• הצג את כל הערוצים...

מכיכר המדינה לסוואנה בטנזניה

נתי ואשתו מאסו בכלוב הזהב ובחיי העושר של תל אביב, ויצאו להרפתקה מסעירה ומטלטלת במלון הפאר של האלפיון העליון במקום לא כל כך צפוי: טנזניה. יומן מסע – חלק ראשון

יבשת אפריקה נתפסה אצלי תמיד כסמל לפראות, לשבטים נדחים, עוני, מלריה, איידס, עבדות ולכלוך. שום דבר בה לא משך אותי להגיע אליה. עם כל הכבוד לתרמילאים ולהרפתקנים למיניהם, לכלוך אני יכול לראות בארץ. חופש בשבילי הוא נוחות, פאר, תנאים מפנקים, אווירה של יוקרה ובעיקר תחושה של חופש.

- מכיכר המדינה לסוואנה בטנזניה: חלק 2

אחרי שחרשתי את מונטה קרלו, שרפתי שעות בשמש של בורה בורה, יש חשבון על שמי במלון "ארבעת העונות" בניו יורק ומושב קבוע בסיזר פאלאס בווגאס עם מושב לשורה הראשונה בהופעה היומית של סלין דיון, התחלתי להשתעמם, הרגשתי צורך לחדש. מה עוד שמסעות הקניות של האישה כבר הביאו לי את הסעיף, כמה שמלות ערב היא כבר צריכה? ונעליים של המנולו הזה? די, שוב ללון במלון ריץ בפריז? שוב לשוט בגונדולות בוונציה?

הרגשתי תחושת מיצוי קטנה, תחושה של קיבעון. אחרי שעשיתי לביתי בגיל 27 בעקבות מכירת חברת היי טק שהקמתי לענקית אמריקאית תמורת עשרות מיליוני דולרים, ונישאתי לאישה היפה בעולם, התחלתי להרגיש משועמם. תחושה שאפילו גולף בקאנטרי בקסריה לא הצליח לעמם, ואני אוהב גולף בקסריה.

האסימון נפל לי כמה שנים אחרי יציאתי המוקדמת לגמלאות, כשיום אחד אשתי חזרה עמוסה שקיות שנקנו בכיכר המדינה. אפילו לא טרחתי להסתכל על החשבון, שיערתי שהיא גרמה לחיוך אצל לא מעט מוכרים, אבל ידעתי כי נכנסנו למין סחרור מגעיל וזול של עושר וריקנות שאמורים לפצות על קשיי הפוריות מהם אנחנו סובלים. ידעתי שדרוש כאן מאמץ דרסטי, איזה בום שייקח אותי ואת האישה חזרה למקום ממנו באנו - שני מטר מאצטדיון "האורווה" בפתח תקווה.

ידעתי שהיא לא תסכים לשמוע על נופש באפריקה, אז לא מסרתי לה את היעד. בדך כלל היא מתעקשת לתכנן כל פרט, אבל ידעתי שאם אגיד לה את יעדנו היא תטיל וטו. נכנסתי לאינטרנט, ביררתי על טיול לאפריקה וסגרתי שתי חבילות נופש ליבשת השחורה. וידאתי שהמלון ברמה גבוהה כדי להקל על הקיטורים הצפויים של האישה.

המחשבה שאצפה בדנה אשתי, המפחדת מנמלה זעירה, עומדת מול איזה בבון או אריה גרמה לי לחשוב שזו תהיה בוודאי נקודת השיא בחיי בשנה החולפת. בקשתי מהעוזרת לארוז לנו שני תיקים קטנים ונסענו בשעת לילה מאוחרת לנתב"ג.

לאורך כל הדרך ניסתה האישה להבין היכן היעד הפעם. "בובי, מזמן לא היינו במרבייה שבספרד" היא רמזה, אבל שתקתי. האמת פחדתי. כשהדיילת מסרה לה נסיעה טובה לטנזניה היא כמעט התעלפה והחלה להשתולל. "אתה רוצה להרוג אותי?", היא צרחה. אבל כשהבטחתי לה שאנחנו מתפנקים במלון של עשירי היבשת ושאולי נצליח למצוא לה איזה תכשיט אותנטי היא התרצתה.

הטיסה עברה בשלום, וכשהגענו לטנזניה ציפינו לחום כבד כפי שהצטייר לנו מסטיגמה מוקדמת על היבשת. להפתעתנו בחוץ שרר מזג אוויר פשוט מושלם. הורדנו את הז'קט אותו לבשנו במהלך הטיסה ונשארנו עם גופיה בלבד. נכון שהגופייה היא של אלבר אלבז, אבל החלטנו לראשונה בחיינו החדשים להפסיק לדפוק חשבון לסובבים.

לאחר כמה שעות של נסיעה בלב הסוואנה הגענו למבצר סגור, עטוף חומה גבוהה, כששחומי עור ענקיים שומרים עליו מכל צד. למראם קיבלה האישה זעזוע קל. "תראה איך הם שחורים, בחיי לא ראיתי כזה שחור, מעניין אם אפשר לעשות כזה שחור פחם גם כצבע לשיער", היא אמרה. "תפסיקי להיות גזענית", עניתי, "הרי את בכלל תימניה". המכונית עצרה בפתח אחד המקומות המרהיבים ביותר שיצא לי לראות בחיי. ואת המילה "מרהיב" עוד תקראו הרבה בהמשך.

המלון שבו שהינו שייך לרשת CC AFRICA. הוא ניבנה על מנת לארח את עשירי דרום אפריקה שחיו בפאר רב. מאז השתנו הזמנים, והיום אותם המלונות מארחים את עשירי העולם. המלונות ממוקמים בנקודות שולטות מבחינת תצפית או מיקום, ומשולבים בהם עיצוב מקומי עם עיצוב מודרני.

איך שיצאנו מהאוטו ניגשה אלינו שחורת עור יפהפייה לבושה בבגדים מסורתיים וכרכה סביב צווארנו סרט צבעוני עשוי מנוצות מחממות, תוך כדי השפלת מבט. במקביל אסף גברתן ענק עם חיוך רחב את תיקי היד והוביל אותנו פנימה אל תוך המלון. ומלון זה אנדרסטייטמנט. מדובר היה בארמון.

המלון היה עשוי כולו מזהב טהור. השנדלירים, האריחים, הידיות, הכורסאות בלובי, העיטורים סביב המראות, הכול. האישה כמעט התעלפה. "אתה יודע מה אני יכולה לעשות עם כל כך הרבה זהב?", היא שאלה. "חמודה, אפילו את לא תוכלי למצוא מה לעשות עם זה", עניתי בעודי משתומם מהמראה המוזהב שניגלה מול עיניי.

הלובי היה רחב מימדים, הריהוט היה מלוכני בסגנון לואי ה-14, הכול עתיק, כבד וצועק פאר ועושר. אבל אם חשבנו שהלובי מיוחד, ההפתעה שחיכתה לנו עם הגענו לחדר הייתה לא פחות משוק טוטטלי. שילובים של זהב וכסף עם עלי בננה צבעו את החדר. סמוך למפתן ניצב במשך 24 שעות ביממה בטלר צמוד שתפקידו להשביע כל גחמה שלנו.

בחדר היו וילונות משי, נברשות עם קישוטים של עבודת יד, אח ענק, רהיטי ענתיקה מיוחדים, מראות מצופות זהב, חדרי שינה וישיבה נפרדים, מרפסות עם נוף מהמם הצופות לעבר החיות, אמבטיות גדולות המספיקות לשנינו ועוד שלושה כהי עור גברתנים להנאתה של האישה.

לאחר התארגנות מהירה ירדנו לארוחת ערב קסומה שהתקיימה באמצע השדה בשמורה, מתחת לעץ, כשנרות תלויים עליו ומאירים את השולחן, מה שיצר אווירה פסטורלית של שקט, שלווה, רוגע ובעיקר רומנטיקה. התפריט כלל בשר עסיסי מתאו צעיר לצד מאכלים מסורתיים העשויים מדברים שהעדפנו לא לדעת מהם, יין משובח ופירות טריים. בסיום עברנו ללובי, שם פסנתרן מזרחי-אירופי הנעים לנו את האוזן עם צלילים מפנקים.

בסיום הארוחה עלינו לחדרנו וישנו שנת ישרים במיטת האפריון העצומה, בידיעה כי למחרת אנחנו קופצים לטייל בשמורה הסמוכה לנסות לראשונה להתחבר לטבע שבנו. בחלק ב' של יומן המסע - סיור בשמורה, מפגש פנים אל פנים עם חיות טרף ואפילו בר רפאלי. מה הקשר? תבינו בפרק המסכם.

המידע באדיבות חברת עולם אחר

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...