מאסתר לגילוי
תשאלו, ובצדק, למה לחגוג את מסכת הניאופים, התככים ורצח העם שלא מוסיפים כבוד לעם היהודי? אבל הסיפור של המגילה הוא הרבה יותר מזה. מדובר בקוד קבלי מוצפן
יאיר לפיד, אושיית תרבות ישראלית מודרנית, נשאל בפורים שעבר איזה חג הוא היה מחסיר מלוח השנה היהודי? "הייתי מחסיר את פורים", הוא ענה, "סיפור שבו נכשלת קונספירציה אנטי-יהודית בזכות העובדה שמישהו דוחף את אחייניתו הבתולה למיטתו של מלך נואף, ובזכות זה מקבלים היהודים אישור לבצע רצח עם בשבעים אלף בני אדם, ואז משתכרים מרוב שמחה. זה סיפור שלא מוסיף לנו יותר מדי כבוד", סיכם לפיד.
ואכן לפיד מייצג עמדה רווחת ולא מפתיעה. מגילת אסתר במובנה הפשטני מותירה טעם מר אצל לא מעט אנשים. עריפת ראשה של ושתי, תליית בני המן והרצח ההמוני לא נתפסים כשורה של צעדים הומניים של אומה מפותחת, במיוחד על רקע ההיסטוריה היהודית הרגישה להשמדות עם ולטבחים נפשעים.
אבל כל זה טוב ונכון כל עוד אנחנו מתייחסים רק לרובד הגלוי של המגילה. מה בנוגע למשמעות הקבלית, הלא מוכרת, ובעצם, הנסתרת של חג הפורים.
מגילת אסתר היא אחד הטקסטים המושקעים במסורת היהודית: מלך הפכפך ובעל עוצמה, מלכה יפהפייה בעלת תושייה, יועץ ערמומי וחכם זקן וטוב, הם רק חלק מן השחקנים בדרמה תקופתית מלאת תהפוכות, שמתחילה באיום קיומי ומסתיימת בהפי אנד מרתק וסוחט דמעות. הסיפור מוכר: המן האגגי, ראש השרים בממלכת אחשוורוש העצומה, מחליט לבקש צו השמדה מיידי לעם היהודי המפוזר בין 127 אומות הממלכה. המלך נענה בחדווה, וההמשך ידוע; הצו יוצא לדרך, העיר שושן נבוכה מאוד, עד שמגיחים מרדכי ואסתר, ומצליחים במהלך מבריק אחד להפוך את הגזֵירה על פיה.
אולם המגילה לא מסתכמת בכך. חוכמת הקבלה, כשיטה החותרת לגלות את פנימיות הדברים, מסבירה שסיפור פורים הוא הרבה יותר
אבל בואו ונתחיל מהסוף: שמה של המגילה מעיד על המסר שהיא טומנת בחובה - מגילה מלשון גילוי, אסתר מלשון הסתר, כלומר, גילוי ההסתר.
קריאת המגילה כשאנחנו מצוידים בכלים הנכונים תאפשר לנו להציץ אל מאחורי הקלעים של ההצגה שנקראת "החיים שלנו". כדי להבין זאת, עלינו להכיר תחילה את מגוון הנפשות - כוחות הפועלים בסיפור המוכר.
ללא כל ספק הדמות המסקרנת והתמוהה ביותר במגילה. פעמים הוא מצטייר כמלך כנוע, שנתון למניפולציות וחסר כל עמוד שדרה, ופעמים כשליט רב עוצמה המטיל את אימתו על תושבי הממלכה. צרפו לכך את העובדה שיש המייחסים לאחשוורוש את דמותו של הבורא, שבאופן מפתיע נעדרת מהמגילה, וקיבלתם דמות חידתית למדי. המקובלים טוענים שדמותו של הבורא כן נמצאת בסיפור, והיא אפילו הפעילה ביותר, אלא שהוא כמעט תמיד (כמו במציאות) פועל מאחורי הקלעים, בהתאם לצורך ולנסיבות היא עוטה על עצמה את אחד משני הכובעים - "המלך" או "אחשוורוש".
פרט מעניין הוא שבכל פעם שאנחנו נתקלים בשם "אחשוורוש" - ידו של המן על העליונה, ואילו כאשר מוזכר "המלך" - הכובע מתחלף, וכף החסד נוטה לטובתם של היהודים. הבורא לובש בכל פעם את אחת משתי הדמויות, ומתמרן בהתאם בין המן למרדכי.
הגיע הזמן להפריך לא מעט מיתוסים שהתקבעו להם במהלך ההיסטוריה. המן, כן כן, אותו המן הרשע, ששמו מלווה תמיד בקול מחריש אזניים של רעשנים ונפצים מכל הסוגים, אינו בדיוק מה או מי שחשבנו. המקובלים מסבירים שהאגגי זה בעצם – אני! וגם את ואתה, כלומר המן מסמל את האגו שמְפַעֵם בתוך כל אחד ואחת מאיתנו. אותו רצון טבעי שמניע אותנו ליהנות מהחיים מבלי להתחשב באחרים, ואם צריך, אז גם לדרוך לרמוס ולנצל את מי שניצב בדרכנו כדי להשיג את מטרותינו האישיות.
המן חפץ בתועלתו האישית בלבד, רודף כבוד ושליטה, ורוצה להשמיד כל נטייה שמנוגדת לכך. לכן הוא 'עצבני' כל כך על מרדכי, שמסמל בדיוק את הנטייה ההפוכה, ומכאן כינויו "המן הרשע".
אבל תפקידו של המן לא מסתיים רק במגילה. הוא מייצג גישה לחיים, שבמרכזה עומדת הטובה האישית ולא טובת הזולת, גישה שמנהלת את חיינו בשנים האחרונות.
כמו בסיפור כך גם במציאות. מרדכי מייצג גישה הפוכה לגמרי לחיים. "היהודי הזקן שיושב בשער המלך" וממתין לשעת הכושר המתאימה בעצם מייצג את הרצון הזך והנקי ביותר שקיים באדם, הרצון לאהוב ולתת לזולת ללא תנאי. בדיוק כמו הכוח העליון - הבורא. את הרצון הזה, את הגישה הזו לחיים, רוצה המן להשמיד.
וכאן הגענו לפואנטה של החג כולו: המאבק בין שתי הגישות הללו לחיים הוא המסר המרכזי שעומד במוקד המגילה.
גם צו ההשמדה שמבקש המן להוציא אינו אפוא צו השמדה הנוגע לקיומו הפיזי של עם ישראל, אלא צו השמדה לרצון הפנימי – מרדכי - שעומד ביסוד העם, אותו רצון שעליו מושתת הקיום היהודי מאז ומתמיד. לפי אותו רציונאל, המבוכה שמשתררת בשושן נובעת מחוסר היכולת להכריע את המערכה הפנימית המתחוללת בתוך ליבו של העם.
אסתר, מסבירים המקובלים, מייצגת צורך פנימי לגלות משמעות עמוקה יותר לחיים האלה. זהו אותו צורך נסתר שחבוי עמוק בתוכנו ומתעורר מפעם לפעם, דוחף, מפציר בנו שלא להסתפק במרדף האגואיסטי המטורף והדורסני של החיים בעידן המודרני.
"נקודת האסתר" שבליבנו היא זו שגורמת לנו להרים את הראש מעל לזרימת החיים ולחפש את הדרך לשינוי. אותה תחושה פנימית מנסה לעורר אותנו להתחיל ולחפש דרך אחרת מזו של המן - דרכו של מרדכי, שתוביל אותנו אל השמחה האמיתית שכולנו מייחלים לה. ואז גם נתלה את המן - האגו שלנו - על העץ, ונישאר עם אידיאולוגיה אחת ויחידה - אהבת הזולת ואחווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
