שלום סנונית, אני אשתדל לענות כמיטב יכולתי, ולצערי בקצרה כעת.
אני חושבת שאין לנו אפשרות לקבוע (אלא אם כן אנחנו יכולים לראות את ליבו ותודעתו של אדם אחר), מי באמת עושה דרך רוחנית אמיתית. מה שנראה מבחוץ יכול להיות נכון אך לעיתים קרובות מה שרואים מבחוץ, הוא לא מה שקורה מבפנים. אנחנו יכולים להתרשם ממישהו, ולא לדעת ש"אחד בפה ואחד בלב".
כמו כן, היכולת שלנו לשפוט האם אדם עושה דרך רוחנית אמיתית, מותנה בהתניות ובתפיסות שלנו. אנחנו יכולים לחשוב כי אדם ה"טוען לכתר", אינו ראוי לתאור זה, אך יתכן מאוד שאלו ההתניות שלנו שרואות, ולא מסוגלות לראות מעבר לדברים מסויימים (וגם הפוך כמובן). אני מניחה שכבר יצא לך לשמוע אדם מסוים ולחוש שיש שם מפגש עם האמת, והאדם שישב לידך יחוש שונה לגמרי (ושוב, גם הפוך).
לכן, אם שאלתך נוגעת בתהיה איך אפשר לדעת האם מי שטוען שהוא התעורר, אכן התעורר, אז אני לא בטוחה שבאמת אפשר.
מה שחשוב, לטעמי, וגם הבודהה מציין זאת, היא לבחון האם המורה שפגשת מתנהל במוסריות ורגישות לזולת? האם יש בו אהבה וכבוד לאחרים?
המשך בתגובות הבאות :)

והכי חשוב, האם מה שהוא מלמד מכוון להחלשת השנאה, הכעס, הקנאה, צרות העין והבלבול? האם מה שהוא מלמד מאפשר לך לראות בבהירות, לפתח חמלה לעצמך ולאחרים? האם הוא מגלם איכויות אלו בהוויתו?
מבחינתי, אם מורה מאפשר לי להשיל את מה שגורם לי ולאחרים סבל, ודבריו מאפשרים לי לראות לטפח ולפתח בליבי ובתודעתי אהבה, חמלה וחכמה, בעוד הוא עצמו, מגלם איכויות אלו, אז אדם זה עושה דרך רוחנית אמיתית מבחינתי. אם הוא ער או לא, זה פחות רלוונטי, לטעמי, ופחות חושב לדרך הרוחנית שאני עושה.

לגבי שאלתך השנייה. זו שאלה יותר מורכבת ועדינה. אני אכן חושבת שמי שהולך בדרך שהתווה הבודהה, דרך שדורשת מהאדם לראות בבהירות את עצמו, התניותיו ודפוסיו, ומבקשת ממנו לנטוש את כל אותם מצבי התודעה שיוצרים נפרדות בינינו ובין העולם; אותם מצבי תודעה שגורמים לנו ולזולתינו אי נחת, כאב וסבל, מובילה במידה זו או אחרת לראות את הזהות שלנו בצורה יותר גמישה.
על פי הבודהה, סבל רב נגרם מההיאחזות וההיזדהות המלאה שלנו בזהות מסויימת וברעיונות כאלו ואחרים (אידיאולוגים, פוליטיים, דתיים וכדומה). ראייה בהירה של האופן בו הזהות שלנו נוצרת ואיך ההיאחזות שלנו בזהות מעוררת כל כך הרבה סבל, כעס, שנאה וכדומה, אכן מכוונת אותנו למצב בו הזהויות השונות שלנו לא כל כך מוצקות. זהות (שמי, המקום בו נולדתי וכדומה) אינה נעלמת, אך יחד עם זאת, אנחנו לא נאחזים בה (ובכל מה שמרכיב אותה) בכזו עוצמה. זה מאפשר חיים הרבה יותר גמישים וחומלים.

ולסיום, הבודהה המשיל את תורתו (דהרמה/דהמה) לרפסודה: היא מאפשרת לנו לחצות לגדה השנייה (להשתחרר מאי הנחת, הכאב והסבל), אך אין צורך לשאת אותה על גבנו כשהגענו לשם. אז היא הופכת לנטל, אובייקט נוסף של היאחזות. וכך הוא אומר:

"לימדתי אתכם איך הדהמה דומה לרפסודה, כלומר, למטרת חצייה ולא למטרת אחיזה.
נזירים, כאשר תבינו כי הדהמה דומה לרפסודה, עליכם לנטוש אפילו את הדהמה הזו, על אחת כמה וכמה מה שאינו הדהמה".

שלום סנונית, אני אשתדל לענות כמיטב יכולתי, ולצערי בקצרה כעת.
אני חושבת שאין לנו אפשרות לקבוע (אלא אם כן אנחנו יכולים לראות את ליבו ותודעתו של אדם אחר), מי באמת עושה דרך רוחנית אמיתית. מה שנראה מבחוץ יכול להיות נכון אך לעיתים קרובות מה שרואים מבחוץ, הוא לא מה שקורה מבפנים. אנחנו יכולים להתרשם ממישהו, ולא לדעת ש"אחד בפה ואחד בלב".
כמו כן, היכולת שלנו לשפוט האם אדם עושה דרך רוחנית אמיתית, מותנה בהתניות ובתפיסות שלנו. אנחנו יכולים לחשוב כי אדם ה"טוען לכתר", אינו ראוי לתאור זה, אך יתכן מאוד שאלו ההתניות שלנו שרואות, ולא מסוגלות לראות מעבר לדברים מסויימים (וגם הפוך כמובן). אני מניחה שכבר יצא לך לשמוע אדם מסוים ולחוש שיש שם מפגש עם האמת, והאדם שישב לידך יחוש שונה לגמרי (ושוב, גם הפוך).
לכן, אם שאלתך נוגעת בתהיה איך אפשר לדעת האם מי שטוען שהוא התעורר, אכן התעורר, אז אני לא בטוחה שבאמת אפשר.
מה שחשוב, לטעמי, וגם הבודהה מציין זאת, היא לבחון האם המורה שפגשת מתנהל במוסריות ורגישות לזולת? האם יש בו אהבה וכבוד לאחרים?

והכי חשוב, האם מה שהוא מלמד מכוון להחלשת השנאה, הכעס, הקנאה, צרות העין והבלבול? האם מה שהוא מלמד מאפשר לך לראות בבהירות, לפתח חמלה לעצמך ולאחרים? האם הוא מגלם איכויות אלו בהוויתו?
מבחינתי, אם מורה מאפשר לי להשיל את מה שגורם לי ולאחרים סבל, ודבריו מאפשרים לי לראות לטפח ולפתח בליבי ובתודעתי אהבה, חמלה וחכמה, בעוד הוא עצמו, מגלם איכויות אלו, אז אדם זה עושה דרך רוחנית אמיתית מבחינתי. אם הוא ער או לא, זה פחות רלוונטי, לטעמי, ופחות חושב לדרך הרוחנית שאני עושה.

לגבי שאלתך השנייה. זו שאלה יותר מורכבת ועדינה. אני אכן חושבת שמי שהולך בדרך שהתווה הבודהה, דרך שדורשת מהאדם לראות בבהירות את עצמו, התניותיו ודפוסיו, ומבקשת ממנו לנטוש את כל אותם מצבי התודעה שיוצרים נפרדות בינינו ובין העולם; אותם מצבי תודעה שגורמים לנו ולזולתינו אי נחת, כאב וסבל, מובילה במידה זו או אחרת לראות את הזהות שלנו בצורה יותר גמישה.

על פי הבודהה, סבל רב נגרם מההיאחזות וההיזדהות המלאה שלנו בזהות מסויימת וברעיונות כאלו ואחרים (אידיאולוגים, פוליטיים, דתיים וכדומה). ראייה בהירה של האופן בו הזהות שלנו נוצרת ואיך ההיאחזות שלנו בזהות מעוררת כל כך הרבה סבל, כעס, שנאה וכדומה, אכן מכוונת אותנו למצב בו הזהויות השונות שלנו לא כל כך מוצקות. זהות (שמי, המקום בו נולדתי וכדומה) אינה נעלמת, אך יחד עם זאת, אנחנו לא נאחזים בה (ובכל מה שמרכיב אותה) בכזו עוצמה. זה מאפשר חיים הרבה יותר גמישים וחומלים.

ולסיום, הבודהה המשיל את תורתו (דהרמה/דהמה) לרפסודה: היא מאפשרת לנו לחצות לגדה השנייה (להשתחרר מאי הנחת, הכאב והסבל), אך אין צורך לשאת אותה על גבנו כשהגענו לשם. אז היא הופכת לנטל, אובייקט נוסף של היאחזות. וכך הוא אומר:

"לימדתי אתכם איך הדהמה דומה לרפסודה, כלומר, למטרת חצייה ולא למטרת אחיזה.
נזירים, כאשר תבינו כי הדהמה דומה לרפסודה, עליכם לנטוש אפילו את הדהמה הזו, על אחת כמה וכמה מה שאינו הדהמה".