזודה".
בני קייזרמן נכנס בסערה וקטע את שיחתם. "או אונגר, אני מחפש אותך. ניצה - החוצה, יש לנו ישיבה".
ניצה נשארה וג'ק צעק על בני. "אל תדבר ככה אל אשתי. אתה מדבר אליה בחוסר כבוד".
"טוב, אני מתנצל, אבל אין לי זמן לשטויות שלכם. יש ישיבה דחופה ואתה כל הזמן נעלם".
ג'ק דפק על שולחנו בזעם. "אין יותר טלנובלה, אנחנו מקפלים הכל".
"מה? מה זאת אומרת?"
"או שאתה מחזיר את ניצה לעבודה מייד או שאין טלנובלה".
"אתה צוחק", גיחך בני. ג'ק התחיל לארוז את חפציו. "אתה לא יכול לעזוב ככה באמצע ,אנחנו נתבע אותך. זה יהיה הסוף שלך".
"גם שלך", אמר ג'ק.
בני התפתל. "כבר יש מישהו בתפקיד שלה".
"שיעבדו יחד. היא מעליו, תלמד אותו".
קייזרמן נסוג מחוסר ברירה. "בסדר, בסדר. בלי עצבים. יש לך בעיות לב, אל תשכח...ניצה היחסי ציבור - שלך. את מעולה בזה. העיקר שכולנו חברים".
הוא יצא וניצה נתנה לג'ק נשיקה, סולחת לנפתלי על הכל, אך דורשת הבטחה שלא יפגוש יותר את מירי. הוא הבטיח, לא הייתה לו שום בעיה עם זה.

שירה הזמינה עם ניב ורן לארוחת ערב. רן ליטף את ניב בין המנות ושון עקב אחריו במבט עוין. שירה נקשה על כוס היין, כדי לתפוש את תשומת ליבם. היא הייתה מאושרת.
"אני רק רוצה להגיד שכל הערב הזה מוקדש לניבי אחי הקטן, שלפעמים הרבה יותר בוגר ממני. שנתן לי לגור איתו וסבל אותי למרות מצבי הרוח, שתמיד נתן לי אהבה, חום וחיבוק, גם כשלא הגיע לי. ואני כל כך אוהבת אותו, שהלב שלי מתפוצץ. ניב, אתה הבנאדם הכי מקסים, הכי מתוק והכי טוב שאני מכירה. כל יום אני מודה לאלוהים על זה שאתה אח שלי. אני אוהבת אותך מאד, וזה שהכל הסתדר - זה בזכותך".
שירה הוציאה עוגה ענקית. רן נישק את ניב ושון שלא יכול היה לעמוד בזה, הפך את השולחן.
שירה נבהלה. שון התנצל. "לא יודע מה קרה, משהו עקץ אותי וקפצתי מהרפלקס".
ניב בחן אותו בחשדנות, מתקשה להאמין. שירה אספה את הכלים שהתרסקו על הרצפה.

"טלנובלה בע"מ", כתיבה ועיבוד לספר: שרי שיין, ע"פ תסריט של דרור נובלמן וסיגל אבין, 424 עמ', הוצאת קוראים TV