ראשי » תרבות » ספרות

"מלכת הביצות רוקדת טנגו", צרויה להב

הצצה ראשונה לספרה השני של הסופרת, השחקנית והמשוררת זוכת עיטור אנדרסן הבינלאומי

הלינה רוזנשטיין - אשתו לשעבר של לאונרדו רוזנשטיין, אמא של פלורה רוזנשטיין וסבתא של ברוך ואלה רוזנשטיין - התעוררה מחלום. היא לא זכרה אותו ולא ניסתה להיזכר בו, לא עקבה אחרי הטעם שנשאר או לא נשאר לה ממנו, גם לא שאלה את עצמה אם היה החלום ארוך או קצר. הלינה רוזנשטיין פקחה את עיניה בחדר מלא אורות קטנים, כוכביים. בבואותיה עמדו והשקיפו עליה מהקירות, מהתקרה, מהרצפה, בעיני טורקיז, וכולן - כמוה - הדורות בשמלות ערב כחולות ועדויות תכשיטים משובצים אבני חן יקרות. היא ידעה איפה היא וכעסה על זה מאוד. "בשום פנים ואופן! אני לא מסכימה!"

 היא הכירה את שמלת הערב הכחולה, שעושה ממנה ליידי אמיתית, ותפורה מסטן משובח, בעיצוב קלסי-דרמתי, כמו שתופרים בסטודיוס של המעצבים הכי גדולים. שמלה כזאת, בדיוק כזאת, היא ראתה פעם בקונצרט גאלה של אופרה בתיאטרו קולון. הפרימדונה, אוי, כמה שהיא היתה מכוערת, לבשה אותה לסצנה הראשונה של מה זה היה? אולי לה טרוויאטה, אולי טוסקה ואולי אופרה אחרת.

הפרימדונה מכוערת, אבל השמלה נהדרת. הלינה התרוצצה בין החנויות של בואנוס איירס וחיפשה שמלה כזאת או לפחות דומה לה, וכשלא מצאה תפרה אותה בעצמה. היא קנתה את הסטן הכי יקר והכינה את הגזרה מהזיכרון. ב"בורדה" לא מוצאים גזרות כאלה. שמלת ערב כחולה, מרשרשת עם כל תנועה, השרוולים צמודים לזרוע ולכף היד עד לאצבעות, והמחשוף יורד עד מתחת לכתפיים ומגלה את הגב, את ההתקמרות העליונה של השדיים ואת החריץ שביניהם. בטוב טעם. מעומק החריץ ידיף השנל-חמש ריח של אהבה בדבש עם לימון. הטליה מהודקת ומצרה את המותניים, ומכאן תפור הבד בכיווצים צפופים ונשפך בנהרות שנמשכים על הרצפה - שובל של גלים גזורים היטב מאוקיינוס רחוק.
 היא לא חסכה בסטן. למה שתחסוך? חסר לה כסף? טפו-טפו-טפו, לא חסר לה כלום, ומה שאין אין. אחד בוכה על דייסת הגריסים שהיא דלילה מדי ואחד על מחרוזת הפנינים המדולדלת, ואצלה זאת לא הדייסה, תודה לאל. גראסיאס, סניור רוזנשטיין, על כל מה שאתה נותן לי.

 המדידה האחרונה היתה בחדר השינה, לפני הקוקטייל-פרטי אצל סניור אברם מהסוכנות היהודית ואשתו אסתר, שתמיד מסריח ממנה ריח של דג מלוח. לאונרדו שכב על מיטת האפריון בנעליים, הידיים שלובות לו מתחת לראש, וכשהלינה שאלה אותו, "נו, מה אתה אומר?" הוא הביט בה ועיקם את האף. כשלאונרדו מעקם הוא מעקם, והיא פשטה את השמלה, תלתה אותה בארון, ומאז לא נגעה בה, אבל הביטה עליה כמו שהביטה על לאונרדו, שמעולם לא היה שלה ולעולם לא יהיה.

אחרי הגירושים לאונרדו נשאר בבואנוס איירס, והלינה קנתה כרטיס טיסה בכיוון אחד לישראל, לה ולפלורה שהיתה עוד ממש פיצקעלע. היא הגיעה למרכז הקליטה שבורה ומרוששת. לאונרדו אמר, "את מתה," ולא הסכים לתת לה גרוש משתי החנויות של "רוזנשטיין-את-רוזנשטיין- אקספורט-אימפורט-תכשיטי-זהב", לא מהרכוש וגם לא מהבית הגדול. סניור אברם מהסוכנות הלווה לה כסף למכונת-תפירה - "זינגר" פשוטה שנקנתה בתשלומים - ונתן לה פתק שזיכה אותה בדירה בדימונה, חדר וחצי עם בלקון, עשר דקות מהמרכז. עם הזמן נדחסו בה רהיטים כבדים, שטיחים, ריחות בישול, ואזות פורצלן, גובלנים וציורי שמן של בואנוס איירס. הלינה ישנה עם פלורה בסלון על ספה נפתחת, ומחצי החדר עשתה חדר תפירה. כאן היא מקבלת את הקליינטים ועובדת קשה להספיק ולגמור את כל ההזמנות בזמן. אבל עיקר הפרנסה היא הרנטה מהגרמנים. שישלמו, המנוולים, על כל מה שהם עשו לנו. המעט מדי שמשלמים לה בשביל התפירה הולך לקניית בדים ומה שצריך לעבודה, להוצאות מיוחדות ולחשבונות החיסכון.

במכתבים ארוכים ורוויי דמעות היא הודיעה ללאונרדו שהיא סולחת לו על הכול ומוכנה להתחתן אתו בחזרה. לאונרדו ענה לה רק פעם אחת - "את מתה" - והלינה החליטה לעקור אותו מלבה אחת ולתמיד, ולא לחשוב עליו ועל מה שקשור בו, כולל הכול, כולל שמלת הערב הכחולה. אבל החלטות מסוג כזה, שנובעות מן הצורך לעצור את הסחף, קורסות ונסחפות עם מי שהחליטה אותן. את מחשבות הלב אין טעם לנסות לחסום, ואין סכר שיווסת את עוצמת הזרימה שלהן. הלינה לא יכולה שלא לחשוב על לאונרדו, כולל כל מה שקשור בו, כולל השמלה הכחולה. וכשפלורה הסתלקה, דיוס מיו, הצטרפה גם השמלה לשרשרת הסיבות והנסיבות שהביאו על מאמא שלה את התקף הלב הראשון. למעשה היא יכולה לתפור לעצמה שמלת ערב חדשה בדיוק כמו האוריגינל, אבל בכמה שעולה סטן יקר כזה אפשר לקנות מצרכי מכולת לשבועיים. ובדימונה, לאן היא תצא בשמלה כזאת? לסרט? נו, ואפשר לחשוב איזה סרטים יש בדימונה. על אופרה וקוקטייל-פרטיז אין בכלל מה לדבר. סניור אברם אמר, "בית לאומי, אם תרצו אין זו אגדה, דוקטור תיאודור בנימין זאב הרצל." ומה יש לה מה"אין זו אגדה" ומדוקטור הרצל? מארוקנרים ורומנים וקליפות של גרעינים בכל מקום, ועיתונים ישנים שהרוח סוחבת. רוח חמה, יבשה, שמכניסה חול הביתה בדיוק אחרי שהלינה גומרת את הספונג'ה. וחוץ מזה, אין לה זמן בשביל שמלות מיותרות. קודם-כול היא תופרת הזמנות של קליינטים - חתונות, בר-מצוות, תיקונים, ריצ'רצ'ים. אחר-כך, כשפלורה עוד היתה - לפלורה, ומאז שנולדו ברוך ואלה, לברוך ואלה. רק בשבילם היא חיה, בשביל פלורה והילדים, ולעצמה היא תופרת בסוף, בגדים פרקטיים בגוונים של שחור לבן וחום, שאפשר ללבוש לכל מקום ותמיד זה נראה אלגנטי. הלינה רוזנשטיין התעוררה מחלום. היא עמדה בחדר מלא אורות כוכביים, מוקפת בבואות של עצמה שהשקיפו עליה מהקירות, מהרצפה, מהתקרה,

בעיני טורקיז, הדורות בשמלה הכחולה ובתכשיטים המשובצים אבני חן יקרות. היא רצתה לעשן והעבירה את ידיה בין קפלי השמלה, אולי בכל-זאת תפרה בה איזה כיס נסתר. לא, בשמלות ערב מהודרות לא תופרים כיסים שאפשר יהיה להחזיק בהם קופסאות של סיגריות. ומה היא תעשה בלי עשן וניקוטין ובלי ידידותיה הקטנות, הנאמנות לה בכל זמן? היא מתה בלי סיגריות ומוכרחה לצאת לקנות, היא שומעת קולות אהובים קוראים לה מרחוק, צריכים אותה, ויש לה סידורים שעוד לא הספיקה לגמור. הלינה הלכה לאורך קירות הראי, נעצה בהם אצבעות והתאמצה להזיז אותם. הבבואות ליוו אותה. הן שינו צורה, ועכשיו היתה כל אחת מהן השתקפות אחרת של עצמה. הנה היא שה לעולה, מובלת אל המזבח, הנה היא אמזונה שרועה על סלע, מסתכלת ישר לשמש בלי למצמץ; פה היא ילדה עזובה בוכה על הרצפה ופה היא שרה שיר ערש, חסרת סבלנות ומפהקת; כאן הלינה המסורה, שם הלינה הנוטשת, נוכחת באמת ושקר, קרועה, מאחה את עצמה, שלמה כמו שרק לב שבור יכול להיות. היא ידעה איפה היא וכעסה על זה מאוד. "למה אתם נטפלים אלי?! תמצאו לכם משחק חדש!" אל החדר נכנסו שלושה פקידים בחליפות שחורות וצעדו סביבה בשתיקה מלנכולית. הלינה לא הופתעה. היא ידעה שהם כאן. שניים סחבו כיסאות מתקפלים ומזוודות והשלישי החזיק נרתיק מלבני. הפקידים התרחקו. שניים התיישבו על כיסאותיהם המתקפלים והשלישי נשאר לעמוד, הוציא מהנרתיק כינור וקשת וכיוון את המיתרים בקשב דייקני. פקיד אחד מהיושבים החזיק ספר עבה ועט, והלינה לא ידעה להחליט אם הוא קורא או כותב. השני כיוון אליה קרן אור חזקה, מוחלטת, שהחשיכה את החדר והתמקדה רק בה, עוקבת אחרי כל תנועה שלה וחוקרת את פניה. הלינה המסונוורת מהאור הצלה על העיניים. בבואותיה נעלמו, ושלושת הפקידים נספגו בחושך. היא שמעה את הכינור מנגן, מנגן - טנגו מפתה, מציף, נצחי.

היא ידעה איפה היא וכעסה כמו שלא כעסה על אף אחד כל החיים. "בסדר, אני יודעת שהפעם אני באמת מתה, ואת זה באמת כבר אי-אפשר לשנות. אבל יש לי עוד כמה סידורים שלא גמרתי, ואתם צריכים להתחשב בזה!" מנגינת הכינור דיברה אליה בשפת הנדודים, הכיסופים, המלאכים והשטנים. הלינה הבינה כל מילה והחזירה לה, "אין דבר כזה מאוחר מדי. אתם חייבים לי ואתם יודעים את זה, ואני אמשיך לעמוד אתכם על המקח!" היא הקשיבה לטנגו. כינור יחיד, בודד, אמר לה דברים ארוכים, צוללים ונוסקים, שיקף מראות במראות ורוח ברוח, כיוון יונים של מים לנתיב נעלם. הלינה התאפקה שלא לצעוק. "חשבתי שזאת תחנה סופית! לאן אני צריכה להמשיך?! מתי?!" היא קיבלה תשובה, שקלה אותה ואמרה, "שוין. חיכיתם לי כל-כך יפה עד עכשיו, תחכו עוד קצת." מלון "סנטייגו" - וילה ערבית ישנה עם עקבות פאר מתפורר - עומד מול נמל חיפה על כביש דרך העצמאות. הים מסתתר מעבר לבניין הרחב של בית דגון, מאחורי המחסנים, המנופים והמכולות הגדולות. משאיות באות, חונות לאיזה זמן, פורקות מטענים, מעמיסות ונוסעות מכאן הלאה. פעם, לפני שמימשו את הפוטנציאל של השטח הזה והלבישו לו שלמת בטון ומלט, היתה הווילה המפוארת שייכת לבני חמולת עיסא, שהיתה להם חנות פרפומריה שני רחובות שמאלה מכאן. המלחמה הבריחה את בני עיסא ללבנון. הווילה והפרפומריה נשארו אצל היהודים. את החנות קיבל שאול אבולוף, עולה חדש מעיראק, שגר עם משפחתו באוהל במעברת עתלית. לפני הבחירות לכנסת הוא הסתובב עם האיש ממפא"י, תלה שלטים על הגדרות, דיבר בעיראקית על דמוקרטיה ועל סוציאליזם ושכנע את המפקפקים להצביע בשביל בן-גוריון, ובתמורה זכה למה שהגיע לו על פעילותו המסורה למען המדינה. הווילה נשארה נטושה חמש-עשרה שנים, עד שקנה אותה איש שירד מהאונייה עם שתי מזוודות וקבע שלט בחזית - "מלון סנטייגו". התארחו פה סוחרים שבאו לחיפה במסעות עסקים, רבי-חובלים שהעבירו כאן לילה, תיירים שלא יכלו לאפשר לעצמם את המלונות היקרים בכרמל, ויש אומרים שגם גנרלים באזרחי ואנשי שב"כ ו"מוסד", שנפגשו כאן בנסיבות חשאיות ובשמות בדויים. המלון עבד יפה ובעליו השקיע בו: בר, מסעדה, קזינו ושירותים דיסקרטיים ללקוחות קבועים. בלילה ריצד השלט - "מלון סנטייגו" - בהבהובי צבעים רצים של לאס וגאס ואותת למי שחיפש לו מקלט או הפוגה. בעל המלון, האיש שירד מהאונייה עם שתי מזוודות, הוא עכשיו איש זקן. השלט דהה, ונעצרה ריצת הצבעים של לאס וגאס, אבל הזקן לא רוצה לתקן. המלון התרוקן מאורחים. בחלל הגדול של הלובי, בעליבות עזובה וטינופת, עומדים כמה רהיטים במצב אומלל. המטבח מוזנח, הכול בו דביק מזוהמה, הבר הריק הוא בית-קברות לזבובים וליתושים. מה שנשאר מדלפק הקבלה הוא קיר של עץ שקבועים בו תאים ריקים, מחוררים. בימים טובים יותר הכילו התאים האלה דואר והודעות לאורחים מטעם המלון. הדלפק עצמו כבר איננו, ועל תריסי החלונות, שהיו ירוקים פעם, תלויים דבלולים של קורי עכביש. אל הקומה השנייה, קומת חדרי האורחים, מוליכות מדרגות מכוסות שטיח מוכתם, מרופט, ולצד מדרגות האבן שיורדות למרתף מתנדנד מעקה עץ שבור, אכול רטיבות. העדות היחידה לכך שמישהו חי כאן היא טלוויזיה שחור-לבן, דלוקה כל הזמן. הזקן בעל המלון הציב אותה בקצה דלפק הבר וסובב את הכורסה כך ששום דבר לא יפריע לו לראות. הוא גר בקומת הכניסה, קרוב ללובי, בחדר צדדי שמכיל מיטה, שידה קטנה, ארון וחדר שירותים. יש לו אמבטיה, אבל הוא עושה רק טוש. בארץ הזאת אפילו המים עולים ביוקר. הוא זקן וחולה, ובכל-זאת תמיד נראה טיפ-טופ. הבוקר, כשנכנסו לכאן שני האנשים מההוצאה לפועל, יצא אליהם בחליפה, במגבעת ובנעליים מצוחצחות, מוקפד, כסוף וזקוף, בלי מקל ההליכה. שני חוליגנים. אחד קירח ואחד עם גופייה ושרירים. הם זרקו את הספה החוצה, וכבר שמו ידיים על הטלוויזיה, אבל הזקן צעק, "לא--! את הטלוויזיה לא! רפי---!" והבורמזי, רפי, בא עם מטאטא, קפץ על השולחן, חשף שיניים ואיים עליהם בלהטוטי קרטה-מטאטא. הזקן עמד מאחוריו, מאחורי השולחן, משתגע מהפסוריאזיס ולא יכול לגרד את הגב, איפה המקל שלו. הקירח רצה להתקשר למשרד ולהזמין תגבורת, אבל ב"סנטייגו" אין טלפון, הקו מנותק כבר חודש. השני, זה עם הגופייה והשרירים, התעצבן והיה חם להרביץ, קפץ על הבורמזי וחטף ממנו בעיטה שהפילה אותו לרצפה מקופל ונאנח. הקירח עזר לו לקום ועודד אותו, "עזוב אותך, נלך ונחזור עם משטרה. אלה רוצים אלימות, הם יקבלו אלימות."

כל זה קרה מוקדם בבוקר. ומאז שאנשי ההוצאה לפועל הסתלקו, ורפי החזיר את הספה למקום וירד למרתף, הזקן מחפש את מקל ההליכה שלו. הוא הולך מצוין גם בלעדיו, אבל צריך אותו בשביל הפסוריאזיס בגב. זה מציק לו בהתקפות, כמו האנגינה פקטוריס ולחץ הדם הגבוה, אבל נגד אנגינה פקטוריס ולחץ דם גבוה יש כדורים. הזקן שומר אותם בשני בקבוקונים, אחד בכיס החולצה ואחד בכיס המכנסיים, וכשהם מתרוקנים הוא שולח את הבורמזי לבית-המרקחת של קופת-חולים, שיראה את הרצפט הקבוע שהרופא נתן. לפסוריאזיס אין תרופה. יש כל מיני משחות שרפי מורח כשהוא עושה לו מסז', אבל רפי תמיד צריך ללכת, ומה שנשאר זה המקל. הזקן דוחף אותו מתחת לחליפה, מגרד מתחת לחולצה ומשפשף, מלמעלה עד למטה ובצדדים, אוח, זה טוב. כבר יש לו פצעים מההתגרדויות האגרסיביות האלה, והרופא אומר שאסור, זה רק מחמיר את המצב. שיגיד. דיבורים לא עולים כסף, והזקן לא מאמין לרופאים. כולם שקרנים שרק מחכים שתתפגר, והם יחטטו לך בגווייה ויכתבו מאמרים שיפרסמו אותם בכל העולם ויביאו להם פרס נובל. ואיפה המקל, קאראח'ו, איפה המקל?! הזקן חיפש אותו בכל המלון. הוא רטן, "אין, מירדה, נכנסים, לוקחים..." וצעק, "רפי -- איפה אתה --?!" רפי - יחף ושחום, לובש רק מכנסיים - עלה מהמרתף. הזקן נבח, "קאראח'ו. גנבו." "מה חסר לך עוד פעם? בבקשה, אני מוצא, רק שקודם אתה אומר לי." רפי שקט כשהוא מדבר, שקט כשהוא מתנועע, שקט כשעיני השקד המלוכסנות מסתכלות. "בכיסים אין?" "לא יכול להיות בכיסים." "אולי במיטה?" "לא במיטה! באים כולם בלי שאני הסכמתי... לוקחים לי הכול... איפה המקל שלי?!" רפי, שהבין סוף-סוף על מה המהומה הפעם, חיפש מתחת לשתי הכורסאות, בין מושב הספה לכריות המשענת המאובקות, במטבח, בחדרו של הזקן, במסדרון ובקומת חדרי האורחים. "לא מוצא." "כל אחד נכנס מתי שרוצה!" "מי נכנס לחור כזה." "באו מהוצאה לפועל." "אם אתה מפחד אני מסדר מנעולים." "אתה צריך לשמור! בשביל זה אני מוריד לך מהשכר-דירה על המרתף!" "אני לא תמיד פה." "אתה לא פה אז גנבו! כומו את כל הדברים שלא מצאתי! אני לא יכול בלי המקל!" "צריך חדש." "לא חדש, את שלי!" "את שלך אין לך. בבקשה, אנחנו הולכים לאבולוף, קונים." "אבולוף רחוק." "אין דבר. תעשה טיול." "אבולוף פרפומריה." "יש גם מקלות." הזקן הוציא מהכיס שטר של מאה שקל ונתן אותו לרפי. "לך תקנה תביא." "אי-אפשר ככה, לך תקנה תביא. צריך למדוד, אחרת זה קצר או ארוך מדי." "תיקח מה שחזק." "מה שחזק יקר." "לא יקר! תמיד אתה קונה יקר!" 

  נמאס לו, לרפי. נמאס לו מהזקן, מהקמצנות שלו, מהוויכוחים, מהפרנויות ומהמקל המחורבן. נמאס לו מהטינופת, נמאס לו מהמחלות, נמאס לו מהמרתף ונמאס לו להיות רפי. זה שם של משרת שלפעמים שוכח מה השם שלו ולא זוכר למה הוא מציג את עצמו כרפי.שש שנים הוא כאן בישראל. ארץ מעייפת, עסוקה במלחמות, וכולם עצבניים פה, פסיכים אחד-אחד. בכפר שלו, בבורמה, בקושי היה מה לאכול אחרי ארבע שנים רצופות של בצורת ומכת ארבה שחיסלה את המעט שצמח. התרנגולות חלו בקדחת קטלנית שהדביקה ציפורים, חזירים ואת הבקר, החתולים ברחו מפחד שבעליהם יטרפו אותם, והחולדות - שדופות ורעות - נשכו תינוקות וזקנים ושברו כל מלכודת. רפי עזב את הכפר ונסע עם אשתו לרנגון, חיפש עבודה וכתב הביתה והבטיח שכשיהיה לו כסף הוא ישלח, כמה שיוכל. הוא עשה הכול. ניקה דגים בשוק, רחץ כלים במסעדות, היה סבל, עוזר של חשמלאי, של נגר, של אינסטלטור. ואז נולדה התינוקת, אשתו כבר לא יכלה לנקות בתים כמו שעשתה עד הלידה, והוא, לא היתה לו עבודה בכלל. אמרו שבספרד מי שרוצה מוצא. הוא נסע לספרד, אחר-כך לפורטוגל, מפורטוגל לקפריסין ומשם לישראל. הוא מצא כאן עבודה בחיפה, במכולת של חביבי ובניקוי חדרי מדרגות, והזקן מוריד לו משכר-הדירה על המרתף. כל חודש הוא שולח כסף לבורמה בשתי מעטפות, אחת לאשתו ברנגון ואחת למשפחה בכפר, ואם הוא לא עייף מדי הוא מצרף מכתבים ומספר ששלומו מצוין ושיש לו הרבה מזל. הוא הרוס מגעגועים, ובייחוד אל התינוקת. בתמונות שאשתו שולחת הוא רואה ילדה גדולה, שכבר הולכת לבית-הספר ויודעת לכתוב "אבא". אשתו כתבה שהכסף שהגיע ממנו החודש הספיק לשכר-דירה, לחשמל ולאוכל, לשמלה חדשה לילדה ולסט של עפרונות צבעוניים. רפי הציץ בשעון-היד של הזקן. הוא צריך לרוץ לאבולוף לקנות מקל חדש, וחביבי מוריד לו שקל על כל חמש דקות איחור. "אתה רוצה עוד משהו? למסור חליפות לניקוי יבש?" הוא ירד למרתף לנעול סנדלים. בצד המדרגות, על מעקה העץ השבור, נשען מקל ההליכה של הזקן. רפי פרץ בצחוק. "זה השדים ורוחות!" "איזה שדים ורוחות, פרימיטיב!" "ככה הם עושים. לוקחים מה שהכי צריך ומחביאים, ואי-אפשר למצוא אפילו אם אתה מרים את כל הבית. וכשאתה כבר בלי כוח, הם מחזירים, שמים לך מתחת לאף. זה משחק שלהם." הזקן שקוע במקל שנמצא. מעונה ומאושר הוא שפשף את הגב, מלמעלה עד למטה ובצדדים, וגרגר, "אוח, זה טוב," ונזכר: "רפי. תן לי את המפתח לשירותים של המרתף." רפי ממהר, אבל צריך לבדוק למה הזקן לוקח ממנו את המפתח לשירותים של המרתף. הוא פועל זר בלי ניירות חוקיים, ותמיד נזהר וחושב שני צעדים קדימה. "בשביל מה לרדת. יהיה לך קשה לעלות." "אצלי אני לא יכול להיכנס. סתום."

"לא מבין איך אתה יכול ככה בסירחון. תזמין מישהו שבא ומנקה." "אני לא צריך אנשים מסתובבים לי בין הרגליים, מבלבלים לי את המוח, שותים לי את הדם." "אמרתי אני יכול לנקות." "כמה אתה לוקח." "בשבילך חצי." "יקר." "בסדר. נוריד מהשכר-דירה." "נוריד מהשכר-דירה. תמיד נוריד מהשכר-דירה. רק תיתן לי את המפתח וזהו." רפי נתן לו את המפתח ואמר, "אני חוזר בערב, מסתכל על הסתימה. כל הצנרת שלך בטח רקוב." "ואני גם לא צריך דיאגנוזה שלך על הצנרת שלי." רפי כבר ממש מוכרח לרוץ, אבל הזקן תפס אותו בלולאות המכנסיים. "נגמר הביצים והמרגרינה. ותביא גם לחם. מה שהבאת אתמול אכלו העכברים." יש לו עניין דחוף לדבר עליו. הוא החליט מזמן ועשה את כל הסידורים, אבל רפי עובד קשה, ולו, לזקן, לא תמיד יש מצב-רוח לדיבורים. עכשיו הוא יגיד את זה. עד שרפי יחזור, הוא יכול למות כל רגע, עם כל הרצפטים של כל הרופאים בקופת-חולים. הוא סחב את הבורמזי והושיב אותו על הספה. "מה אתה שומע מהמשפחה?" רפי ביקש רשות להחזיר לעצמו את הניירות, ואחרי שתיקה ארוכה אמר, "בבקשה, אני לא מבין. אין משפחה? ילדים?" הזקן לא ענה, ורפי שאל בשקט רך, "אין מישהו חוץ ממני?" הזקן התלקח. "אתה ראית אצלי פעם משפחה? ילדים? נתתי לך את המלון, זה לא אומר שאני מרשה לך... פוטה קה טה פאריו! מה אתה דוחף את האף?!" "בסדר, שאלתי." "מה יש לך כל-כך הרבה שאלות לשאול! אתה לא רוצה - לא צריך!" "רוצה, רוצה, פתאום הזדמנות... איך אפשר לא... אני כותב לאישה שלי, היא משתגעת!" "רק זה אני צריך על הראש, את אשתך שמשתגעת. לך כבר! תביא מה שאמרתי!" הזקן נבר בכיסים ושלף כמה שטרות מעוכים. "ביצים, מרגרינה, לחם! שמעת??" "מלכת הביצות רוקדת טנגו", צרויה להב, עם עובד

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...