בתינוקות הבעיה היא בכישה של ההורים, בחוסר בטחון שלהן, ובהאכלה גם כשהתינוק לא רעב.
אנורקסיה היא משהו אחר לגמרי, וקשורה לחלוטין להורים וליחסים במשפחת האנורקטית.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4252886,00.html

תינוק שלא עובדים איתו בסבלנות ולא התחילו מוקדם מספיק להעביר אותו לבקבוק כי ההורים החליטו להפסיק הנקה, אינו אנורקסי.

הוא אינו מסרב למזון אלא לדרך שבה מנסים להאכיל אותו והדברים ידועים ונפוצים ומוסברים במספיק חומרי קריאה על הנקה ועל מעבר להזנה דרך בקבוק.

תינוקות אינם עוברים שינויים כה דרמטיים כמו בדרך שבה הם ניזונים והמזון שהם צורכים כמו אנשים מבוגרים או ילדים.
חלקם יכול להגיב יותר טוב וחלקם פחות, אבל תמיד השינוי צריך להיות מאוד מאוד הדרגתי, תוך חשיפה מגיל צעיר מספיק, ועם המון סבלנות.

אתם מביאים דוגמא של תינוק שינק והסכים לינוק, ורק בשל המעבר לבקבוק הוא לא רוצה את הבקבוק ומביאים זאת כדוגמא לסירוב לאכול.

אם היתה לו בעיה עם מזון, הרי שהיה גם מסרב לינוק.

הבעיה היא לא "בתינוק" וגם לא בהורים, אלא בבחוסר הבנה כיצד להתנהל עם תינוק, בבורות, וכי שינוי כה דרמטי עושים בסבלנות ובמנות קטנות ולא בבת אחת ובדרמטיות.

חוסר שגשוג משמעו שהתינוק לא קיבל מספיק קלוריות ולא עלה מספיק במשקל או לא עלה כלל במשקל.

יכולות להיות לכך סיבות רבות, ולפי הכתבה הזאת- בראש ובראשונה, הבעיה היא בורות.

למרבה הצער, אנורקסיה נתפסת באופן שגוי כמחלה "חברתית", המושפעת ומונעת כביכול ממודלים דקי גזרה, אך העובדות שונות בתכלית ומצביעות על כך שלמרכיב החברתי חלק קטן מאד בהתפתחות המחלה, אם בכלל. מצער כי התפיסה השגויה מושרשת לא רק בתקשורת אלא גם בקרב הממשלה וחברי הכנסת, המונעים מדיעות קדומות שהקשר בינן ובין המציאות, במקרה הטוב, רופף ביותר.

החיבור של המצב של התינוקות לאנורקסיה המוכרת בעיקר אצל נערות ונשים הוא לא נכון ובעייתי. מדובר בהפרעה בקשר בין ההורים לילד שמתבטאת באחד הדברים הכי קריטיים בגיל הזה - אכילה, ולכן מסכנת חיים. מרפאות להתפתחות הילד בבתי חולים יודעות לטפל בכל ההיבטים של הבעיה המלחיצה הזו. אין צורך גם לקרוא לזה 'אנורקסיה', התינוק לא יודע ולא יכול 'להקיא בכוונה' אלא מגיב כנראה לאיזשהי אמביבלנטיות בהאכלה. יחד עם זאת, ישנם מצבים שנשים עם בעיות אכילה בעצמן יתקלו בבעיה הזו. כמובן שאין כאן 'אשמה'.

אנורקסיה גנטית.

זה שדוחפים להם בקבוק, לא אומר שהם רעבים, מה גם שהצרבת גורמת להם לקשר בין ההקאות (הריפלוקס) לבין כאב.

שיתנו להם זנטקס ויבדקו אם יש להם רגישות לחלב או למזון אחר, או שמדובר בריפלוקס על רקע פתח רחב (שיתכן שיסגר ברוב המקרים עם הזמן אבל יש אנשים שאצלם הוא רחב יותר ולכן סובלים מריפלוקס כל החיים).

אין כאן עניין של דימוי עצמי או "אנורקסיה".