חוק הכלים השלובים
לכל מילוי אותו אנו מקבלים, חייב להקדים חיסרון, צורך למילוי, אחרת המילוי אינו מורגש. משל המלך והעבד. טור קבלה שבועי
"משל למלך, שעבדו נשא חן בעיניו, עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל-תמוט. אבל אין זה מנימוסי המלכות, לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת ובלי סיבה נראית לעין. אלא שנימוסי המלכות, לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.
מה עשה? הפקיד את העבד לשומר-סף בְּבָתֵי בִּרְאִי (בבתים חיצוניים), ואמר לשר אחד, חכם בחוכמת הבדחנות, שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכיבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.
השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ובמסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך.
אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה, ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן). וביותר צחקו, כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היה לסבב שחוק ושמחה גדולה. אבל עם כל זה, עבד הוא ואינו מלומד! ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך? חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר, שהוא מחויב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חוכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים. על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות. ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח, ובא לבוז את גנזי המלך. הממונה האומלל נלחם עימו בכל עוז ומסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה. אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא, עוד יותר מקודם. כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב. מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים. כי עתה ידוע המנהג בעליל, שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזריים, אך בדחנים המה".
(בעל הסולם, משל "הגדלת העבד בעזרת השרים")
לכל אדם יש רצונות ומאוויים אותם הוא מנסה לספק, אולם לא תמיד הוא מצליח. לאורך חייו, האדם נתקל בקשיים המעכבים אותו מלחיות את חייו כפי שהיה רוצה. הסביבה ודרישותיה מונעות ממנו את חירותו הפשוטה - לחיות על פי דרכו. המפגש הזה, בין הדרישות מבחוץ לבין הצרכים הפנימיים, בין איך שהייתי רוצה לחיות את חיי לבין חיי בפועל, יוצר אצל כל אדם חיסרון, וכתוצאה מכך גם מידה מסוימת של תסכול. עם הפער הזה האדם חי, וככל שיעמיק לחקור ולבדוק אותו, הוא יגלה בסופו של דבר שחייו הם כעין "משחק" שאת חוקיו אין הוא מבין כל כך.
אולם המקובלים מסבירים שיש מוצא ממעגל הקסמים שבו האדם שבוי. כשהאדם מתחיל בתהליך של התפתחות, של חקירה פנימית, כשהוא שואל את עצמו מדוע חייו אינם שלמים, הוא מתחיל בתהליך רוחני שבסופו הוא עתיד לגלות שכל הדברים הטובים והשליליים שקורים בחייו - המריבות והאסונות, ובמקביל רגעי האושר וההצלחות - כולם כאחד באים כדי לכוונו לטוב.
העבד במשל של בעל הסולם הוא האדם, שכבול ברצונותיו, באגו שלו. ואילו המלך הוא הבורא, הכוח הרוחני שמטרתו לגדל את האדם ולהביא לו כל טוב ושפע. אולם כדי שהאדם המשועבד לרצונותיו יוכל להכיר בהטבה ולהפוך לממונה על כל "השרים", כלומר על כל הכוחות שפועלים בטבע, עליו להוכיח את נאמנותו למלך. ולשם כך עליו להילחם ולהתעלות מעל רצונותיו האגואיסטים. תהליך זה נמשך
וכך גם אנחנו. אילו היינו יודעים שהמציאות שלנו היא בעצם משחק ורואים מראש את תכליתה, לכאורה היה לנו קל מאוד, אבל אז ככל הנראה לא היינו נלחמים. הכוח הרוחני שרוצה להביא את האדם לגילוי מלא של אהבה וחוכמה, חייב להעביר את האדם דרך הרבה מאוד פעולות ושלבים, עד שהאדם יפתח את החיסרון המתאים לגלות את המלך. כלומר, עד שהוא יפתח את הרצון ואת המוטיבציה להיות גדול. רק אז הוא יוכל להרגיש באמת את הטבתו של המלך.
אם הכוח העליון היה בורא מראש נברא ששווה לו בדרגתו, אותו נברא לא היה מכיר בכך שהוא נמצא בדרגה כזו. לכל מילוי אותו אנו מקבלים, חייב להקדים חיסרון, צורך למילוי, אחרת המילוי אינו מורגש (אם אין לי רצון להנאה כלשהי, לא אהנה ממנה באמת). אם כך, תחילה חייב להיות רצון, שאיפה להשיג דבר מה, ורק לאחר מכן יוכל להתקבל המילוי, התשלום, התגמול, ההנאה.
כדי להביא אותנו לדרגה הגבוהה של קיום נצחי, הבורא מעביר אותנו דרך מקרים יומיומיים שונים. אולם איננו מכירים או מרגישים את המקור למקרים אלה. אנו נמצאים במעין "משחק" שיש בו התחלה, אמצע וסוף, ובעיקר מטרה, אלא שאיננו מכירים בכל אלה.
רק האדם שמתחיל לשאול שאלות על משמעות חייו, שתובע תשובה ומחפש את המקור למתרחש בחיים, מתחיל להיות בשל לגלות שיש "עבד", "מלך" ו"שרים". ככול שיתקדם בדרכו הרוחנית האדם יבין כי הבורא, ממש כמו אם רחמנייה, מדריך אותו בדרכו ומנסה לגדל אותו לדרגתו. למעשה, ככול שיתעלה בסולם הרוחני יבין האדם כי כבר מלכתחילה הוא נמצא בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", שלם ונצחי כמו הבורא, אלא שחושיו האגואיסטיים פגומים ולכן הוא אינו מרגיש בכך. את התובנה הזו מגלה העבד שבמשל, רק בשלב האחרון בהתפתחותו.
אולם התהליך מתחיל כבר עכשיו, בכל רגע שבו האדם מבין שיש משמעות לחייו ושעליו לגלות אותה. עצם היותו מודע לתהליך הרוחני שהוא עתיד לעבור והתייחסותו אליו כאל משחק שיש לו מטרה, מקצרת בעבורו תקופות חיים שלמות וגלגולים רבים.
המלך במשל מפקיד את העבד לשומר סף על דבר מה חיצוני שקיים מחוץ לאוצר המלך, ומורה לשר, ל"חכם בחוכמת הבדחנות", לתקוף אותו.
כל מה שהאדם מגלה בעולמו נקרא "בדחנות". אין מדובר בחוקים אמיתיים, שלמים או נצחיים, אלא בחוקים שמתקיימים רק בתחום תפיסת המציאות המצומצמת אותה האדם מסוגל לגלות כעת. לתמונה זו האדם קורא "העולם שלו", והשר הוא הכוח שמצייר לו אותה.
כאן טמונה הבעיה אליה נקלע האדם מדי יום ביומו; בעבודה, בבית או בתור לבנק. לפניו קיימות שתי אפשרויות לקרוא את המציאות: לחשוב שקיימים כוחות רבים המשפיעים עליו בחייו ולהתייחס לכל אחד מהם כאל אותו "שר", או שמא להסתכל על חייו כמופעלים על ידי כוח עליון אחד, המעורר אותו לשים לב אליו דרך המקרים השונים בחייו. המלחמה שלנו, כמו המלחמה שבמשל, היא כנגד צורת ההסתכלות שלנו על חיינו - נגד תפיסת המציאות האגואיסטית והמוגבלת שלנו.
כשהאדם מתחיל להסתכל על חייו כעל מטרה, ועושה זאת בצורה הכרתית, ומצליח לראות את הכוח שמנהל את חייו, אי הבהירות נעלמת, בדיוק כמו במשל. כמו העבד, הוא ניצח בקרב, והוא מתקדם לשלב הבא, שלב מתקדם יותר בחייו הרוחניים.
המלחמה הראשונה במשל מסתיימת כאשר העבד (האדם) אינו רוצה להיפרד מהמלך והוא מכוון בצורה מלאה אל הכוח העליון, אל הבורא. הוא רוצה להידמות לו ומחפש קשר עימו. כך, צעד אחר צעד, האדם מפתח בתוכו רצון להתייחד עם הבורא דרך כל המאורעות בחייו. לאחר בלבול שנמשך תקופה מסוימת, האדם מתחיל לבנות לעצמו בהדרגה תמונה חדשה, בה הוא מתייחס למציאות באופן שונה.
אמנם אין זה פשוט והדבר לוקח זמן, אבל לאט לאט האדם לומד לראות את המציאות הרוחנית דרך כל מה שהוא עובר בחייו. כשהאדם משתוקק לכך מעומק לבו, נפתח בפניו השער, בדומה למתואר במשל, ואז פושט השר את כל מלבושיו ומתברר כי הוא אינו "גזלן ורוצח" כלל ועיקר...
לאתר קבלה לעם
נא להמתין לטעינת התגובות
