שהוא החליט עד איפה מגיעה ההשתדלות שלו, עד הדלת של השכן, ופה יש משהו לא תקין.
כשאדם משתדל - הוא שם את כל הכוח והיכולות שלו באותו דבר שהוא עושה. הוא לא מחליט שעד פה זה מספיק. כמו שהחליט הבעש"ט.
כי כשהוא עושה חשבון עד איפה הוא משתדל, הוא לא באמת משתדל, הוא מתמקח.
משהו לחשוב עליו.
לגבי אותו סופר הרוצה לכתוב ספר על תותים - אין גבול למה שהוא צריך לעשות.
אם הוא לא יכול לעשות - זה משהו אחר, אבל אם הוא יכול - הוא צריך לעשות בלי סוף כדי להצליח.
שבת שלום ומבורך.

"הכל צפוי והרשות נתונה".

מזכיר אחד לאחד את המאמר של מרטין בובר שנלמד כחלק מתוכנית לימודי חובה בספרות בכיתה ט'.
תמצית בשני משפטים - כדי להגיע למקסימום האפשרי, אתה צריך לשאוף להרבה יותר. אם תשאף רק למקסימום אפשרי, תגיע להרבה פחות.
הרעיון אגב פשטני משהו, שכן משום מה לא מדברים כל השפעות של אכזבות משאיפות גבוהות מדי על נפש האדם לאורך זמן...
בכל אופן,
אני עוקב די מזמן אחרי הטורים שלך ואתה באמת יכול יותר - הסיפור עם הוצאת הספר כנראה קצת הוריד אותך מהפסים.
מחכה בקוצת רוח לחזרתו של רן המקורי :)

מאמץ עצמי.כאשר פוגשים בכישלון נראה שהיתה רשלנות במאמץ אך מה שקרוי גורל בדוי הוא ואין לראותו.

האדם העצל גרוע מחמור לעולם אל לו לאדם להיכנע לעצלות עליו להשתדל להגיע לשחרור בראותו שהחיים דועכים כל רגע....

פרי השתדלותי יהיה שקול לעוצמת המאמץ העצמי שלי ולא גורל ןלא אל יוכלו לגזור אחרת...


מתוך ספר של הדלאי לאמה (מזרח)
contemplation:

day and night i will make good useof this body of mine which is a home of illness a basis for suffering of old age and luck a core like a bubble...

contemplate that at the time of death nothing help except transformative practice...

זה רק על קצה המזלג מפרקים שלמים על מאמץ עצמי לימוד ותרגול ושוב לימוד ןתרגול כל הדלאי לאמה זה לדרבן אנשים ללמוד ולתרגל רוחניות וכל אחד במסגרת המתאימה לו.
כל סרי סואמי שיבננדה זה תירגול תירגול תירגול, החטא הגדול ביותר זה להיות לשנייה אחת בלא תירגול...

את כל המזרח שלי למדתי בחנות ספרים במערב בלי נסיעה אחת לשום נהר מזרחי עם דגים קופצים רוח נעימה ועצי תמרים...