מה זה מבינה אותך. אי אפשר לעקוף את הכאב הזה. ואחר כך זה כן נאבד, ואחר כך חוזר, אבל לא אותו דבר. הכל הרבה יותר מתון, לתוך החיים, שפה.

עם העניין שאנחנו מתרגלים, נרדמים ושוכחים שיש עוד דברים עוד אנשים ובעיקר לומדים לפחד מהכוללללל

מאחלת לך להשאר עם הפתיחות לפחות עד הנסיעה הבאה

תגובות יפות וחכמות כל כך, כיף לקרוא אתכם

אתה חוזר מטיול שהוא לא פחות ממסע רוחני ומרגיש שהקיום הנורמטיבי סביבך כל כך תפל ומובן מאליו ואתה לא רוצה לשקוע בו.
חזרתי מהודו לפני שבעה חודשים- ואני עדיין ער(-:. מספיק ער כדי להתחיל טיול חדש בדרום אמריקה בינואר הקרוב

כי מיקה לא טיפלה בגורים שלה והשכן היה צריך לקחת אותם לוטרינר להרדים אותם ואז גם הוא וגם הוטרינר היו עצבנים וכואבים. הוא חזר הביתה ואמר לעצמו מיקה או אני ואז הוא עזב

כשחזרתי מפונה לאחר תהליך אינטנסיבי מאוד, היה מוזר לראות שכאן האנשים המשיכו בשיגרת החיים הרגילה.
הפער בין שם לכאן בהחלט היה לא קל.
והים עוזר..

התחילי בבחינה מעמיקה וכנה באמצעות השאלות הבאות:

1. מה הסיבה האמתית הפנימית לחזרתי לישראל? האם אין זו עוד תגובה אוטומטית לתוכנה לא רצויה?

2. מדוע אני יוצרת סבל בחיי? מה מונע מבעדי לחיות בשחרור מוחלט מהתניות אוטומטיות?

3. אם אני מאושרת בהודו מדוע שלא אחיה בהודו? האם מקום הלידה שלי אמור להגביל את הרצון החופשי שלי?

4. מדוע אני חווה את הלכלוך בביתי כמטריד ואילו הלכלוך בהודו
הינו חלק טבעי מההוויה?

ציבעונית יקרה, סלחי לי אם הטרדתי אותך בתגובתי. השתמשי ברצון החופשי שניתן לך. היי מי שאת, המשיכי לרטוט ולחוות.

היי !!!

חלומית מהבחינה הזו, אמרת יפה שרובינו מקיפים את עצמינו באופן חיים מסוים שהופך להיות כביכול אנחנו, התחמקות מעצמינו למרקם של הגדרות חיצוניות שמספרות את זהותינו, זו נקודת מבט מעניינת, אך לא מחייבת הזדהות עם כל זה,

הודו משרה קסם, שם הכל קורה ויכול לקרות, הכל פתוח ובגלל כל זה כל כך נעים וטבעי להיות שם, מפרה, נראה כחיים כמו שצריך לחיות אותם, לפחות בהתחלה והגיוניים יותר וכשחוזרים, זה כמו יציאה מהאחו לגטו, כשכל אחד סגור בעולמו, אנשים חיים את ההווה בשביל העתיד, רצים במקום והולכים לאיבוד בתוך שצף שמוציא אותם מעצמם לעבר חיים של דאגה וחוסר שקט,
זה שואב אותך כל הזמן ואתה מנסה להשאר מחוץ לזה.

קשה הרבה יותר למצוא את עצמך פה ולהתחבר פה, בעולם שעסוק באני ובחיצוני, אך זה ודאי אפשרי וטוב להכניס הנה את ההווי הרוחני, זה קשה ומתיש, אך מחייב, המקום בו גדלת, הוא אותו המקום אותו עליך לשחרר.

זה נכון, שאנחנו מקיפים את עצמנו אנשים ומקומות וחושבים שאני הוא זה. וזה נכון שזו טעות. וזה נכון שאין דבר יותר מאשר הרגע הנוכח, ושבו אני הוא לכל היותר סגנון. אבל זה גם נכון שנסעת להודו וחזרת הביתה וקרו לך עניינים ויש לך חלומות ואת רוצה לממש אותם. אם נחייה רק את הרגע לא נממש שום חלום. הזמן הזה מציב הרבה פרדוקסים, אבל אי אפשר לחכות שהם יפתרו כדי שנוכל להרשות לעצמנו לבנות משהו. צריך לקבל את זה שאנחנו לא מבינים הרבה, וקודם נעשה ואולי פעם נבין, טיפה.

איזה כיף לגלות טור כזה של תהיות ומחשבות בתוך כל הגבב בטורים מסוג ''איך ל...''

(-: