 |
 |
|
|
|
|
| נורית פלג (29), חולה במחלה תורשתית נדירה, עברה את מרבית ילדותה בבתי חולים. את ההתמודדות עם הקשיים, האהבות והבדידות היא מתארת בסיפרה "אהבה על גלגלים", שיוצא השבוע לחנויות
|
|
|
|
 | דפדף בבריאות |  |
|
דקלה קפקא
19/6/2006 9:54 |
|
|
|
|
|
|
|
"אנשים לא יודעים אבל דמעות זה לא רק בשביל לבכות. אני, בגלל שאין לי דמעות, סובלת מדלקות חוזרות ונשנות בעיניים. חוץ מזה שיש גם דמעות אחרות", אומרת נורית פלג, בת 29, חולה בדיסאוטונומיה משפחתית, מחלה תורשתית נדירה הגורמת לפגיעה במערכת העצבים האוטונומית, במערכת הסנסורית ובמערכת המוטורית, וכוללת גם פגיעה במנגנון הדמעות.
השבוע יוצא סיפרה של נורית, "אהבה על גלגלים", לחנויות הספרים. גיבורת הספר, מיכל, גם היא חולה במחלה, ונאלצת להתמודד עם אותם הקשיים והחוויות שגם נורית מכירה, הקשורים באהבות, חברויות ולפעמים גם בבדידות.
 |
| סרטן השד כמחאה |
|
הסיבה האמיתית למחלה היא זעמה של הנשיות המגיבה לרצונה של החברה להדחיקה ולהכחידה. האישה, שדוחה בתוכה את נשיותה, אינה מתמודדת עם עוצמתם של שדיה...לכן היא מחלה אותם במחלה הדורשת את כריתתם. פרק מתוך ספר חדש: נשיות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
"מאז שאני זוכרת את עצמי, הנכות היוותה חלק גדול מחיי. את רוב ילדותי עברתי בבתי חולים, ואין לי זיכרונות מהילדות. הבעיות האמיתיות התחילו בתיכון. הרגשתי שונה מכולם ובודדה מאוד. במיוחד בכיתה י"א, כשכולם התחילו לנהל מערכות יחסים עם המין השני, וממני זה היה כל כך רחוק".
אחת הדילמות שעולות בספר קשורה בניתוח שמיכל צריכה להחליט אם לעשות: "איך אני יכולה להחליט אם הניתוח כדאי?", מספרת מיכל, "אני לא רופאה. הסתכלתי ברגלי בתסכול. המחשבה, שאוכל ללכת, הייתה נפלאה, אך מה אעשה באמת אם המצב יחמיר. הרופא טען שיש סיכון די רב לשיתוק מוחלט, ואפילו לא ביטל את אפשרות המוות. אמנם הדגיש שהאפשרות הזאת כמעט לא קיימת, אך עדיין זה לא לגמרי בלתי אפשרי. עצמתי את עיני".
גם נורית עברה אירועים דומים: "לאחר תקופה קשה בתיכון, כשסוף סוף הרגשתי שחיי חוזרים למסלולם, הודיעו לי שעלי לעבור ניתוח בגב. הניתוח היה אמור להיות פשוט ובאמת לא היה קשה מדי, אך גם לא היה יעיל מדי ומהר מאוד הייתי צריכה לשוב לבית החולים לניתוח נוסף.
"הניתוח השני היה קשה אבל נראה כהצלחה. הייתי מאושרת ורגועה עד שהרופא אמר שיש בעיה קטנה ואולי יצטרכו ניתוח קל. מיואשת, התחלתי להבין כי אצטרך ניתוח נוסף, אך שמחתי שלפחות יהיה קל. לא היה ברור מתי אנותח, וביום לימודים רגיל, אבי, במפתיע, הגיע לקחת אותי לבית החולים. הייתי בהלם ולא רציתי את הניתוח. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר.
"לבסוף עשיתי את הניתוח, שהתברר כארוך וקשה וההצלחה אפילו לא היתה מושלמת, הרגשתי כה מרומה, פשוט לא הוגן. וכך כיתה י"ב נהרסה לי לגמרי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| כריכת הספר "אהבה על גלגלים". על בדידות ואהבה
| /images/archive/gallery/535/033.jpg  |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
חבר לטוב ולרע
|
|
|
 |
|
|
|
נורית מתארת את תקופת האוניברסיטה כתקופה היפה בחייה, בין היתר בגלל שחוותה בפעם הראשונה מהי מערכת יחסים: "בתקופת האוניברסיטה הכרתי את החבר הראשון שלי, בן. בן גם היה בעל מוגבלויות והיתה בינינו כימיה נהדרת והרבה מן המשותף. היה זה הקשר הראשון שלי לטוב ולרע. זה היה חידוש בשבילי ונהניתי מאוד גם מההרגשה שסוף סוף מישהו גם אוהב אותי, אך הייתי חסרת ניסיון לגמרי ובמבט לאחור, נראה לי שגם בן היה כזה ולכן כמה שהקשר היה כייפי ורומנטי, הוא נדון לכישלון, במיוחד שבן עזב את הארץ לטובת לימודים בארצות הברית".
מיכל, גיבורת הספר, גם היא נמצאת בדילמות בנושאי אהבה. היא מתחילה לנהל מערכת יחסים דרך האינטרנט, עם בחור "רגיל" בשם דן, ולא מספרת לו על נכותה, עד שזה כבר בלתי נמנע: "עכשיו התחלתי לקלוט את המצב, לקלוט מה עשיתי. היום עלי ללכת אל דן! התחברתי לאינטרנט, ומיד ראיתי שיש לי דואר מדן. הוא צייר פרח חמוד וכתב שורה אחת <מחכה לראות אותך>. ניתקתי.
"מה עלי לעשות? ידעתי שהצעד הנכון היה להתקשר לדן, ולהגיד לו על הבעיה שלי. אך
כמובן, כמטומטמת, לא עשיתי את זה. דברי אירית עלו במוחי. למה אני באמת מפחדת כל-כך? אירית צודקת, אם דן באמת כמו שאני חושבת, הוא יבין מיד. הרמתי את השפופרת והתחלתי לחייג. מיד שיניתי את דעתי, ועזבתי את הטלפון. אם הוא כל כך נחמד הוא גם יבין כשאבוא אליו, לא? אז למה להתקשר?
"חשבתי שאולי לפחות כדאי לדחות. הוא יבין, גם עבר זמן קצר מדי מאז שדיברנו וגם בכל זאת הוא מצפה שאגיע אליו הביתה. שוב התחברתי לאינטרנט, מתכננת לכתוב מייל מסביר למה עדיף לדחות את המפגש. לאחר הכתיבה, שערכה כחצי שעה, בעודי מצביעה עם העכבר על כפתור השליחה, מיד לחצתי במקום על כפתור הסגירה. לא רציתי לשלוח. אעשה זאת וזהו. באמת אין מה להפסיד. מקסימום הלך לי ערב. התחלתי לקרוא ספר רומנטי וקיטשי, בספרים הללו הכול תמיד מסתדר, אז למה שלי לא יסתדר?".
כעת, אחרי שני תארים ועם שלושה חברים טובים, נורית מעידה על עצמה שהיא בסדר: "אני עובדת דרך הבית, כותבת הרבה, יש לי חלום להיות עיתונאית וסופרת, אבל יותר מהכל הייתי רוצה להכיר מישהו ולהקים משפחה".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
