מקוללים עלי אדמות

סדרת מקרים של הפרעות נפשיות בעקבות טראומות העימות הקולוניאלי, מתוך תרגום חדש של הוצאת בבל לספר של פראנץ פאנון שהודפס בחשאי בצרפת בזמן המלחמה באלג'יר

פרנץ פאנון | 28/3/2006 9:10

אולם המלחמה נמשכת. שנים רבות ניאלץ עוד להמשיך ולחבוש את כל אותם פצעים, המסרבים להגליד לעתים, שהביאה על עמנו ההתפשטות הקולוניאלית. האימפריאליזם, שנלחם היום נגד ניסיון השחרור האותנטי של בני האדם, מותיר אחריו פה ושם זרעי רקב שעלינו לאתר באדמותינו ובמוחינו ולעקור אותם ללא רחמים. בעמודים אלה אעלה את סוגיית ההפרעות הנפשיות שנולדו בעקבות מלחמת השחרור הלאומי שמנהל העם האלג'ירי. יהיו שיאמרו אולי כי ספר כזה אינו המקום הראוי לפרסום רשימות פסיכיאטריות אלה. לא בידי הדבר.

לא בי תלויה העובדה שבמלחמה זו התרבו תופעות פסיכיאטריות, הפרעות התנהגות והפרעות חשיבה כבדות משקל בקרב כוחות ה"הרגעה" ובקרב האוכלוסייה ה"מורגעת". האמת היא שהקולוניזציה, מעצם מהותה, היתה מלכתחילה ספקית גדולה לבתי-החולים הפסיכיאטריים. מאז 1954 ניסינו בעבודות מדעיות רבות להפנות את תשומת-לבם של הפסיכיאטרים הצרפתים והבינלאומיים לקושי הקיים "לרפא" כהלכה את המיושב, כלומר להפוך אותו לתואם, באופן מוחלט, את הסביבה החברתית הקולוניאלית.

היות שהוא שלילה שיטתית של האחר, החלטה מטורפת לסרב לראות באחר כל מאפיין אנושי, דוחק הקולוניאליזם בעם המיושב לשאול עצמו ללא הרף את השאלה: "מי אני באמת?".

עמדות המגננה שנולדו מעימות אלים זה בין המיושב והמערכת הקולוניאלית, מתארגנות במבנה החושף את האישיות המיושבת. כדי להבין את ה"רגישות" הזו, די פשוט להכיר את עומק הפגיעות שנגרמו למיושב תחת עולו של המשטר הקולוניאלי במהלכו של יום אחד ולאמוד את מספרן. בכל מקרה צריך לזכור שעם מיושב אינו בהכרח עם נשלט. תחת הכיבוש הגרמני, נותרו הצרפתים בני אדם. תחת הכיבוש הצרפתי, נותרו הגרמנים בני אדם. באלג'יריה לא מדובר רק בשליטה, אלא בהחלטה מפורשת להחזיק בסופו של דבר אך ורק בשטח. האלג'ירים, הנשים העוטות "חאייכּ", עצי הדקל והגמלים אינם אלא הפנורמה, הרקע הטבעי לנוכחות האנושית הצרפתית.

את הטבע העוין, קשה העורף, המרדן ביסודו, מייצגים במושבות הערבה הצחיחה, הזבובים, המקומיים והקדחת. הקולוניזציה מצליחה כאשר מוכנע לבסוף כל אותו טבע לא-צייתן. מסילות רכבת על-פני השממה, ייבוש ביצות, אי-קיום פוליטי וכלכלי של המקומיים, למעשה חד הם.

בתקופת הקולוניזציה שלפני המאבק המזוין, כאשר כמות הגירויים החדשים עוברת סף מסוים, מתמוטטות עמדות המגננה של המיושבים, ואלה האחרונים מוצאים אז את עצמם בהמוניהם בבתי-החולים הפסיכיאטריים. בתקופה רגועה זו של קולוניאליזם משגשג קיימת פתולוגיה נפשית הנובעת ישירות מן הכיבוש.

כיום הפכה מלחמת השחרור הלאומית שמנהל העם האלג'ירי מזה שבע שנים, משום היותה טוטלית מבחינת העם, קרקע נוחה להתפתחותן של הפרעות נפשיות*. אזכיר כאן מספר מקרים של חולים אלג'ירים וצרפתים שבהם טיפלתי, שנראים מייצגים במיוחד. מיותר לציין כי לא מדובר בעבודה מדעית. אנו נמנעים מכל דיון סמיולוגי, נוזולוגי או תרפויטי. המונחים המקצועיים הספורים שבהם אשתמש אינם אלא מראי מקום. יחד עם זאת עלי להדגיש שתי נקודות.

*[בהקדמה שלא פורסמה בשתי המהדורות הראשונות של הספר השנה החמישית למהפכה האלג'ירית ציינתי כבר כי הירושה האנושית שמותירה אחריה צרפת באלג'יריה היא דור שלם של אלג'ירים שטבלו במעשי רצח קולקטיביים ונטולי סיבה, על כל ההשלכות הפסיכולוגיות והרגשיות שהדבר גורר. הצרפתים שמגנים את ההתעללויות באלג'יריה מאמצים בקביעות נקודת מבט צרפתית גרידא. זו אינה ביקורת אלא הבחנה: הם מבקשים להגן על המודעות של המענים בהווה ובעתיד ומנסים למנוע את השחתתו המוסרית של הנוער הצרפתי. אין אנו יכולים אלא להסכים לפעולה זו. מספר תצפיות שקובצו כאן, בעיקר המקרים 4 ו-5 של סדרה א', מאיירות ומצדיקות למרבה הצער חשש זה של הדמוקרטים הצרפתים. בכל מקרה, הדברים שיובאו מבקשים להראות כי כפי שניתן היה לשער, העינוי מבתר בצורה עמוקה את אישיותו של המעונה].

בדרך כלל, הפסיכיאטריה הקלינית ממיינת את ההפרעות שמציגים החולים שלנו תחת הסעיף "פסיכוזות תגובתיות". כשנוהגים כך, נותנים עדיפות לאירוע שגרם להתפרצות המחלה, גם אם פה ושם מוזכר תפקידה של הקרקע שבה היא צמחה (ההיסטוריה הפסיכולוגית, הרגשית והביולוגית של המטופל) ותפקיד הסביבה החברתית. נדמה לי כי במקרים המוצגים כאן, האירוע שגורם להתפרצות המחלה הוא בעיקרו אווירת הדמים, האכזריות, ההתנהגות הלא-אנושית בכללותה, הרושם העז של האנשים כי הם נוטלים באופן ממשי חלק בחזון אחרית-ימים .

מקרה מספר 2 בסדרה א' הוא מקרה טיפוסי של פסיכוזה תגובתית, אך מקרים 1, 2, 4, 5 בסדרה ב' מניחים סיבה הרבה יותר מעורפלת מבלי שניתן יהיה לדבר באמת על אירוע אחד שגרם להתפרצות המחלה. יש צורך להבין, מתנהלת כאן מלחמה, מלחמה קולוניאלית זו הנראית לעתים כניסיון אמיתי להכחדת עם, המערערת את העולם הסובב ומרסקת אותו, היא האירוע שגורם להתפרצות המחלה. ניתן לכנות זאת פסיכוזה תגובתית, אם מתעקשים להשתמש בתווית מוכרת, אך תוך הענקת משקל מיוחד למלחמה על כל היבטיה ועל ייחודה כמלחמה קולוניאלית. אחרי שתי מלחמות העולם הגדולות לא חסרו פרסומים על הפתולוגיות הנפשיות של אנשי הצבא המגויסים לפעילות ושל האזרחים שנפלו קורבן לגירושים או להפגזות. הפיזיונומיה הייחודית למספר תמונות פסיכיאטריות שמועלות בהמשך מאשרת, אם יש עדיין צורך בכך, כי המלחמה הקולוניאלית ייחודית גם בפתולוגיות שהיא מולידה.

רעיון אחר שהשתרש עמוק ראוי לדעתי להתגמשות קלה: מדובר במתינות היחסית של הפרעות תגובתיות אלו. וזאת למרות שניתן היה לתאר, גם אם במקרים יוצאי דופן, פסיכוזות משניות, כלומר מקרים שבהם מכלול האישיות מעורער לחלוטין. נראה לי כי ההפך הוא הנכון, בדרך כלל רוֹוחים כאן דווקא תהליכים פתולוגיים קשים. מדובר בהפרעות שנמשכות חודשים ארוכים, תוקפות בחוזקה את האני ומותירות אחריהן כמעט תמיד שבירוּת שניתן לאבחן במבט ראשון. ברור למדי שעתידם של אנשים אלה עומד בסימן שאלה. אביא דוגמה כדי להבהיר זאת.

באחת המדינות האפריקאיות העצמאיות מזה מספר שנים

נפלה בידי ההזדמנות לטפל בפטריוט גדול, גיבור מחתרת לשעבר. האיש, כבן שלושים, פנה אלינו בבקשת עצה ועזרה, שכן בהתקרב תאריך מסוים בשנה היו משתלטים עליו נדודי שינה, מלווים בחרדה ובמחשבות אובדניות עיקשות. התאריך הקריטי היה התאריך שבו, בהוראת המפקדה שלו, הטמין במקום מסוים פצצה. עשרה אנשים מצאו את מותם בפיגוע*.

אותו לוחם, שלא העלה על דעתו ולו לרגע להתכחש למעשה שעשה, ידע היטב מהו המחיר האישי שהיה עליו לשלם למען העצמאות הלאומית. מקרים גבוליים כאלה מעלים את שאלת האחריות במסגרת המהפכנית.

התצפיות שאנו מתארים בהמשך מכסות את התקופה שבין 1954 ל-1959. חולים אחדים טופלו באלג'יריה, בבתי-החולים או באופן פרטי. אחרים טופלו במסגרת השירותים הרפואיים של צבא השחרור הלאומי.

סדרה א' - חמישה מקרים מקובצים כאן. מדובר באלג'ירים או באירופים שהתגלו אצלם, בעקבות אירועים מוגדרים היטב, הפרעות נפשיות מסוג תגובתי.

*[הנסיבות שבהן הופיעו הפרעות אלה מעניינות מכמה סיבות. מספר חודשים אחרי הכרזת העצמאות של ארצו, יצא לאותו אדם להכיר אזרחים מן המדינה השולטת לשעבר. הוא מצא אותם חביבים ביותר. גברים ונשים אלו שיבחו את העצמאות שהושגה וחלקו כבוד ללא מיצרים לאומץ לבם של הפטריוטים במאבק לשחרור לאומי. באותו רגע חש אותו לוחם מעין סחרחורת. הוא שאל את עצמו אם בקרב נפגעי הפצצה שהניח היו יכולים להימצא אנשים דומים לאלה שעימם שוחח. אמנם, בית-הקפה שנבחר היה מקום מושבם של גזענים ידועים לשמצה, אך לא מן הנמנע שהיו במקום עוברי אורח. החל מהיום שבו חש בסחרחורת לראשונה, ניסה האיש להימנע מלחשוב על אירועי העבר. אך באופן פרדוקסלי, מספר ימים לפני התאריך הקריטי הופיעו ההפרעות הראשונות. מאז הן חוזרות על עצמן בקביעות. במילים אחרות, מעשינו אינם חדלים לעקוב אחרינו. האופן שבו הם ערוכים, מסודרים, מנומקים, יכול בהחלט להשתנות מקצה לקצה לאחר מעשה. אין זו המלכודת היחידה שטומנים לנו ההיסטוריה וקיבעונותיה המרובים. אך האם ניתן להתחמק מן הסחרחורת? מי יעז לטעון שהסחרחורת אינה רודפת כל קיום באשר הוא?]

מקרה מס' 1: אין-אונות אצל גבר אלג'ירי בעקבות אונס אשתו

ב. הוא גבר בן 26. הפנו אותו אלינו השירותים הרפואיים של חזית השחרור הלאומי בשל מיגרנות חוזרות ונדודי שינה. נהג מונית לשעבר, פעיל במסגרת המפלגות הלאומיות מאז גיל 18. החל מ-1955 חבר באחת מיחידות ה-FLN. בהזדמנויות שונות משתמש במונית שלו להעברת כרוזים ולהסעת הממונים הפוליטיים. לנוכח החרפת הדיכוי מחליט ארגון ה- FLNלהעתיק את המאבק למרכזי הערים, וב. מתבקש להסיע את יחידות הקומנדו לקרבת מקום התקיפה, ולעתים קרובות להמתין להן.

יום אחד אחרי פעולה חשובה יחסית במרכזה של עיר אירופית, הוא נאלץ לנטוש את מוניתו עקב כיתור כבד במיוחד; יתר חברי הקומנדו מתפזרים לכיוונים שונים. ב. מצליח לחמוק מכוחות היריב, מוצא מקלט בביתו של חבר, וכמה ימים לאחר מכן, מבלי לסור למעונו, מצטרף על-פי הוראות הממונים עליו למחתרת הקרובה ביותר.

במשך מספר חודשים לא יגיעו אליו חדשות בנוגע לאשתו ולבתו הקטנה בת העשרים חודש. לעומת זאת נודע לו כי המשטרה חיפשה אחריו במשך שבועות ארוכים ברחבי העיר. אחרי שנתיים במחתרת, הוא מקבל מאשתו מכתב שבו היא מבקשת ממנו שישכח אותה. כבודה חולל ולכן עליו לוותר על הרעיון לשוב לחיים משותפים עימה. מודאג ביותר, הוא מבקש ממפקדו רשות לבקר בסתר בביתו ונענה בשלילה. יחד עם זאת, נעשים מאמצים כדי שאחד מחברי ארגון ה-FLN ייצור קשר עם אשתו ועם הוריו של ב.

שבועיים לאחר מכן, מגיע דוח מפורט למפקד היחידה של ב.

מיד אחרי גילוי מוניתו הנטושה (שבה נמצאו שתי מחסניות תת-מקלע) התייצבו בביתו חיילים צרפתים מלווים באנשי משטרה. כיוון שלא מצאו אותו בביתו, עצרו את אשתו והחזיקו אותה במעצר במשך יותר משבוע.

היא נחקרה על קשריו של בעלה, ובמשך יומיים ספגה סטירות לחי חזקות למדי. ביום השלישי נכנס לחדר איש צבא צרפתי – היא לא מסוגלת לומר אם הוא היה קצין – מבקש מכל יתר הנוכחים לצאת ואונס אותה. זמן-מה לאחר מכן, אונס אותה חייל נוסף, בנוכחות האחרים הפעם, ואומר לה: "אם תזכי אי-פעם לראות את בעלך המנוול, אל תשכחי לספר לו מה עשינו לך". היא נותרת במעצר עוד כשבוע, ללא חקירות נוספות, ובסיומו מלֻווה אל ביתה. אמה, שלה סיפרה מה עבר עליה, משכנעת אותה לספר הכול לבעלה. לכן, ברגע שנוצר הקשר הראשון איתו, היא ממהרת להתוודות על כבודה המחולל.

אחרי הזעזוע הראשוני מתעשת ב. העסוק במקביל בפעילות מבצעית קדחתנית. במשך מספר חודשים הוא מקשיב לסיפוריהן של נשים אלג'יריות רבות שנאנסו ועונו; יוצא לו להיפגש עם בעלים של נשים שנאנסו, תלאותיו האישיות וכבודו הרמוס כבעל מוסטים הצידה.

ב-1958 מוטלת עליו משימה מחוץ למחנה. שעה שעליו לעזוב כדי להצטרף ליחידתו, הוא נתקף חוסר שקט חריג ונדודי שינה קשים, שמדאיגים את חבריו ואת הממונים עליו. מעכבים את יציאתו ומחליטים לשלוח אותו לבדיקה רפואית. כאן אני פוגש אותו. קשר ראשוני טוב. פנים עירניות, אולי עירניות מדי. חיוכים מופרזים קלות. אופוריה כלפי חוץ: "הכול בסדר... הכול בסדר... אני מרגיש יותר טוב עכשיו. תן לי רק משהו לחיזוק, ויטמינים, ואני חוזר ליחידה". אך מתחת לפני השטח מבצבצת חרדה בסיסית. הוא מאושפז לאלתר.

מסך האופטימיות קורס כבר ביום השני, ואנו מוצאים עצמנו מול מטופל מדוכא ושקוע במחשבות, אנורקטי, הרובץ במיטתו כל העת. הוא מתחמק משיחות פוליטיות ומפגין חוסר עניין ברור בכל מה שנוגע למאבק הלאומי. הוא נמנע מלהקשיב לחדשות העוסקות במלחמת השחרור. הגישה לקשיים שלו מייגעת ביותר, אך אחרי כמה ימים, אנחנו יכולים לשחזר את סיפורו.

בעת שהותו מחוץ למחנה, הוא מתנסה בחוויה מינית כושלת. חושב שמדובר בעייפות, מצב נורמלי אחרי תקופות ארוכות של תת-תזונה וצעדות מתישות, ומנסה שנית שבועיים מאוחר יותר. כישלון נוסף. מתייעץ עם חבר שמייעץ לו לקחת ויטמין B12 . לוקח את הוויטמין בגלולות. ניסיון נוסף, כישלון נוסף. בנוסף לכך, כמה רגעים לפני המעשה, רצון עז לקרוע תמונה של בתו הקטנה. קישור סמלי שכזה היה יכול להצביע על דחף גילוי עריות לא-מודע. אולם כמה שיחות וחלום אחד (החולה עֵד לתהליך הריקבון המהיר הפושט בפגר חתלתול שמדיף צחנה) מנחים אותי לכיוון שונה לחלוטין. "לילדה הזאת," הוא אומר באחד הימים (מדובר בבתו), "יש משהו רקוב בתוכה." החל מאותו רגע מחמירים מאוד נדודי השינה, ולמרות כמות גדולה של כדורי הרגעה מתפתח מצב של חוסר שקט מלווה בחרדה קשה הטורד את מנוחתה של המחלקה כולה. הוא מספר לנו אז לראשונה על אשתו ואומר בצחוק: "היא טעמה בשר צרפתי". באותו רגע יכולנו לשחזר את סיפורו המלא. מהלך האירועים נעשה ברור. למדנו כי לפני כל התנסות מינית הוא חושב על אשתו. כל הגילויים האלה נראים לנו בעלי חשיבות יסודית.

"נישאתי לנערה זו על אף שהייתי מאוהב בבת-דודתי, כי הוריה של בת-הדודה ייעדו את בתם לאחר. לכן הסכמתי להינשא לאישה הראשונה שהציעו לי הורי. היא היתה חביבה אך לא הייתי מאוהב בה. הייתי אומר לעצמי: אתה צעיר... חכה קצת, וכשתמצא את בחירת לבך תתגרש ותתחתן באמת. זאת הסיבה שלא הייתי קשור במיוחד לאשתי. בעקבות האירועים, התרחקתי ממנה אף יותר. בתקופה האחרונה, הייתי חוזר הביתה רק כדי לאכול ולישון ולא מדבר איתה כמעט.

"במחתרת, כשנודע לי שהיא נאנסה על-ידי הצרפתים, חשתי תחילה זעם כלפי המנוולים. אחר כך אמרתי לעצמי: 'לא נורא; היא לא מתה. היא תוכל להתחיל חיים חדשים'. רק מספר שבועות לאחר מכן קלטתי שהיא נאנסה משום שחיפשו אחרי. למעשה, היא נאנסה כעונש על סירובה לשתף פעולה. היא היתה יכולה לציין את שמו של לוחם אחד לפחות, שדרכו ניתן היה לעלות על הרשת ולחסל אותה, אולי אפילו להגיע עד אלי. זה לא היה אם כן סתם אונס, מתוך שעמום או סאדיזם כפי שניתן היה לי לראות בכפרים, זה היה אונס של אישה עיקשת הנכונה לכול ובלבד שלא תצטרך להסגיר את בעלה. ובעלה זה אני. אישה זו הצילה את חיי והגנה על הרשת. כבודה חולל בגללי. ועדיין, היא לא אמרה לי: 'תראה מה נאלצתי לסבול בשבילך'. היא אמרה ההפך: 'שכח אותי, התחל בחיים חדשים, כבודי חולל'.

"החל מאותו רגע החלטתי לחזור לאשתי אחרי המלחמה, שכן עלי לספר לך שיצא לי לראות איכרים שֶׁמחו במו ידם את הדמעות מעיני נשותיהם שנאנסו בנוכחותם. הדבר זעזע אותי קשות. עלי להודות אגב שבהתחלה לא הצלחתי להבין את תגובתם. אבל יותר ויותר נאלצנו להתערב בסיפורים כאלה כדי להסביר לאזרחים. ראיתי כמה אזרחים שהתנדבו לשאת אישה צעירה שנאנסה על-ידי החיילים הצרפתים ונכנסה להריון. כל זה הביא אותי לחשוב מחדש על מה שקרה לאשתי.

"החלטתי לחזור אליה, אבל אני לא יודע עדיין איך אגיב כשאראה אותה. לעתים קרובות כשאני מביט בתמונתה של בתי, אני חושב שגם כבודה חולל. כאילו כל מה שבא מאשתי רקוב. אם היו מענים אותה, אם היו שוברים לה את כל השיניים, את היד, לא הייתי מגיב כך. אבל את זה, האם אפשר לשכוח? והאם היא היתה חייבת לספר לי על כך?"

אז הוא שואל אותי אם "החולשה המינית" שלו היא תוצאה של כל המחשבות האלה.
תשובה: "זה לא בלתי-אפשרי".
הוא מתיישב על מיטתו:
- מה היית עושה אם זה היה קורה לך?
- אני לא יודע...
- היית חוזר לאשתך?
- אני חושב שכן...
- אתה רואה... אתה לא לגמרי בטוח.
הוא אוחז את ראשו בידיו ואחרי כמה רגעים יוצא מן החדר.
החל באותו יום הוא ניאות להקשיב לדיונים פוליטיים, והאנורקסיה והמיגרנות נסוגות בצורה משמעותית.
אחרי שבועיים הוא חוזר ליחידתו ואומר לי בטרם צאתו: "אחרי השגת העצמאות אחזור לאשתי. אם זה לא ילך אבוא לראותך באלג'יר".

מקרה מס' 2: דחף רצח ללא-הבחנה אצל ניצוֹל של חיסול המוני

ס., בן 37, פלח. גר בכפר במחוז קונסטנטין. מעולם לא עסק בפוליטיקה. מאז תחילת המלחמה אזור מגוריו מהווה זירה לקרבות קשים בין הכוחות האלג'יריים לצבא הצרפתי. מזדמן לו אם כן לראות לעתים קרובות פצועים והרוגים. אך הוא ממשיך להתבונן מהצד. מדי פעם, ככל יתר העם, מסייעים איכרי כפרו ללוחמים אלג'ירים במעבר. יום אחד, בתחילת 1958, מתרחשת תקרית אש רצחנית במארב לא רחוק מהכפר. כוחות היריב יוצאים למבצע ומכתרים את הכפר, שאגב ריק מלוחמים. כל התושבים מקובצים ונחקרים. איש אינו עונה. מספר שעות לאחר מכן, מגיע לכפר בהליקופטר קצין ומכריז: "נמאס כבר לשמוע על הכפר הזה; חסלו אותו!". החיילים מתחילים להעלות באש את הבתים בזמן שהנשים שמבקשות להציל בגדים אחדים וכמה מצרכי מזון, מגורשות במהלומות תקיפות של קתות הרובים. כמה איכרים מנצלים את המהומה כדי לחמוק משם. הקצין נותן פקודה לאסוף את הגברים הנותרים ולהוליך אותם אל קרבת הוואדי. שם מתחיל הטבח. עשרים ותשעה גברים נרצחים בדם קר. ס. נפצע משני כדורים שחודרים האחד לרגלו הימנית והשני לזרועו השמאלית, פגיעה שאחראית לשבר בעצם הזרוע.

ס. מתעלף ומתעורר במרכזה של יחידתALN . הוא מטופל על-ידי השירותים הרפואיים של היחידה ומפונה ברגע שהוא יכול לההתנועע. במהלך הנסיעה התנהגותו נעשית יותר ויותר חשודה ומעוררת את דאגת מלוויו. הוא דורש לקבל לידיו רובה, על אף שהינו אזרח וגם פצוע, ומסרב לפסוע כשמישהו צועד מאחוריו. לילה אחד הוא משתלט על נשקו של אחד הלוחמים ויורה ללא הבחנה בחיילים הישנים. הוא מפורק מנשקו בתקיפות רבה. מכאן ואילך ידיו יהיו כפותות וכך יגיע למרכז.

תחילה הוא מסביר לנו שאינו מת ושלמעשה היתל באחרים. אט-אט אני מצליח לשחזר את סיפור החטאת הרצח שלו. ס. אינו נתון במצב של חרדה אלא בעיקר בחוסר שקט תמידי. לפרקים הוא נסער ביותר ומשמיע צעקות חזקות. הוא אינו נוהג לשבור חפצים, אך מעייף את כולם בפטפוט בלתי-פוסק ומאלץ את המחלקה לעמוד על המשמר בכוננות מתמדת בשל רצונו המוצהר "להרוג את כולם". במהלך האשפוז יתקוף כשמונה חולים באמצעות כלי נשק מאולתרים. האחיות והרופאים אינם פטורים מן האיום. במידה כזו שאנו שואלים עצמנו אם לא מדובר באחת מאותן צורות סמויות של אפילפסיה המאופיינת בתוקפנות כוללת המצויה בעוררות כמעט מתמדת.

מתקבלת החלטה על טיפול בשינה. החל מהיום השלישי שיחה יומיומית מאפשרת לנו להבין טוב יותר את הדינמיקה של התהליך הפתולוגי. הבלבול השכלי שוכך בהדרגה. להלן כמה קטעים מהצהרותיו של החולה:

"אלוהים איתי... אם ככה, הוא לא עם אלה שמתו... היה לי מזל... בחיים, צריך להרוג כדי לא ליהרג... כשאני חושב על זה שלא ידעתי כלום על מה שקורה... יש צרפתים בינינו. הם מתחפשים לערבים. צריך להרוג אותם. תן לי תת-מקלע. כל אותם אלג'ירים לכאורה הם צרפתים... והם לא נותנים לי מנוחה. ברגע שאני רוצה לישון, הם נכנסים לי לחדר. אבל עכשיו אני מכיר אותם. כולם רוצים להרוג אותי. אבל אני אגן על עצמי. אני אהרוג את כולם בלי יוצא מהכלל. אשחט אותם אחד אחרי השני, וגם אותך ביחד איתם. אתם רוצים לרצוח אותי בדם קר, אבל תצטרכו למצוא דרכים אחרות לעשות זאת. לא אכפת לי להרוג את כולכם. הקטנים, הגדולים, הנשים, הילדים, הכלבים, הציפורים, החמורים... כולם יעברו תחת ידי... אחר כך, אוכל לישון בשקט..."

דברים אלה נאמרים בשפה קטועה, הגישה נותרת עוינת, יהירה, מלאת בוז.

אחרי שלושה שבועות התסיסה הפנימית נעלמת, אך רתיעה מסוימת, נטייה לבדידות, גורמת לנו לחשוש מהתפתחות חמורה יותר. אולם חודש לאחר מכן הוא מבקש לצאת וללמוד מקצוע התואם את נכותו. הוא נמסר לשירותי הרווחה של ארגון ה-FLN. פגישה נוספת אחרי חצי שנה. מצבו טוב.

מקרה מס' 3: פסיכוזת חרדה קשה מסוג דפרסונליזציה אחרי רצח מטורף של אישה

דז'., סטודנט לשעבר, לוחם ב-ALN, בן 19. מגיע למרכז כשהוא סובל מהמחלה כבר כמה חודשים. הופעתו טיפוסית: דיכאון חמור, השפתיים יבשות, הידיים לחוֹת תמיד. אנחות מלֻוות בהרמה של החזה. נדודי שינה עיקשים. שני ניסיונות התאבדות מאז תחילת ההפרעות. במהלך השיחה, מאמץ הבעות של קשב הזייתי. לעתים ננעץ המבט במשך רגעים ארוכים בנקודה בחלל בעוד הפנים מתמלאות הבעות, נותנות למתבונן בהן תחושה שהחולה נוכח במופע. מחשבות ערטילאיות. מספר תופעות המוכרות בפסיכיאטריה תחת הכינוי מחסום: תנועה או משפט מותחלים ומופסקים בפתאומיות ללא כל סיבה נראית לעין. אך גורם אחד בעיקר מושך את תשומת-לבי: החולה מדבר איתי על דמו הנשפך, על עורקיו המתרוקנים, על לבו המחסיר פעימות. הוא מתחנן בפני שאעצור את שטף הדם, שלא אתן שימשיכו למצוץ את דמו כ"ערפדים" אפילו בבית-החולים. מפעם לפעם אינו מסוגל לדבר יותר ומבקש עיפרון. הוא כותב: "אין לי יותר קול, חיי נגמרים". הדפרסונליזציה שהוא חוֹוה גורמת לנו לחשוש מהתפתחות חמורה.

פעמים רבות במהלך שיחותינו, מספר לי החולה על אישה שעם רדת הלילה באה לרדוף אותו. כיוון שלמדתי קודם לכן על מותה של אמו, על אהבתו הרבה אליה, על כך שדבר לא ינחם אותו על אובדנה (הקול נעשה עכור באותו רגע וכמה דמעות ניקוות בזווית העין), אני מכוון את שאלותי אל הדימוי האמהי. כשאני מבקש ממנו לתאר בפני את האישה המטרידה, הרודפנית אפילו, הוא מצהיר שאינה זרה לו, שהוא מכיר אותה היטב כיוון שהוא הרג אותה. עולה אם כן השאלה, האם בפנינו תסביך אשמה לא-מודע שלאחר מות האם, כפי שתיאר פרויד בספרו אבל ומלנכוליה. אני מבקש מהחולה, כיוון שהוא מכיר את האישה היטב, שהרי הוא הרג אותה, לספר לי עליה ביתר אריכות. כך ניתן לנו לשחזר את הסיפור הבא.

"הצטרפתי למחתרת בעיר שבה הייתי סטודנט. אחרי כמה חודשים, קיבלתי חדשות מהבית. נודע לי שאמי נורתה מטווח קצר בידי חייל צרפתי ושתיים מאחיותי נלקחו על-ידי החיילים. עד עכשיו אני לא יודע מה עלה בגורלן. מותה של אמי זעזע אותי קשות. מאז מותו של אבי לפני כמה שנים, הייתי הגבר היחיד במשפחה, ושאיפתי היחידה היתה תמיד להצליח לעשות משהו כדי לשפר את איכות חייהן של אמי ואחיותי. יום אחד הלכנו לאחוזה של מתיישבים שמְנַהלה, קולוניאליסט רב פעלים, ירה זה מכבר בשני אזרחים אלג'ירים. הגענו אליו בלילה. אבל הוא לא היה בבית. רק אשתו היתה שם. ברגע שראתה אותנו, התחילה להתחנן שלא נהרוג אותה: 'אני יודעת שבאתם בשביל בעלי,' אמרה, 'אבל הוא לא נמצא... כמה פעמים אמרתי לו לא להתערב בעניינים פוליטיים'. החלטנו להמתין לבעל. אבל אני התבוננתי באישה וחשבתי על אמי. היא ישבה בכורסה ונראתה שקועה במחשבות. שאלתי את עצמי למה אנחנו לא הורגים אותה. ברגע מסוים היא הבחינה שאני מתבונן בה. היא התנפלה עלי ביבבות: 'אני מתחננת... אל תהרגו אותי... יש לי ילדים'. רגע לאחר מכן היא היתה מתה. הרגתי אותה עם הסכין שלי. המפקד פירק אותי מנשקי והורה לנו לעזוב. נחקרתי על-ידי המפקד האזורי מספר ימים לאחר מכן. חשבתי שיהרגו אותי, אבל לא היה לי אכפת*. ואז התחלתי להקיא בתום הארוחות ולהתקשות בשינה. אחר כך האישה החלה לבוא אלי בכל לילה, כדי לתבוע את דמי. ואיפה הדם של אמי?"

בערב, ברגע שהחולה שוכב לישון, חדרו "מוצף נשים", כולן דומות זו לזו. מדובר בשכפול רב העתקים של אותה אישה. לכולן חור פעור במרכז הבטן. הן חיוורות, מוקזות דם ורזות להחריד. נשים אלה רודפות את החולה הצעיר ודורשות שישיב להן את דמן השפוך. באותו רגע מתמלא החדר בצלילי מים זורמים, המתחזקים עד שנדמה כי מדובר במפל גועש, והחולה הצעיר רואה את הרצפה בחדרו נספגת בדם, בדמו שלו, בעוד הצבע שב ללחיי הנשים ופצען הפתוח הולך ומתאחה. ספוג זיעה ואחוז חרדה, מתעורר החולה ונותר חסר שקט עד אור הבוקר.

החולה הצעיר מטופל במשך שבועות אחדים ותופעת החלומות (הסיוטים) כמעט נעלמת. יחד עם זאת, נותר באישיותו משהו סדוק באופן יסודי. בכל פעם שהוא חושב על אמו, מופיעה האישה חלולת הבטן, כמין כפיל מאיים. גם אם הדבר יישמע לא מדעי, אני סבור כי הזמן לבדו יוכל להביא לשיפור מסוים באישיותו החצויה של הצעיר.

*[לאחר חוות-הדעת הרפואית שהעלתה בברור את אופיו הפתולוגי של המעשה, הופסקו ההליכים המשפטיים שעליהם החליטה המפקדה העליונה של ארגון ה-ALN].

מקרה מס' 4: איש משטרה אירופי מדוכא פוגש בבית-החולים אחד מקורבנותיו, פטריוט אלג'ירי מוכה הלם

א., בן 28, נשוי ללא ילדים. נודע לנו כי מזה מספר שנים עוברים הוא ואשתו טיפולי פריון, למרבה הצער ללא הצלחה. הוא מופנה אלי על-ידי הממונים עליו בשל הפרעות התנהגות.

הקשר הראשוני די טוב. החולה מספר לנו בספונטניות על קשייו; יחסים מספקים עם אשתו ועם הוריה; יחסים טובים עם חבריו לעבודה; זוכה להערכה מהממונים עליו. מה שמטריד אותו זה שבלילה הוא שומע צעקות המדירות שינה מעיניו. למעשה, הוא מגלה לנו, כבר כמה שבועות שהוא מגיף את כל התריסים בבית וסוגר את החלונות לפני שהוא שוכב לישון (מדובר בתקופת הקיץ), לייאושה הרב של אשתו הנאנקת בחום. בנוסף, הוא תוחב לאוזניו צמר גפן, כדי להחליש את עוצמת הצעקות. לעתים הוא אפילו מדליק באמצע הלילה את הרדיו או משמיע מוסיקה כדי שלא ייאלץ להקשיב לזעקות ליליות אלה. מכאן ואלך יציג בפנינו א. באריכות את הדרמה שהוא חי:

מזה מספר חודשים הוא מוצב בחטיבה הלוחמת ב-FLN. בהתחלה הוטל עליו להשגיח על אי-אילו מוסדות או בתי-קפה. אך לאחר כמה שבועות, עבר לעבוד באופן כמעט קבוע בתחנת המשטרה. בהזדמנויות אלה נדרש לערוך חקירות, דבר שאינו מתנהל אף פעם לחלוטין בלי "ידיים". שכן "הם אף פעם לא רוצים להודות בשום דבר".

"לפעמים," הוא מסביר, "מתחשק לי לומר להם שאם היו מרחמים עלינו קצת, היו מדברים בלי לאלץ אותנו לבזבז שעות בניסיון לחלץ מהם מילה אחר מילה את המידע. אבל לך תסביר להם משהו. על כל השאלות הם עונים 'אני לא יודע'. אפילו את שמם. אם שואלים אותם היכן הם גרים, הם אומרים 'אני לא יודע'. אז כמובן... אין לנו ברירה אלא להחטיף להם. אבל הם צועקים חזק מדי. בהתחלה זה הצחיק אותי. אחר כך זה התחיל להציק לי. היום מספיק לי לשמוע מישהו צועק כדי לדעת באיזה שלב של החקירה הוא נמצא. לבחור שקיבל מכות אגרוף ומכת אלה מאחורי האוזן יש צורת דיבור מסוימת, צעקה מסוימת, דרך לומר שהוא חף מפשע. אחרי שנשאר שעתיים תלוי בפרקי היד, יש לו קול אחר. אחרי האמבטיה, קול אחר. וכך הלאה. אבל בעיקר אחרי החשמל, הדברים מתחילים להיות בלתי-נסבלים. נדמה לך שהבן אדם הולך למות בכל רגע. ישנם כמובן אלה שלא צועקים: הקשוחים. הם חושבים שנהרוג אותם מיד. אבל אנחנו, לא מעניין אותנו להרוג אותם. דרוש לנו המידע. קודם כול אנחנו מנסים לגרום להם לצעוק, במוקדם או מאוחר הם מגיעים לזה. זה כבר ניצחון בפני עצמו. אחר כך ממשיכים. אגב, היינו מעדיפים למנוע זאת. אבל הם לא מקלים עלינו את המלאכה. עכשיו אני שומע את הצעקות אפילו בבית. בעיקר את צעקותיהם של כמה מאלה שמתו בתחנה. דוקטור, נמאס לי מהעבודה הזאת. אם תצליחו לרפא אותי, אבקש לשוב לשירות בצרפת. אם יסרבו להעביר אותי, אתפטר."

לנוכח תמונה קלינית זו אני ממליץ על חופשת מחלה. כיוון שהוא מסרב להתאשפז אני מטפל בו באופן פרטי. יום אחד, מעט לפני מועד הפגישה הטיפולית, אני נקרא בדחיפות למחלקה. בהגיעו לביתי מזמינה אשתי את א. להמתין לי, אבל הוא מעדיף לצאת לקראתי ולעשות סיבוב במחלקה. כמה דקות מאוחר יותר, כשאני עושה את דרכי הביתה, אני פוגש אותו. הוא שעון על עץ, נראה בבירור מזועזע, רועד, ספוג זיעה, בשיאו של התקף חרדה. אני אוסף אותו במכוניתי ומסיע אותו לביתי. לאחר שנשכב על הספה, הוא מספר לי שפגש בבית-החולים אחד מן החולים שנחקר בעבר בתחנת המשטרה (מדובר בפטריוט אלג'ירי), שמטופל בבית-החולים בשל "הפרעות שלאחר מצב של הלם". אני לומד כי שוטר זה השתתף באופן מעשי בעינויים שבוצעו באותו חולה. אני רושם לו כדורי הרגעה שמשככים את החרדה הקשה שבה נתקף. אחרי לכתו אני ניגש למחלקה שבה מאושפז אותו פטריוט. הצוות לא הבחין בדבר. יחד עם זאת, את החולה לא ניתן למצוא. לבסוף, אנו מוצאים אותו באחד מחדרי השירותים, שבו ביקש לשים קץ לחייו (החולה מצידו זיהה את השוטר וחשב שהלה בא לחפש אותו ולהוליכו מחדש לתחנת המשטרה). בהמשך, שב א. לראותי פעמים מספר, ולאחר הטבה ניכרת, הצליח לקבל העברה מסיבות רפואיות. באשר לפטריוט האלג'ירי, הצוות התעקש זמן רב לשכנע אותו שמדובר בהזיה, שהשוטרים אינם יכולים להיכנס לבית-החולים, שהוא עייף, שהוא כאן כדי שיטפלו בו, וכן הלאה.

מקרה מס' 5: מפקח אירופי מתעלל באשתו ובילדיו

ר., בן שלושים, הגיע לייעוץ על דעת עצמו. הוא מפקח במשטרה ומרגיש כבר כמה שבועות ש"משהו לא בסדר". נשוי, שלושה ילדים. מרבה לעשן: חמש חפיסות ביום. חסר תיאבון ואת שנתו פורעים לעתים קרובות חלומות בלהה. אין לחלומות אלה מאפיינים ייחודיים. מה שמטריד אותו במיוחד זה מה שהוא מכנה "התקפי הטירוף" שלו. ראשית, הוא אינו אוהב שמתנגדים לו: "תסביר לי דוקטור, למה איך שאני נתקל בהתנגדות הכי קלה אני חש צורך להכות. גם מחוץ לעבודה, בא לי 'לטפל' בכל מי שחוסם לי את הדרך. כל דבר הכי קטן. הנה, למשל, אני הולך לקנות עיתונים בקיוסק. יש שם הרבה אנשים. צריך כמובן לחכות. אני שולח יד (מוכר העיתונים הוא ידיד) כדי לקחת לעצמי עיתון. מישהו בתור זורק אלי מבט מתגרה: 'חכה לתורך'. ובכן, בא לי להכות אותו. ואני אומר לעצמי, 'חביבי, אם רק היית בידיים שלי כמה שעות, לא היית מעז לפתוח את הפה אחר כך'". הוא אינו אוהב רעש. בבית, הוא חש צורך להכות את כולם כל הזמן. ואכן, הוא מכה את ילדיו, גם את הקטן שבהם שלא מלאו לו אלא עשרים חודש, ובאכזריות נדירה.

אך מה שהפחיד אותו באמת זה שערב אחד, שבו ביקרה אותו אשתו במיוחד על שהוא מכה את הילדים (היא אפילו אמרה לו: "חי אלוהים, אתה משתגע"), התנפל עליה, הכה אותה וקשר אותה לכיסא באומרו: "אני אראה לך פעם אחת ולתמיד מי האדון פה בבית".

למרבה המזל, הילדים מתחילים לבכות ולצעוק. אז הוא קולט את חומרת התנהגותו, משחרר את אשתו ולמחרת מחליט לפנות לרופא "מומחה לעצבים". הוא מבהיר שקודם "זה לא היה ככה", הוא נהג להעניש את ילדיו רק לעתים נדירות ובכל מקרה מעולם לא רב עם אשתו. התופעות הללו התגלו מאז "האירועים": "מוטלת עלינו עכשיו עבודה של חיילים", הוא מסביר. בשבוע שעבר, למשל, נטלנו חלק במבצע כאילו היינו חלק מהצבא. האדונים מהממשלה אומרים שאין מלחמה באלג'יריה ושכוחות הסדר, כלומר המשטרה, צריכים להביא לרגיעה. אבל באלג'יריה מתנהלת מלחמה, וכשהם יקלטו את זה, זה יהיה מאוחר מדי. מה שהכי הורג אותי זה העינויים. לא שמעת על זה?.. לפעמים אני מענה עשר שעות רצוף...

- מה זה עושה לך לענות?
זה מעייף... אמנם אנחנו מתחלפים אבל צריך לדעת מתי בדיוק להעביר את השרביט לחבר. כל אחד חושב שהנה עוד רגע הוא משיג את המידע ומסרב להניח לפרי הבשל ליפול לידיו של מישהו אחר. למה שמישהו אחר יזכה עליו לשבחים. אז או שעוזבים... או שלא עוזבים...

"קורה אפילו לפעמים שאנחנו מציעים לבחורים כסף, מכספנו הפרטי, רק שידברו. הבעיה שלנו היא הבעיה הבאה: האם אתה מסוגל להביא את הטיפוס הזה לדבר? זו שאלה של הצלחה אישית; יש בינינו תחרות... בסוף הולכים לנו האגרופים. אז משתמשים ב"סֶנֶגָלִים". אבל הם מכים חזק מדי ומשחיתים את הבחור תוך חצי שעה, או להפך, הם מכים חלש מדי וזה לא יעיל. למעשה, צריך להיות חכמים כדי להצליח בעבודה הזאת. צריך לדעת מתי ללחוץ ומתי לשחרר. זו שאלה של חוש. כשהבחור בשל אין טעם להמשיך להכות. לכן רצוי לעשות את העבודה בעצמך: ככה משגיחים טוב יותר על ההתקדמות. אני נגד אלה שנותנים למישהו אחר להכין את הבחור ובאים לראות כל שעה איפה הוא נמצא. בעיקר, אסור לתת לבחור תחושה שלא יֵצא חי מהידיים שלך. הוא ישאל את עצמו בשביל מה לדבר אם ממילא זה לא יציל את חייו. במקרה כזה אין לך סיכוי להשיג שום מידע. צריך שהוא יקווה: התקווה היא שמביאה אותם לדבר.

"אבל מה שמדאיג אותי במיוחד זה הסיפור של אשתי. בטוח שיש פה משהו לא תקין. צריך לעשות עם זה משהו, דוקטור."

כיוון שהממונים עליו סירבו לתת לו חופשה, וכיוון שסירב לקבל אישור רפואי מפסיכיאטר, התנהל הטיפול במהלך "פעילות מלאה". ניתן כמובן לנחש את חולשותיה של צורת עבודה זו. האיש ידע היטב שההפרעות שמהן הוא סובל נגרמות באופן ישיר מסוג הפעילות שבה הוא עוסק בחדרי החקירות, גם אם ניסה להפיל את האחריות באופן כללי על "האירועים". כיוון שלא העלה על דעתו (יהיה זה חסר שחר) לחדול מן העינויים (יהיה עליו להתפטר), הוא ביקש ממני למעשה, בצורה ישירה, לעזור לו לענות את הפטריוטים האלג'ירים ללא ייסורי מצפון, ללא הפרעות התנהגות, בשלוות נפש*.

*[המקרה הנידון מעמיד אותנו בפני מערכת קוהרנטית חובקת כול. התליין שאוהב ציפורים או שנהנה להקשיב לסימפוניה או לסונטה בנחת, הוא רק השלב הראשון. מאוחר יותר, הקיום נרשם ברמת הסאדיזם הרדיקלי והמוחלט].

"מקוללים עלי אדמות", פרנץ פאנון, מצרפתית: אורית רוזן, הוצאת בבל, 336 עמ'