כל אחד והבוב דילן שלו
בוב דילן חוגג 68 עם אלבום חדש ומהנה. לא יצירת מופת, אבל ממש לא אכזבת השנה. עצמון אברהמי, מאזין אובייקטיבי, חושב שדילן הוא שורד
בוב דילן - עטיפת האלבום צילום: יח''צ
האזנתי לחדש שלו "Together Through Life" כמו שאני מאזין לכל אמן אחר, ותיק או צעיר. משום שזה דילן השטחתי ציפיות במתכוון כי מאחד כזה תמיד יש ציפייה למשהו גדול מהחיים.
בעשרת השירים שדילן מגיש באלבום החדש יש הרגשה שהוא בא לעשות מוזיקה ולהגיש מוזיקה שהוא אוהב לכתוב ולנגן עם החבר'ה באולפן, מוזיקה עם ניחוח של פעם, לא משהו פורץ דרך, לא סטייל חדש שנולד אלא אלבום טוב עם שירים טובים. רובם הגדול לפחות.
קולו של דילן נשמע טוב מאי-פעם, ולעתים גם ווקאלית וגם מוזיקלית הוא מזכיר באלבום הנוכחי אליל אחר בשם טום וייטס. אמנם הטקסטים חדים פחות מעבודותיו הקודמות, אבל אפשר תמיד למצוא בהם ניצוצות של יכולת כתיבה נדירה, חדות, אירוניה וחוש הומור.
דילן, שנמצא כבר בשנות השישים המאוחרות לחייו, נשמע כאחד שעבר המון בחיים והוא עדיין שורד בשביל לספר על כך. השיר הראשון לא רע, אבל גם לא מתרומם. מבחינתי, הכול נסלח בשיר השני "Life Is Hard", שהוא סוחף בו את המאזין עם שיר אכזבה שיכול להמס קרחונים בחודש ינואר.
אולי האלבום לא ייכנס לרשימת אלבומי החובה של דילן, אבל יש לי הרגשה שהשיר המצמרר והקליט הזה, עם המנדולינה המייללת, המילים המרגשות, השירה המעולה ומברשות התופים המלטפות, יככב בהחלט בכל רשימה של שיריו הגדולים באמת.
השימוש בכלים שנשמעים "חלודים" במתכוון (כן, כמו קולו של דילן), באקורדיון , בבנג' ו, בטמבורין ועוד זורק את המאזין לאמריקה של פעם, וגם קצת, בביקורתיות הדילנית הידועה, גם לאמריקה של היום "המדינה פושטת רגל..." ( בשיר.) "My Wife's Home town"
לאלבום קצב משלו (בלוז, שאפל, קג'ון),
צבע משלו (חמרה) וריח משלו (שעועית שחורה על גזייה קטנה בצד הדרך באמצע ארצות הברית).
הוא לא יצירת מופת, אבל ממש לא אכזבת השנה. בסך הכול אלבום טוב ומהנה של אחד האמנים החשובים בזמננו.
בוב דילן, "Together Through Life" ( סוני מיוזיק, יבוא: אן-אם-סי. יונייטד)
נא להמתין לטעינת התגובות
