בעת קריאת ספר או כתיבת שירה וגם כמובן בהתבוננות באומנות פלסטית, אני תמיד מחפשת את אלו שמכירים את הניואנסים האנושיים האמיתיים. שנותנים לנו מעין מראה לתוך הפנימיות של עצמנו, לטובה ולרעה כמובן, יחד עם זאת כדי לגרופ לי לחוש כך, צריך להוכיח לי שהאמן מתאר את האפור ולא רק את השחור לבן. בצילומים שלך יש תמיד את תכונה זו.
נורא התרשמתי מהתמונה של תליית הבובות כי מחד, יש את הנוף הפסטורלי והפרצוף המאושר של חלוצי נטף ומאידך יש את הקונספט של הליצנים שיש בהם סוג של צביעות, כי הם תמידית מאושרים למרות שתולים אותם עד כדי מצב שזה נראה טיפה חשוד ומשהו לא מסתדר בכל העסק.

זה כל היופי - האקלקטיות, האוסף שאיננו מאוגד תחת קונספט צר ומגביל, אלא פשוט רגעים שמשקפים תקופות, מקומות, אנשים וחוויות כל כך שונים כל כך, אך בכולם טבוע גרעין של אמת.

יישר כוח נינו!

בימים אילו של שמחה וגאוה על פירות עשייה יש בי גם קולות שאומרים אולי אתה גולש מעבר למידה בשמחת השתוף... בא היקום ושולח לי שליחה יקרה בשם דנה עם דיבור לב משמח ומרגיע... לצד זה השעור על מידה נמשך....
תודה לך דנה יקרה

שלום נינו
קראתי בעניין רב את הכתבה
והתבוננתי בתמונות שמוצגות.
החיבור שעשה האוצר מאד מרגש.

אהבתי מאד את התמונה עם הבחור שמטאטא את החנות והבחור (עם תינוק?) שנמצא מתחת לפנס.
היא מאד מפעילה ונוגעת.

אילנה

נינו הסתובב תקופה ארוכה בפלורנטין, שם גרתי. היה מרתק לראות אותו מחפש בכנות רגעי אמת באנשים דרך המצלמה שלו. בימים בהם כל אמן קודם כל משווק את עצמו ורק אח''כ יוצר, נינו נראה כמו אמן מאד שונה בנוף התל אביבי. חוץ מזה, יש לו בלוג מקסים וכדאי להכנס אליו.