משיח בן יוסף
שלב אחר שלב הוא היה יורד למדרגתם הרוחנית ומעלה אותם מעלה, אל רום הסולם הרוחני. גדול המקובלים, האר"י הקדוש . לכבוד יום השנה למותו שחל השבוע
"בעוד שבעה חודשים תישאר לבדך, חיים ויטאל", הוא אמר לי בנחרצות, "עליך להמשיך את הדרך בדיוק כפי שלימדתי אותך, איש מלבדך אינו מסוגל לכך".
כמו מסמרים ננעצו בבשרי מילותיו אחת אחרי השנייה.
"רבי יצחק", השבתי בתדהמה, מנסה להחזיק את הדמעות שחנקו את גרוני, "מה נעשה בלעדיך? מי יוביל אותנו אל הרוחניות?", מלמלתי בשקט.
האר"י התבונן בי ושתק ארוכות. לאחר מספר רגעים שנראו כנצח, אמר: "לא אנחנו קובעים את משך הימצאות הנשמה בגופנו. כל שמוטל עלינו הוא לנצל בצורה הטובה ביותר את הזמן הגשמי שנקבע לנו, כלומר, לעזור לכמה שיותר נשמות לגלות את העולם העליון, את הבורא..."
מילותיו חדרו היישר לתוך ליבי, אבל סירבתי להשלים עם דבריו. "התאריך כבר נקבע, רבי חיים", הוא אמר לי לפתע, "ה' באב, השל"ב" (1572).
סיפורו של האר"י (רבי יצחק לוריא אשכנזי) מתחיל ברחוב קטן בשם "אור החיים" בירושלים של תחילת המאה ה-16. שם נולד למשפחה ענייה. אביו, ר' שלמה אשכנזי, נפטר עוד כשהיה ילד והמשפחה נאלצה להגר למצרים, לבית דודו העשיר, ר' יעקב פרנסיס, שם עברו שנות ילדותו.
עם חלוף השנים, ככל שהאר"י התעמק בכתבי הקבלה, הוא הבין שמוטלת עליו אחריות אדירה, "עליי להתאים את הקבלה לכל הנשמות. זו הסיבה לשמה ירדה נשמתי לעולם".
למן אותו רגע, פסק הזמן בעולמו של האר"י מלכת והוא רואה לנגד עיניו מטרה אחת בלבד – לפשט ולהתאים את הקבלה לדורות הבאים.
כדי להתרכז במשימתו הוא עבר להתגורר בבית קטן ומבודד על גדות הנילוס והקדיש כל רגע, וכל מחשבה ללימוד ספר הזוהר.
"האם שמעת על רבי יצחק לוריא, החכם שהגיע לעיר לא מזמן?" שאל אותי ערב אחד מורי, רבי משה קורדובירו (הרמ"ק).
תלמיד חכם שהגיע לצפת באותן השנים, לא היה, בלשון המעטה, חדשה מרעישה. "כולי עסוק בלימוד שהוא העיקר עבורי", עניתי כמעט בביטול, "אין לי פנאי להקדיש לכל זר שמגיע לעיר".
רבי משה קורדובירו שתק. כעבור מספר רגעים הוא עצם את עיניו ואמר: "אינך יודע, רבי חיים, את גודל הטעות שאתה עושה בכך שאינך עוזב את כל עיסוקך בזה הרגע, ורץ לפגוש את האדם הגדול הזה. הנח את לימודך ולך פגוש אותו. זאת אינה בקשה, רבי חיים, זאת פקודה!"
כך פגשתי לראשונה את האר"י הקדוש. אני עדיין זוכר את העוצמה שפרצה מתוכו, את ההתרגשות שאחזה בי כשהוא דיבר. הוא ישב מולי, ונדמה היה לי
השנה 1570. האר"י כבר השיג את סודות העולם העליון, וכעת הוא מרגיש שעליו לעזור לאנשים נוספים לעשות זאת ועולה להתיישב בצפת.
מיד עם הגיעו לעיר, מעיד עליו גדול המקובלים דאז, רבי משה קורדובירו (הרמ"ק), שהאר"י הוא משורש נשמה מיוחדת. הבולטים שבמקובלי צפת מתגבשים סביבו לקבוצת תלמידים, ומכנים את עצמם "גורי האר"י".
מדי יום הם היו נאספים באשמורת הבוקר לשמוע שיעור מפי האר"י. כל מילה, כל הגה שהוציא מפיו, היו נקשרים כמו חוט דק לעולם פנימי שהיה מוכר רק לו. שלב אחרי שלב, הוא היה יורד למדרגתם הרוחנית ומעלה אותם מעלה, אל רום הסולם הרוחני. פעמים רבות הם עמדו נבוכים אל מול משפטיו הסתומים. והוא, כשראה זאת, חייך.
"טוב שאינכם מבינים, השכל הוא השתקפות של האנוכיות שלכם", אמר לא פעם, "אם לא תסירו את העטיפה החיצונית ותדבקו בפנימיותכם, לא תבינו דבר בלימוד האר"י".
לאורך הדורות נזקקו גדולי המקובלים לתלמיד בעל נשמה מיוחדת, שדרכו יוכלו לגלות את השגותיהם הרוחניות לעולם. כמו רבי אבא, שהיה לצדו של רשב"י כדי לרשום את דבריו ומהם נתחבר ספר הזוהר, כך רשם רבי חיים ויטאל (רח"ו) את כל דברי האר"י. האר"י מצידו, לא התיר לאף תלמיד מלבד לרח"ו לכתוב את דבריו, "איש מכם אינו מסוגל לרדת לסוף דעתי כמו רבי חיים ויטאל", הוא אמר להם.
הקשר העמוק שנרקם בין האר"י לבין תלמידו מתבטא במילותיו האחרונות שאמר האר"י לפני פטירתו: "היכן הלך חיים ויטאל? וכי בשעה כזאת הלך מאצלי? היה ברצוני למסור לך איזה דבר סתר, חיים, אבל אינך כאן...".
האר"י נפטר בה' באב של"ב, והוא בן 38 שנים בלבד.
האר"י היה גלגולה של נשמה מיוחדת. נשמה שהתעברה בחמישה ענקי רוח: באברהם, במשה, ברשב"י, באר"י ולבסוף בבעל הסולם. כל אחד מהם התאים ופישט את הקבלה לדורו, ועם זאת לאר"י היה תפקיד מיוחד. האר"י פתח תקופה חדשה בהיסטוריה האנושית, ומשום כך הוא מכונה בפי המקובלים "משיח בן יוסף".
במהלך שבעה-עשר חודשים שבהם התגורר בצפת, עשה האר"י את הבלתי ייאמן: משיטה שהייתה מותאמת עד אז ליחידי סגולה בלבד, הוא הפך את הקבלה לדרך שמתאימה לכל אדם. החל מימיו, הדרך לנצחיות ולשלמות, לחיים של אושר ואהבה, פתוחה לכולנו.
לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי תוהה, מדוע דווקא בזמני הופיע האר"י הקדוש. כל פעם אני חוזר על השאלה הזו מחדש ועוזב אותה ללא מענה, מודה לבורא שנתן לי להיפגש איתו.
ובכל זאת, כל עת שאני נזכר בו, חיוך עולה על שפתותי וחום מציף את ליבי. אני עוצם את עיני ומולי ניצב שוב אותו בית מוכר, עם החלונות שפונים אל הרי צפת הירוקים, ביתו של האר"י. אני שומע את קולו העמוק. הוא אומר לי: "העולם כבר אינו זקוק ליחידי סגולה, חיים ויטאל, החל מימינו כל אדם יכול להגיע לרוחניות".
נא להמתין לטעינת התגובות
