קוביות סוכר: שלושה אלבומי אינדי נשיים
ביורק חוזרת לעצמה, פייסט מפחדת מהמיינסטרים וזולה ג'יזס לא תישאר אלמונית עוד זמן רב. שלושה דורות של קול נשי גדול
כדי לשרוד עוד יום בג'ונגל של הפופ, ריהאנה צריכה לשדל כותבים מחוננים, לגייס הפקה סופר-רלוונטית, לתזמן בדיוק מתמטי את תאריכי יציאת הסינגלים ולקנח עם קליפ פרובוקטיבי וסדרת תרגילי יח"צ מתוכננים היטב, כלומר להתפשט. אדל צריכה רק לשיר. אצל אמנים אלטרנטיביים לקול יש משמעות נוספת. הוא הסיכוי שלהם להתקרב למיינסטרים; קוביית הסוכר שתעזור גם לתרופה האוונגרדית המרירה ביותר להחליק.
הדוגמה האולטימטיבית לאמן קשה לעיכול שחצה את הקווים בזכות מיתרים משובחים היא ביורק. 20 שנה לתוך קריירת הסולו שלה והחייזרית האיסלנדית עדיין מצליחה ליצור ענין רב, הרבה אחרי שנטשה את הדאנס-פופ האקסצנטרי של אלבומיה הראשונים לטובת עולמות רחוקים ומורכבים יותר.
בקרב קהל חובבי האינדי שסולד אוטומטית מכל מה שמריח לו כמאמץ יתר, ביורק היא עוף מוזר. כל אלבום חדש שלה הוא יצירה שלמה שמגיעה קומפלט עם קונספט מפורט, מארז מוקפד וסאונד אחיד, תוך שיתוף פעולה עם המוזיקאים והמפיקים המעניינים של הרגע.
כאב ראש לא קטן, לפחות על הנייר. ''ביופיליה''
צילום: עטיפת האלבום
יחסית לתדמית האלפית המחופפת שלה, מעט מאוד מהבחירות האמנותיות של ביורק נראות אינטואיטיביות. עבור קהל שמורגל לקשר אותנטיות מוזיקלית למינימום השקעה - כאילו הקלטה מגורענת על גבי טייפ ארבעה ערוצים וסירוב להתקרב לסכין גילוח היא לא בחירה סגנונית מודעת - ההתייחסות של ביורק לכל אלבום חדש כ"פרויקט" יכולה להפוך מעייפת.
על הנייר גם "ביופיליה", החדש שלה, נשמע כמו כאב ראש לא קטן. שימו לב לטרחון: אלבום שעוסק בהקבלה בין תופעות מדעיות וביולוגיות לחוויה רגשית שהוקלט בין השאר בעזרת כלים שנבנו במיוחד עבורו ושוחרר במקביל גם כסט אפליקציות לאייפד. ואחרי כל זה אנחנו גם צריכים להאמין שנשאר לה כוח לכתוב שירים טובים.
באלבומה הקודם, "וולטה", שהיה ניסיון כושל לחזור לדאנס ולאלקטרוניקה של תחילת הדרך - אלא
אם אתם מצוידים במספר לא זוגי של גפיים - הוכיחה ביורק בפעם המי יודע כמה שגם הקונספט השלם לא עובד אם אין בבסיסו שיר פופ מוצלח.
הפעם אפשר להירגע. ביורק יצקה מספר לא מבוטל של שירים כתובים היטב ליסודות של מגדלי "ביופיליה". בראשם נמצא הסינגל המוביל "קריסטליין", שלוקח בהליכה את תואר השיר הטוב ביותר שלה זה שנים, וזה לפני שסופרים את הסיום המבריק שבו הוא קורס לתוך עצמו ועולה בסערת דראם אנ' בייס אדירה השמימה.
מלבדו מתבלטים גם "וירוס" העדין, שעושה שימוש בהשתלטות וירוס על תא גוף כדימוי לאהבה הרסנית, ו"מיוצ'ואל קור" הגועש. כמו בכל אלבום של ביורק, יש כמה רגעים מביכים ברמת הטקסטים והעיבודים שסובלים מעודף יומרה - בכל זאת, ביורק - אבל רובם ניצלים בזכות חזרת החוש המלודי החד שלה לפעילות מלאה.
להיטים זה לחלשים
עוד יוצרת שפרצה מהשוליים בעזרת קול וסגנון הגשה מובחנים היא לסלי פייסט, שהוציאה לאחרונה אלבום רביעי. בעוד ביורק חיה בדו-קיום נינוח עם עולם הפופ, פייסט עדיין נאבקת להתנתק מכוח הכבידה שלו.
אחד הקולות המנחמים בפופ. פייסט צילום: AP
כשהגיע הזמן לעשות את הצעד הבא היה עליה לבחור אם לנצל את ההכרה ולהוציא אלבום אינדי-פופ נוסף שימצב אותה סופית כסמן איכות שנטוע עמוק במיינסטרים או להפנות את הגב ולהחזיר את הקריירה לממדים הצנועים שבהם נדמה שהיא חשה יותר בנוח. במילים אחרות, האם היא מוכנה לכתוב את "5,6,7,8"?
ב"מטאלז" פייסט אולי לא מפוצצת את בלון ההצלחה הפופי, אבל היא מרוקנת ממנו לא מעט אוויר. היא מתעלמת באופן כמעט מתאמץ מנטיותיה לקלילות ובוחרת להבליט את הרגעים הבלוזיים והמהורהרים מאלבומיה הקודמים. כל עלייה יחסית ברמת האנרגיות או מעידה לכיוון פתרון מלודי פשוט מדי מרוסנות שוב ושוב, כאילו פייסט מפחדת שיברח לה בטעות עוד להיט.
לא שיש משהו רע, לא כל שכן חדשני, בתגובת נגד של אמן לפריצה המסחרית שלו דרך יצירה שאינה מתמסרת בקלות למאזין. הרי ככה מגלים קרקע אמנותית חדשה. הבעיה היא ש"מטאלז" לא מחפש שום קרקע חדשה, אלא מתבצר עמוק בחלקים הפחות מיושבים של הקרקע הישנה.
נפקדותם של להיטים ברורים מהאלבום לא הופכת אותו למעניין יותר במקרה הזה, אלא למהוסס. כל זה לא אומר ש"מטאלז" הוא אלבום גרוע. יש בו כמה שירים יפים מאוד כשבראשם "דה סירקל מאריד דה ליין" הנוגע, והקול של פייסט הוא עדיין אחד מהצלילים המנחמים ביותר בפופ, אולם הוא לא משאיר רושם חזק מספיק כדי לשנות את התפיסה הקיימת שלה. גם בכתבות על האלבום הבא יזכרו בעיקר את השיר ההוא מהפרסומת.
הולי ג'יזס
מה שמביא אותנו לעוד זמרת שצפויה לבצע את המעבר מהשוליים למרכז. גם היא גרון יוצא דופן שלא יוכל להישאר בגדר סוד למביני עניין זמן רב. קבלו את ניקה רוזה דנילובה, או בשם הבמה שלה, זולה ג'יזס.
היופי האמיתי טמון בפשטות. "קונטוס" עטיפת האלבום
דנילובה עושה סינת-פופ אפל, עוצמתי ולחלוטין לא מסובך. רבים מגדירים את הסגנון שלה כ"גותי", כנראה בגלל הרומנטיקה האובדנית שבמילים. הגדרה קולעת יותר היא "צעיר". השירים של זולה ג'יזס נשמעים כמו המחשבות של סוג מסוים של טינאייג'רית. הבחורה הקודרת ממגמת אמנות שעדיין לוקחת את החיים קצת יותר מדי ברצינות. לא מפתיע בהתחשב בכך שנכתבו על ידי יוצרת בת 22.
ככל שהיא מתבגרת דנילובה משכילה להיפטר מרעשי הרקע שהציפו את החומרים המוקדמים שלה. אלבומה החדש, "קונטוס" (מונח לטיני מעולם הפילוסופיה שפירושו נטייה להתפתחות, כמובן), הוא החד מכולם. רוב שירי האלבום בנויים על לא יותר מכמה קווי סינתסייזר, מקצבים שבטיים והקול הרדוף של דנילובה, שהופך בצדק לכלי המרכזי. הקול הגדול הזה, שמזכיר לסירוגין את פלורנס וולש וסוזי סו, מקיף את המאזין מכל עבר. הוא ממלא חללים ריקים בליווי, פועם בחטיבת הקצב וקורא אלינו מעברה השני של תהום עמוקה, לעתים במקביל.
בידיים של יוצרת אחרת חוסר הגיוון בחומרי הגלם היה מוביל לאלבום משעמם, אבל לדנילובה יש די כריזמה כדי לא להיעלם לרקע גם אחרי שהשירים מתחילים לחזור על עצמם. הגם ש"קונטוס" רחוק מלהיות יצירת מופת, הוא צעד גדול בכיוון הנכון ומכיל כמה שירים שבהחלט עלולים לחלחל בקרוב לאיזו הפסקת פרסומות, או לפחות לפסקול הבא בסדרת "דמדומים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם