הסדנה המתמשכת של חיי האהבה
אי אפשר לאהוב את אלוהים מבלי לדעת כיצד לאהוב את האישה תחילה - בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. אוהד אזרחי על אהבה
אהבה מתרחשת כאשר ישויות נפרדות הופכות להיות אחד, כאשר הן מזהות עצמן כאחד. אבל כדי להכיר בעצמנו כאחד עם זולתנו, עלינו להסיר את מערכת המגננות העוטפת אותנו כל הזמן, המבקשת לחזק את ישותנו הנפרדת. המצב ה"רגיל" של האדם הוא מצב שבו הוא מנסה כל הזמן לשרוד - פיזית, נפשית ורוחנית. ההישרדות הנפשית מחייבת התגוננות כלפי איומים אפשריים, וחיזוק ביצוריו של האני הנפרד. אולם האהבה היא עוצמה נפשית שנעה בדיוק בכיוון ההפוך: ההישרדות יוצרת סגירות וחשדנות, והאהבה, מטבעה, נפתחת ובוטחת.
ספר קהלת מדמה את האדם ל"עיר קטנה", המוקפת בחומה. במאמצי ההישרדות יוצרת נפש האדם סביבה חומות בצורות, וממנה לה "שומרים" בשערי אותה העיר הקטנה של האני הנפרד, אך האהבה פותחת את השערים, עושה הסבה מקצועית לשומרים ולפעמים אף מפילה כליל את החומות הבצורות.
דרך הקודש העברית מבקשת להסיר את החומות המפרידות את האדם מאלהיו. על כך מדבר ישעיהו הנביא כשהוא מזכיר כי "עוונתיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם" (ישעיה נט, ב). מה הוא "עוון"? – כל מה שיוצר הפרדה וניתוק בין האדם ובין אלהיו הרי הוא עוון, לא במובן המוסרני של הדבר, אלא במובן העמוק – כל מה שיוצר חיץ בין נפש האדם וההוויה האלהית הרי הוא סוג של עיוות ועיקום (=עוון) בשדה האנרגטי בו חיה הנשמה. הרבי מקוצק הגדיר זאת באופן נפלא כשדרש זאת על הפסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם". כך פירש זאת הרבי מקוצק: ה"אנכי" כלומר – האנוכיות – או בלשון ימינו ה"אגו" הנפרד – הוא העומד ומבדיל בין האדם ואלהיו.
האגו הוא כיווץ רוחני. הוא אמנם כיווץ הכרחי לקיומו של האדם בעולם, אך עדיין הוא סוג של כיווץ, ממש כמו התכווצות שרירים המתרחשת בשדה הרוחני. אך בכל פעם שמתרחשת אהבה – היא נחווית כרגיעה, פתיחה ושחרור מסוים של אותה התכווצות. פתיחת ההתכווצות מרגישה אמנם טוב, אך היא דורשת התגברות על הצורך האובססיבי שלנו להגן על עצמנו ולהימנע מלהיפתח.
לכן חיי הזוגיות הם סדנה מתמשכת ללימודי החיים באהבה. מטרת האהבה איננה מתמצה אמנם בחיי הזוגיות, כי האהבה האלהית מבקשת להיפתח ולהתרחב ולהתפרש על כל שדרות החיים, אך המערכת הזוגית הינה הסדנה שבה אנו יכולים להתאמן יום יום שעה שעה לחיים של אהבה. המערכת הזוגית מספקת לנו משוב מיידי וברור מאוד על השאלה האם אנו מצליחים להיפתח באהבה, או לא.
מי לא מכיר למשל את הצורך הנפשי להיות צודק? מה עומד מאחורי הצורך הפסיכולוגי הזה? מה מפריע לנו לצאת לא צודקים? למה כל כך הרבה זוגות עסוקים ללא הרף בסוגי ויכוחים
הוויתור על הצורך להיות צודק מאפשר מרחב גדול למפגש מסוג אחר. הרבה "זוגות" מבלים זמן רב בסוגים שונים של ויכוחים, שדרכם הם מנהלים מערכה מלחמתית קטנה בינו לבינה. המלחמה הזו מחזקת את חומות הנפש, ומפרנסת את השומרים הפנימיים.
אחד הכוחות הנפלאים הבונים אהבה קשור ל"ספירת ההוד" בקבלה, שקשורה ליכולת להודות בשני מובניה: להודות על האמת וגם להודות ולומר תודה. מי שנתון במאבק כוחות איננו מסוגל להודות, כי ההודאה וההודיה שתיהן כאילו מחלישות אותו. אבל יחסי זוגיות שיש בהם אהבה אינם מבקשים לתפוס את האהוב בטעותו, ולהרוויח נקודות באיזה מאבק של הישרדות האגו. יחסי זוגיות נכונים מאפשרים מקום נוח לביטויים שונים של ספירת ההוד: הם מאפשרים להודות ולהתוודות, מבלי שמה שנתוודה עליו יהפוך מיד לנשק בידי "הצד השני", נשק שיישלף כנגדנו בעימות הבא. כי באהבה אין בכלל "צד שני".
מערכת היחסים הזוגית היא סדנה מתמשכת של לימוד האהבה. אך אין היא מטרה בפני עצמה. אי אפשר לחיות באהבה כאשר הזוגיות שלך נראית כמו מלחמה - אבל הזוגיות עצמה היא רק חלק מדרך גדולה יותר - דרך אהבת ההויה.
הוי"ה זו מילה שמתקבלת משינוי הסדר של אותיות השם הקדוש י-ה-ו-ה. שינוי הסדר הזה מקובל ביותר במסורת הקבלה החסידית כדרך לכנות בה את האלהי. שימו לב להבדל בתחושה בין המילה "אדני" לבין המילה "הויה". איך מרגיש הלב אל מול התביעה לאהוב את אדני אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ואיך מרגיש הלב אל מול הקריאה הקצת אחרת – "ואהבת את הויה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".
מיד לאחר מצוות היחוד - אותה מצווה הקוראת לנו להכיר באחדות העמוקה של הקיום - באה תורת ישראל ומבקשת מאתנו לחיות חיים של אהבה. אבל לא אהבה קטנה ובורגנית, אלא אהבה גדולה וסוחפת, כזו שלא משאירה אחריה שיריים של אגו שלא הוגש כמנחה על מזבח האהבה הטוטלית "ואהבת את הויה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ללכת בעולם כאדם מאוהב – מאוהב בהויה – זו בקשתה של התורה הקדומה. וההויה מתגלה דרך כל הקיים – האלהי איננו עוד אובייקט הקיים בין האובייקטים הניתנים לתפיסה. האלהי איננו "עוד דבר" כלל. אין כזה דבר "אלהים" כי אלהים איננו "דבר". האלהי מופיע דרך ומבעד לכל הדברים כולם, ועל כן כל מה שקיים - כל ההויה כולה - היא הופעה של האלהי - של האחד. בדיוק משום כך מי שמקיים את מצוות האהבה מהלך בעולם מתוך אהבה לאלהי המופיע דרך כל הדברים כולם – וקודם כל – דרך בן או בת הזוג שלנו.
ספר הזוהר טוען כי אשתו של האדם היא הופעת השכינה בחייו, כאישה בשר ודם. אי אפשר לאהוב את השכינה מבלי לדעת כיצד לאהוב את האישה תחילה – בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ללא מאבקי כוח, ללא מאבקי שליטה, אלא כמחווה של פתיחת חומות העיר הבצורה שבתוכי. חיי הזוגיות הם סדנה מתמשכת ללימודי אהבת אלהים.
המסורת היהודית המופלאה מספרת כי בקודש הקודשים של המשכן ושל המקדש ניצבו שתי דמויות של מלאכים ("כרובים") מזהב – האחד בדמות מלאך זכר והשני בדמות מלאכית נקבה – והם היו עושים אהבה. זהו דימוי חזותי נועז למדי, שכיום או רגילים לחשוב שהיה קיים רק במקדשים הטנטריים בדרום הודו, ולא כמשהו שקשור ל"יהדות". אבל בבסיס התודעה העברית הקדומה מצוי הדימוי הזה, שמדמה באופן חזותי לגמרי את חיי הזוגיות והאהבה המינית לחיי אהבת אלהים. בתודעה הקדומה לא היתה קיימת הדיכוטומיה שאליה התרגלנו כבר כל כך כאילו היא משקפת את האמת של מסורת אבותינו ואמותינו.
הכרובים שעשו אהבה במרכז קודש הקודשים שיגרו מסר מאוד ברור ובלתי אמצעי לעם כולו: החיים הדתיים הם חיי אהבה, והדרך לאהבת אלהים עוברת דרך היכולת שלך לתרגל אהבה, פתיחה והתמסרות בסדנה היומיומית שמספקים לך חיי הזוגיות. הדרך לדעת אלהים עוברת דרך הדעת של האהבה הזוגית המלאה: "והאדם ידע את חוה אשתו" זו דרך שיכולה להוליך אותך, אם תדע לאהוב באמת, ולא תתבצר במבצרי הפחד וההישרדות, אל דבריו של דויד המלך לשלמה בנו כשהוא מצווה אותו לבנות מקדש להויה בירושלים: "(ספר דברי הימים א פרק כח, ט): "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהֹוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין, אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" – ממש כמו שבת זוג טובה תגיב אל עצמת אהבתך, כי גם היא כמו השכינה, דורשת את לבבך ומבינה את מחשבותיך, ואם תהיה שם בשבילה - היא תמצא לך וכולי. לכן לך וחייה חיי אהבה! ובנה מקדש להויה: "רְאֵה עַתָּה כִּי יְהֹוָה בָּחַר בְּךָ לִבְנוֹת בַּיִת לַמִּקְדָּשׁ חֲזַק וַעֲשֵׂה".
ושלמה לקח זאת במלא הרצינות – כידוע: "שיר השירים אשר לשלמה – ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין". אָמַן האהבה הוא אָמַן המקדש. הכל אחד. זו אותה הדרך. דרך האהבה- דרך הקודש.
נא להמתין לטעינת התגובות
