ספרינגפילד אהובתי
טונות של הומור עצמי, הסתלבטויות קשות על אמריקה, מופעי אורח של דמויות המשנה המוכרות, ובעיקר: הומר, מארג', בארט, ליסה ומגי בסיפור מופרע, במיטב המסורת של מאט גרונינג וחבריו. ניב שטנדל מכריז: "משפחת סימפסון - הסרט" הוא בדיוק מה שחיכיתם לו
וידאו: טריילר משפחת סימפסון, הנכון, סינמה nrgtv
אבל לא, הומר, אנחנו לא פראיירים. אנחנו רק סאקרים. סאקרים שלך, ושל המשפחה הצהובה והלא יציבה שלך, ושל כל השכנים, החברים והמכרים הפסיכיים שלך. סאקרים של המוצר שעבורו בלבד היה שווה להמציא את הטלוויזיה. ואחרי שהמוצר הזה כבר קיבל את החותם הרשמי של "הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה במאה ה-20" – החותם של ה"טיים" – הוא הולך לכבוש את הוליווד. פיס אוף דונאט.
השורה התחתונה היא שמדובר בסרט גדול. לא ענק, אמנם – היו בסדרה הטלוויזיונית כבר כמה וכמה פרקים גאוניים ומבריקים ממנו – אבל גדול. כזה שעומד בגאון ברף הציפיות הבלתי נתפס שהוצב לו. כזה שצועד בבטחה לעבר תואר "הסרט הכי מצחיק של 2007", עם פוטנציאל מבטיח לתואר "הסרט הכי מצחיק של העשור" ולמעלה מכך. כזה שכל ההמתנה לו היתה מוצדקת. כזה שאסור לפספס.
העלילה, שלא במפתיע, תופסת נפח גדול יותר משל פרק רגיל, ופושטת איבריה על פני ספרינגפילד כולה (שנמצאת, לפי נד פלנדרז, בין אוהיו, נבאדה, מיין וקנטקי – זאת אומרת, איפשהו באמריקה). היא גם נשענת, באופן סאטירי ואוהד כאחד, על הגל הירוק ששוטף את העולם בכלל ואת הוליווד בפרט (גם "מבול של צרות" שיעלה כאן בשבוע הבא, לדוגמה, גולש על אותו הגל).
כל זה מתרחש כאשר נבואת הזעם חסרת הפשר של הקשיש המטורף – סבא סימפסון, כמובן - מתגשמת, והאגם המזוהם של ספרינגפילד, שלידו הקישון נראה כמו מעיינות עין גדי, קם על העיירה לחסלה. כמובן שגם ידו של הומר חסר האחריות במעל, כאשר מיכל הצואה של חזיר השעשועים החדש שלו – ספיידר-פיג המופלא ("ספיידר-פיג, ספיידר-פיג, עושה כל מה שספיידר-פיג עושה") – משמש כקש ששבר את גב האגם. אמריקה, בראשות הנשיא הכריזמטי א. שוורצנגר ("I was elected to lead. Not to read", הוא אומר למי שמנסה לגרום לו לעיין בתוכניות מבצעיות לפני אישורן), ממהרת להתנער מהעיירה הפוחזת ולכלוא אותה בבועה, והומר הופך לאויב הציבור מספר 1 ונאלץ להימלט על נפשו לכיוון אתר השחיתות האקולוגי הבא של אמריקה – אלסקה, המקום בו אתה מקבל סטיפת דולרים בכניסה כדי שחברות הנפט יוכלו להמשיך בחינגת הקידוחים בשלווה. בשביל הומר זה נשמע כמו מקום אידיאלי, אבל בשביל אידיאליסטים כמו ליסה, פטריוטים כמו מארג' או מחוסרי דמות אב כמו בארט – לא בטוח.
כפי שאתם מבינים, גם הסרט של הסימפסונס לא מפספס את ההזדמנות לתקוע לאמריקה קטנות בכל דקה פנויה. ליסה מרימה מופע שקופיות כושל שמצדיע לשואו המפורסם של אל גור; מדיניות ההאזנות חסרת העכבות של ה-NSA זוכה סוף סוף להצלחה; ודיסני, שהפכו בשנים האחרונות ליעד חיסול מועדף על-ידי מתחריהם, מקבלים את המנה הקבועה שלהם בסצנה מצחיקה במיוחד ששותפים לה הומר, מארג' ולהקה מורחבת של חיות יער שמתקבצות להשיל את בגדיהם. פוקס אפילו מרשים לעצמם מידה מפתיעה של הומור עצמי כשהם מריצים בתחתית המסך כתוביות פרסומת כדי לא לפספס את ההזדמנות לפרסם אפילו בקולנוע.
היה שווה לחכות
אבל איכותו של הסרט אינה מתבטאת דווקא בממדים הסאטיריים שלו – שתמיד מושחזים ושנונים אצל הסימפסונס, אבל לא תמיד מנגנים כינור ראשון – אלא בבסיס שלו, בסיפור המקורי והמצחיק של המשפחה הצהובה והלא מתפקדת שתמיד מצליחה איכשהו להתחבר חרף כל המשברים.
"הסימפסונס: הסרט" משתמש בתמה שחוזרת על עצמה בסדרה: הומר מאבד את סמכותו ההורית בעיני מי מבני משפחתו, ונאבק בדרכו המסורבלת והעילגת כדי להשיב אותה אליו ולכונן עצמו מחדש כאבי המשפחה. בסדרה כבר מצאה ליסה תחליף אב בדמותו של מורה מחליף, ומארג' כבר נתנה עינה בשחקן באולינג שרמנטי, אבל בסרט העניינים מידרדרים עד כדי כך שבארט הפוחז והנמהר – ללא ספק בנו של אביו – כה נרתע מהומר עד שהוא מוצא מפלט בחיקו החם והמפנק של לא אחר מהנגטיב הסימפסוני הדפיניטיבי, נד פלנדרז, שמייצג את כל מה שהומר ובארט אינם (סבלנות, סובלנות, טוב לב, נדיבות וכגון אלו).
ואם עד לכאן הגענו, אין ספק שהמצב בבית הסימפסונס באמת חמור. מה הלאה? מארג' תתחתן עם מיסטר ברנז ותברח איתו לחיי הדוניזם בקובה? ליסה תתארס לנלסון? בארט יעשה ילד לגברת
קראבאפל?
אם הבחירות העלילתיות להתרחב לקנה מידה גדול יותר מתבקשות, הרי שההתמקדות הכמעט מוחלטת בבני המשפחה מפתיעה מעט. ניתן היה לצפות שרוחב היריעה יאפשר ליוצרים להשתולל קצת יותר עם גלריית דמויות המשנה הענפה והמרהיבה של הסימפסונס – מאגר בלתי נדלה של הברקות – אבל, אולי מפאת כבודו של הסרט הרשמי הראשון, הם ממעטים לעשות זאת. אמנם כמעט כל כוכבי המשנה מגיחים כאן, וחדי העין יבחינו אף באזוטריים שבהם (כמו הרמן, למשל, קטוע היד שלימד את בארט להילחם בנלסון), וכמו כן מצטרפות לשבט דמויות חדשות (כמו ראש הסוכנות להגנת הסביבה ראס קארגיל בקולו של אלברט ברוקס; החבר האירי החדש של ליסה; וטום הנקס), אך איש מהם אינו לוקח חלק אקטיבי ממש בעלילה.
"סימפסונס: הסרט" שומר אמונים אקסלוסיביים לסימפסונס: המשפחה. אבל למי אכפת? עם משפחה כזו – כה מסוכסכת, כה מלוכדת, כה נלעגת, כה אהובה – מי אנחנו שנתלונן.
נ.ב. אל תלכו טרם יעלה קרדיט אחרון על המסך. רק אז תגלו מה ישפר למיסטר ברנז את מצב הרוח, מה עשו לבעלי החיים בסרט, ולמה שווה ללמוד ארבע שנים קולנוע.
עודף מעשרים מילה: הציפייה לא היתה לשווא. כמו פרק ארוך ונפלא של הסדרה הכי מצחיקה שיש. לא מספיק לכם? איט מיי שורטס.
נא להמתין לטעינת התגובות
