מטאלינקה
מטאליקה הלהקה היא אולי קלישאת רוק'נרול, אבל מטליקה הסרט הוא יצירה מורכבת ומרתקת
למרות הצהרת הכוונות הברורה, תשובה לשאלה מהי מטאליקה לא תקבלו גם אחרי שעתיים ורבע של סרט. לא מהטפילד, גם לא מברלינג'ר וסינופסקי היוצרים, שנשארים נאמנים לבלבול, לכאוס המתמשך שבתוכו חיות הדמויות שלהם. הם גם לא מספקים תשובה ברורה לשאלה על מה הסרט. מה הסיפור שהוא מספר מבעד לציר העלילתי הברור: ניסיונה של הלהקה להתחבר מחדש, חברתית ויצירתית, בעזרתו של מטפל חיצוני.
כי לרגעים זה סרט על המתח הפנימי שבין אגו מטורף לאינטרס הקולקטיבי של הקבוצה. ברגעים אחרים זה סרט על חיפוש עצמי נואש של מאגה סטארים, שמנת יתר של תהילה הכניסה אותם לדיסטורשן עמוק. ואולי זה בכלל על יחסי מטפל מטופל, או על יחסי הגומלין שבין תראפיה ויצירתיות שמזינות זו את זו. לך תתחיל בכלל לנסות ולסכם את הסרט המדהים הזה. כל כך הרבה שכבות, כל כך הרבה קונפליקטים. והכול בפול ווליום. הבי מאטל.
צריך אולי להודות בהשפלת ראש של חנון מצוי: שלום חנוך ו"חתונה לבנה" זה הכי רוק כבד שהגעתי אליו אי פעם. וגם עכשיו, אחרי היכרות מעמיקה עם מאטליקה, כל העניין הזה עדיין נראה לי כמו זעקת מחאה ילדותית. שני אקורדים, שלוש מילים, וארבעה מגודלי שיער שנותנים בגיטרות. בדרך כלל, הם גם מתישהו מורידים חולצות וצועקים למישהו ללכת להזדיין. אלא שהסרט הזה מחפה ומפצה על האינפנטיליות המוזיקלית במורכבות אנושית וקולנועית מרתקת. מטליקה, הלהקה, על עלייתה ונפילתה, היא אולי קלישאת רוקנרול. "מטאליקה - סוג של מפלצת" היא יצירה חד פעמית.
"מטאליקה - סוג של מפלצת", יס דוקו, שני, 21:00 (שידור חוזר בשבת)
צילום: מתוך הסרט מתוך הסרט
למורה שלי למתמטיקה בתיכון הייתה בדיחה קבועה, שנהג לספר עם או בלי קשר לפונקציות לינאריות: "איך צדים אריה בברית המועצות? תופסים דוב ומשכנעים אותו שהוא אריה". לא מצחיק במיוחד, אבל כנראה סימן משהו נכון על המשטר הקומוניסטי, שהתיימר לקבוע את תודעתם וזהותם של מיליוני בני אדם.
משום מה נזכרתי בבדיחה הזו כשצפיתי השבוע בשידורי אולמפיאדת החורף, בערוץ של המדינה. נו טוב, ערוץ 2 הוא בודאי לא שליט דיקטטורי, אבל הפילוסופיה נראת דומה: אם יורם ארבל יאמר חמש פעמים בשידור ששזהו האירוע הכי מרהיב שיש, ואם מירי נבו תגנח "מדהים" לנוכח כל מזחלת תועה בשלג, ואם כוכבי הערוץ יתגייסו מבוקר עד לילה לפמפם ולקדם, בסוף זה באמת יראה לנו מרתק.
אלא שהדוב, עקשן שכמותו, תמיד נשאר דוב.
האומנם יש גבול, או שערוץ 2 באמת מסוגל להאכיל את כולם, כול הזמן, במה שרק יחפוץ?
מסתבר שלא. אומנם רייטינג נאה בשישי ושבת, אבל גלישה חופשית במדרון המושלג בערב ראשון, שנעצרה על שבעה אחוזים.
השמועה על קיומה של טלוויזיה רב ערוצית הגיעה אפילו למסעודה. בשולי החדשות צצים עכשיו סיפורים מרגשים על אנשים שגילו את הממיר. הם אוחזים בו נלהבים, לומדים את הפונקציות. מתנסים לראשונה בלחיצות על הכפתורים. היי, הנה ערוץ שלוש. והנה ערוץ הסרטים. וצופית גרנט. דווקא נחמד הסיפור הזה. מי יודע, אולי זהו שחר של יום חדש. טו בשבט הגיע, חג לתחרות.
אולימפיאדת החורף, ערוץ 2, מדי ערב
נא להמתין לטעינת התגובות
