אינתיפאדת החמלה

יובל אידו טל | 21/6/2007 14:38

"אני מאמין שמטרת החיים היא להיות מאושר. מרגע היוולדו שואף כל בן אנוש לאושר ואינו רוצה לסבול. לכן חשוב לגלות מה יביא למידה הגדולה ביותר של אושר", כך פותח הדלאי לאמה - מנהיג העם הטיבטי בגולה - את הקדמתו לספרם של הפסיכולוגים נחי אלון וחיים עומר "השטן שבינינו: מדמוניזציה להידברות". לא במקרה בחר הדלאי לאמה – הסמכות הרוחנית הגבוהה ביותר בבודהיזם הטיבטי – להקדים מילים אלה לספר שעניינו מכשולים פוטנציאליים לפתרון סכסוכים אנושיים, מרמת התא המשפחתי ועד לסכסוכי קרקעות בין מדינות; כאשר בודהיסט טיבטי ניצב בפני סכסוך אנושי עומדת בפניו שאלה מרכזית אחת: כיצד יכול הסכסוך להיפתר בצורה שתשחרר את כל השותפים מן הסבל שכרוך בו. או במילים אחרות, כיצד אפשר לכונן את מידת האושר הגדולה ביותר עבור כולם, בלי כל קשר לצדם בסכסוך. על פניו, נראה שגישה זו אינה אלא אותו ההומניזם שרבים במקומותינו היו רוצים לחשוב שמנחה אותם בחייהם. אך לעקרון בודהיסטי זה – פתרון הסבל וכינון האושר כמהות החיים – מצטרפים מספר עקרונות שמעמידים את הדברים באור מורכב יותר, תובעני יותר מכל הומניזם המוכר במקומותינו.

ראשית, יש להבין שעבור הבודהיסט הטיבטי לפתרון סבלו שלו או סבלו של עמו אין קדימות לפתרון סבלו של מי שמוגדר כאויבו. כאן חוברים יחדיו שני עקרונות יסוד בודהיסטיים – חמלה מעשית והשתוות הנפש – ומייצרים בקרב העם הטיבטי הוויה שונה ונדירה בנוף האנושי של ימינו; כך, לאחר שהשתחרר נזיר טיבטי מן הכלא הסיני, שם עוּנה בעינויים שונים, ברח הנזיר מטיבט. כשהגיע להודו ונשאל על סבלו בכלא הסיני השיב הנזיר כי הסבל הגדול ביותר שפקד אותו היה כאשר שם לב שלפרקים לא חש חמלה כלפי החיילים הסינים שעינו אותו. הבודהיסט הטיבטי רואה את חיי האדם באשר הם – חייו שלו, חייו של אויבו וחייהם של כלל בני האדם – כהזדמנות נדירה אין קץ לסיוע בפתרון הסבל של כלל היצורים החיים. את נדירותה של הלידה כבן אנוש מסבירים בבודהיזם באמצעות משל: בקרקעית הים חי צב. אחת למאה שנה עולה הצב אל פני המים, שואף שאיפה עמוקה וחוזר אל המצולות. על פני אותו ים צפה טבעת, שגודלה כגודל ראשו של הצב. הסיכוי להיוולד כבן אנוש – צורת הקיום היחידה שבה ניתן לסייע בצורה משמעותית בפתרון סבלות כלל היצורים החיים – משול לסיכוי שבפעם האחת במאה שנה שבה עולה הצב לנשום ישתחל ראשו בדיוק בתוך הטבעת.  

לעקרונות כינון האושר, פתרון הסבל, החמלה, השתוות הנפש ונדירותם של חיי האדם מצטרף עקרון חשוב נוסף: אי-אלימות. עבור הבודהיסט הטיבטי אלימות אינה כלי לגיטימי לפתרון סכסוכים. לפיכך, כאשר ניצב הבודהיסט הטיבטי בפני סכסוך, אין הוא יכול להחיל על הסכסוך את עקרון ההדדיות המוכר לנו מן הביטוי "עין תחת עין". נהפוך הוא: ככל שהאלימות שיפעיל יריבו תהיה קשה יותר, כן יגבר הצורך להגיב מתוך חמלה ובלא אלימות. לאור הדברים, לא מפתיע לגלות שאחת הדמויות הנערצות על הדלאי לאמה הוא מ.ק. גנדהי, המחייה ההודי הגדול של עקרון האי-אלימות במאה העשרים, שהגדיר פעם את שלושת אויביו הגדולים ביותר כך: "אויבי השלישי במעלה הוא הכובש הבריטי; אויבי השני במעלה הוא עמי, העם ההודי; ואויבי הראשון במעלה הוא אני".

בתחילת שנות החמישים החל הצבא הסיני בהשתלטות צבאית ומדינית על טיבט. ב-1959, בהתקוממות עממית נגד צבא הכיבוש נהרגו כ-100,000 טיבטים ומספר דומה של טיבטים גלו להודו. כך, כשהיה בן עשרים וארבע, הוברח הדלאי לאמה מטיבט להודו מחשש לחייו. מאז ועד היום הוא מנהיג את עמו לפי העקרונות שסקרנו כאן בקצרה ומעמיד אתגר רוחני גדול וקשה בפני עמו: להיאבק ללא אלימות על הזכות לחזור לאדמת טיבט.

ב-1988 קיבל הדלאי לאמה את נוכחות הסינים בטיבט כעובדה מוגמרת וויתר על חלום העצמאות הפוליטית המלאה.

מאז הוא נאבק על הזכות להקים בטיבט אוטונומיה תרבותית. כאן מתגלע עיקרון נוסף שעומד בבסיס הבודהיזם הטיבטי – אי-בעלות. למשנתו של הבודהה, בעלות היא חלום ותעתוע. האדם יכול לשכנע את עצמו שדבר מה שייך לו –אדמה, בית, עם, אדם – אך בסופו של דבר אין זה אלא רעיון רוח, שהרי טבען של התופעות כולן ארעי ומתרקם בתלות הדדית נעדרת עצמיות. ואם הניסיון לממש בעלות – במקרה זה את הבעלות על אדמת העם הטיבטי – גורם סבל, אזי פתרון הסבל קודם להרוויית צימאון התעתוע.

ב-1989 קיבל הדלאי לאמה פרס נובל על עמידתו האיתנה על עקרון האי-אלימות במאבק הטיבטי על עצמאותו התרבותית. רוב הטיבטים אימצו את הגישה הבודהיסטית לפתרון הסכסוך הסינו-טיבטי. ואולם חשוב לציין שהמאבק הלא אלים ושחרור ההיאחזות בקרקע לטובת המאבק על אוטונומיה תרבותית אינו קל לטיבטים. בכל פינה בטיבט ובגלות מתדיינים הטיבטים על גבולות החמלה והאלימות ועל הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך. מי ייתן וימצאו מנוח.

בימים אלה, במקומותינו, כשמתחדדים קיטובים קונספטואליים דוגמת ימין/שמאל מתנחל/תושב ארץ ישראל, ישראלי/פלסטינאי ועוד כהנה וכהנה קיטובים, ייתכן כי יש ערך לעיון בערכים בודהיסטיים. גם אם לא נאמץ אותם עד תום, אולי נוכל להיות מעט יותר טובים זה עם זה, מעט פחות מבוצרים בעמדותינו, מעט יותר מאושרים – כולנו. 

יובל אידו טל חוקר פילוסופיה ופסיכולוגיה בודהיסטית, מנחה מדיטציה, מתרגם כתבים בודהיסטים, מחבר הספר "בודהיזם מבוא קצר". לומד ומלמד במסורת הזן היפני.

המאמר פורסם לראשונה בירחון 'חיים אחרים'

לאתר פסיכו-דהרמה

פסיכודהרמה

פסיכו-דהרמה הוקמה על ידי נחי אלון ופרופ'יעקב רז על מנת ללמוד ולקדם דרכים בהן ניתן לשלב את תובנות האימון הבודהיסטי בחיי היומיום, בסביבה המודרנית המערבית. ומפעילה תוכניות לימוד שונות למטפלים, לקהל הרחב ולארגונים

לכל הכתבות של מדור פסיכודהרמה

באותו עניין

החיים בהיר

האימון בצלילות הדעת הוא אימון של יום יום. הנה אני לועס. הנה אני כותב. הנה אני קם, יושב, מטיל צואה, הנה אני בהיר, הנה אני מבולבל. הנה עכביש רץ, הנה איש זקן מנגן בכינור. פרופ' יעקב רז על בודהיזם כתורת מעשה