תרבות נפשי עם פלישתים
מאוטנר פורש כנפיים ומגיע למחוזות המלצתיים חדשים. תרבות נפשי של השבוע כוללת נסיעה לאום אל פאחם (?), התמודדות עם זיכרון השואה (??), זמרת אחת מקסימה ומסע מדברי בישיבה. אנחנו לא יודעים מה הוא לוקח – אבל לנו זה עולה יקר
תתעלמו מכותרת המשנה הפרובקטיבית (זה לא באמת יקר) ונסו להתמקד בעיקר: סוף השבוע הנוכחי. האסופה שנבחרת ומוצגת לפניכם פורשת את מניפת התרבות המקומית מעבר אל הגבולות המוכרים. חמישים אחוז מההמלצות נוגעות בנושאים המעצבים היום, דקה אחר דקה, בין אם נשים לב לכך או לא, את החיים שלנו.
האירועים שהתקיימו לפני יותר משישים שנה והאירועים שמתקיימים
כבר די הרבה זמן שהכישרון הרב תחומי הזה, שעונה לשם יסמין אבן, מסתובב במחוזותינו. ברזומה המכובד והמגוון שלה נמצאים שמות כגון קרני פוסטל (עימה העלתה מופע משותף), הקליק (עימם ניגנה כקלידנית באיחוד שלהם ב 2004), נתן סלור (עימו היא מרבה לשתף פעולה לאורך השנים), פרס אקו"ם לעידוד היצירה (אותו היא קטפה פעמיים) ועוד רבים וטובים.
ובכל זאת, נינט יכולה לישון בשקט, וגם למירי מסיקה אין ממה להיבהל. גברת אבן לא מאיימת עליהן. מקומן בפנתיאון האינסטנט המקומי חקוק. יסמין, למרה הצער, תהיה הערה שולית בהיסטוריה המוסיקלית המקומית אבל, אנו שועלי מוסיקה ותיקים ובולעי טרנדים מהירים, יודעים, שבסופו של דבר, החיים כולם מורכבים מההערות קטנות שהגיחו והעניקו לנו רגעים קטנים של אושר. ההערות בעלות קול ייחודי, תוכן ממשי ואהבה לניסיונות באשר הם. הערות המהוות את הפסקול היותר מעניין של החיים שלנו.
הערב יסמין מארחת את אהובה עוזרי, דן תורן, נתן סלור, דליה שימקו וסימה דוכין לוי ומגובה בלהקה של ארבעה נגנים. ועל הדרך – איפ יו קאנט ביט דם – ג'ויין דם – קשת נתנו ליסמין במה קטנה להציג את מרכולתה. הקליקו, צפו ותצביעו – אולי, בכל זאת, ההערה השולית תהפוך ליותר מרכזית.
מתי: חמישי 21:00
איפה: במסגרת פסטיבל האישה בחולון, בית יד לבנים, שדרות קוגל 11, חולון
למטה: הצצה למתרחש בפסטיבל האישה, באדיבות חדשות HOT. כתבת: עידית הברפלד
ב 1991 העלה האמן דודי מעיין ביחד עם האנסמבל לתיאטרוןשל עכו את ההצגה "ארבייט מאכט פראיי". נאמנים לרצון הכביר שלהם לחקור, הסתגרו האנסמבל בתוך עצמם ובמשך שבועות רבים צפו בסרטים, נפגשו עם ניצולים, קראו ספרים וביקשו לגמוע מה שיותר מידע בנוגע לשואה. התובנה העיקרית שלהם היתה ברורה – הם לא יודעים כלום. התובנה הפכה לאחריות גדולה. הם הבינו שהם חייבים, לדעת הכל. ללמוד, לשנן, להפנים, להכיר מקרוב ולהפוך להיות, בהיעדר אופציה אחרת, עדים בזכות עצמם.
ההצגה התקיימה במוזיאון של קיבוץ לוחמי הגיטאות. היא ארכה חמש שעות וחולקה לפי הסדר שהיה מקובל גם בטרבלינקה: חלק ראשון – קבלה, שני - מגורים, שלישי - השמדה. השחקנים הובילו את הקהל בין שלוש התחנות הללו, מגישים להם את ה"עדויות" שלהם ובעיקר מקרב את הצופים אל החוויה ההיסטורית ההיא – לא בשביל לשמר את הזיכרון הקולקטיבי אלא, דווקא, בשביל לתהות לגביו, להטיל ספק, אולי אפילו לקעקע אותו.
ההצגה, לטענתם, אינה עוסקת בשואה, אלא בדור השני והשלישי שעיצבו את החברה בה אנו חיים. אני מניח שרובינו, ככל שגדלנו, הופתענו לגלות שהמיתוסים החינוכיים אותם ינקנו במסגרת החינוך הפורמלי אינם מעניקים את התמונה המלאה של מה שהיה שם. המציאות, ככה מסתבר, היא הרבה יותר מורכבת משירטוטי השחור לבן בה היא נצבעה. "ארבייט מאכט פראיי" היא, ככל הנראה, אחת היצירות היותר מעניינות שנוצרו בעקבות השואה. לא בכדי היא הועלתה 500 פעמים בארץ וכ 100 פעמים בחו"ל. ההתייחסות אליה היא תמיד קאנונית ומלאת שבחים.
לאורך כל הדרך תיעד האמן חוני המעגל את תהליך היצירה. כעבור כמה שנים הוא ערך סרט המנסה לסכם את החוויה של "ארבייט מאכט פראיי" בתוספת של חומרים מעולמו הפרטי והאסוציאטיבי. התוצאה היא סרט באורך שלוש שעות הנע בין דקומנטריות של ההצגה לבין הגיגים ויזואליים חצי וידיאו ארטיים של חוני עצמו. ההקרנה היום כוללת גם קוקטיל מקדים (גם לי זה קצת נשמע מוזר), הקרנה של הסרט עצמו ושיחה עם חוני וסמדר יערון (זוכת פרס השחקנית) על התהליך כולו.
מתי: שישי 12:30 (לאור הביקוש הרב הקרנה נוספת תתקיים ב 30 לחודש)
איפה: לבונטין 7 מתחם גן החשמל, תל אביב
מדהים, כל פעם מחדש, לגלות עד כמה אנחנו מסתגלים. העיניים והלב שלנו מעכלים כמעט הכל, יודעים שבעוד כמה ימים, יגיע שיא חדש שיכה אותנו בתדהמה כבירה ויישכח עוד לפני שיספיקו להגליד הפצעים. המנגנון האנושי המעוות הזה אינו יודע שובע. הנקודה בה הוא עוצר ומכריז "לא עוד" נעדרת.
כבת יענה מוכה ונרדפת אנחנו ממשיכים בשיגרה, מרפדים את עצמינו בסיסמאות מעודדות של "יהיה טוב" וטומנים את הראש עמוק בתוך הבועה הפרטית שלנו. זה נכון לגבי כל כך הרבה דברים קשים המקיפים את חיינו, נכון לגבי החומרים מהם נוצרה היצירה של דודי מעיין (מהפסקה הקודמת) ונכון לגבי הכיבוש בכלל והמחסומים בפרט.
מבחינת רובנו, ללא שום קשר לדעה פוליטית, עשרות אלפי ההשפלות, ההלקאות והמכות שחווים על בסיס יומי פלשתינאים במחסומים, פשוט אינם מתקיימים. אחרת קשה להסביר את אטימת העין, חוסר העניין, קהות הלב וסילוקה של המציאות המתקיימת כמה עשרות קילומטרים משטח המחייה שלנו ומאיימת לחרב את היסודות האחרונים שעוד נותרו בתשתית החברתית שלנו ושלהם.
מבחינת רובנו, אם זה לא קורה בתוך הבית שלנו, אם אף אחד מהחברים שלנו לא קשור לזה, אם זה לא מתדפק לנו על אימא אימא של השיגרה היומית שלנו – זה פשוט לא קיים. המציאות, באורח פלא, נעלמת ומתפוגגת.
התערוכה הנפתחת היום מחזירה, ולו לכמה שעות, את ההתייחסות שלנו לעניין. אמנים מובילים ומוערכים, יהודים וערבים, נתבקשו כן להראות, כל אחד בדרכו הוא, את התייחסותו אל המציאות הבלתי נתפסת של שלטון ודיכוי קשה. התוצאה היא שורה ארוכה של יצירות שונות בפורמטים אמנותיים מגוונים. תציצו בגלריית התמונות המופיעה כאן בשביל לקבל רושם ראשוני, תבואו לפתיחה בשביל לראות את הדברים מקרוב ובהזדמנות הקרובה סעו למחסום ועמדו שם כמה שעות בשביל שאז, אולי, כולנו נתחיל להבין.
מתי: שבת, 13:00
איפה: הגלריה לאמנות, דרך אלמרמאלה, אום אל-פחם
אוצרת: מורן שוב
בין האמנים השתתפים: אסף עברון, יואב בן דוב, גיא רז, פאריד אבו שאקרה, איתן הלר, יוחאי מטוס, דורר בכרי ונסרין אבו-בכר
מי שלא היה עדיין ב "הודיה" שיקום, כי לא בכל יום פוגשים מקום שמאחוריו אידיאולוגיה ופרקטיקה ברוכה ויפה. הודיה היא האחות הצעירה והמאוד קולטוריסטית של 24 רופי – הטאלי העברי הראשון.
הסיפור ארוך ומפותל ובקצרה ניתן לספר על שני ניצולי הודו ישראליים, שחלמו להביא קצת מהניחוחות של תת היבשת המופלאה לדאון טאון תל אביב ולתבל אותה עם עיקצוצי ניו אייג' מהזן הנעים והלא דביק. 24 רופי הפכה ללהיט גדול ולהערה די נכבדת בגסטרנומיה ההודית המקומית ואילו הודיה השלימה את התמונה במילוי צלילים ייחודים שאת רובם פשוט לא ניתן לשמוע במקומות אחרים.
הערב יעלו ויבואו "דזרט בלוז" ששמם והלוקיישן של ההופעה שלהם כבר מעיד על נטיית ליבם, אך נסו לתרגל שיחרור מהתניות ואל תצפו לשנטיפי בגירסה הקאמרית. מדובר בארבעה יוצרים מוכשרים במיוחד – ריף כהן (שהיא אפילו יפה יותר מהשם שלה) – זמרת בעל גוון קולי מרשים ונוכחות בימתית מבויישת-אירופאית וכובשת, אלון אמאנו קמפינו – נגן מוכשר במיוחד המהווה חלק בלתי נפרד מפסקול הניו אייג' של מדינתנו המתפתחת, רביד כחלני המצליח לגעת בגבהים ווקלים מהם הוא מביט למטה בשביל לראות את דוד דאור וארז מונק שאם הייתם תוף הייתם מאוד רוצים שהוא זה שינגן עליכם.
יחד הם יוצרים מסע מוסיקלי חובק עולם המדלג בין מדינות כגון מאוריטניה, סודן ותימן. לא ממש ברור איך, אבל השירים מבוצעים בשפת המקור ופערי השפה רק מעצימים את החוויה. הכריות הנוחות של הודיה והסביבה התומכת הכללית הופכים את דזרט בלוז לבילוי נכון לסגירת מעגל הוויק אנד ופתיחתו של שבוע חדש.
איפה: "הודיה" – בית למוסיקה ואהבה, האחים מסלוויטה 7, קומה שנייה, שכונת מונטיפיורי, ת"א
מתי: שבת 21:00
נא להמתין לטעינת התגובות
