קודם כל לא מפריע לי שגיל זכה בתואר זן-מאסטר, אלא מפריע לי שהוא הסכים לקבל אותו, ושברשימת הקרדיטים שלו התואר הזה הוא הראשון.

ועכשיו, בנושא זה יש כמה עניינים לענות בהם:

הראשון הוא, שעל פי המחקר האקדמי של היום לא ידוע על שום מסירה פורמלית של הבודהה את הדהרמה למי מתלמידיו. יחד עם זאת, הן באסכולות הזן והן באסכולות הטיבטיות ישנן מסורות כתובות ומסורות שבעל-פה שעל פי הן הבודהה כן מסר את הדהרמה באופן פורמלי לתלמידיו שבתורם מסרו את הדהרמה לתלמידיהם וכך הלאה עד לימינו. בזן, מקובל הדבר שהדהרמה נמסרה בין 7 הבודהות העתיקים ועד לבודהה ההיסטורי של תקופתנו שהוא שאקיהמוני,
ושאקיהמוני-בודהה העביר את הדהרמה למהאקאשיפה שהעביר אותה לאננדה וכך עברה הדהרמה לפטריארך הזן ה 28 מימיו של הבודהה והראשון בסין והוא בודהידהרמה. בסין מבודהידהרמה הדהרמה עברה ל 5 פטריארכים נוספים כשהששי והאחרון היה הואי-ננג. מתקופה
זו ואילך נפסקה שושלת הפטריארכים, והחלה תקופת האבות הקדמונים של הזן ועד לימינו אלה. היום כשמעניקים למישהו את התואר "פטריארך", זהו יותר עניין של כבוד שבדיבור מאשר תואר של ממש.

העניין השני הוא, שמזה ב 1000 השנים האחרונות ידוע בוודאות בשושלות הזן שמורה העניק לתלמידו את התואר אב-קדמון או מורה-זן ,רק למי שזכה לפחות לאותה דרגת התעוררות (הארה) שהוא עצמה זכה בה (לא מרבים לעסוק בזה אבל בכל המסורות והאסכולות הבודהיסטיות השונות ידוע שאין התעוררות (הארה) אחת אלא יש דרגות שונות של התעוררות כשהגבוהה ביותר היא זו של הבודהיות. בכל אופן כיוון שאין זה נושאו של דיוננו לא אעסוק בו כאן). עם השנים, מהלך עניינים זה שתחילתו היה בכוונה ובמעשה אותנטיים הפך עם השנים לפורמליות ריקה מתוכן מצד אחד ומצד שני בפורמליות מלאה בפוליטיקה פנימית של מקדשי הזן בעצמם, בסין, ביפן ואולי גם בקוריאה ובוויטנאם. אות השיהו שכנראה גיל קיבל מנישיג'ימה הוא בדיוק חלק ממהלך עניינים כזה.

פעם קיבלו ביפן את אות האינקה. מעניין לציין בהקשר זה שכשמורה-הזן דוגן קיבל את האינקה ממורו איסאיי, חש שאות זה לא מציין נאמנה את השגתו הרוחנית ולכן נסע לסין להמשיך בהכשרתו. עכשיו, בוא תשווה את כנותו של דוגן לכנותם של *מורי-הזן* המודרניים....

דברים אחרונים: כל מי שבאמת מכיר את הבודהיזם ואת הזן-בודהיזם, יכול לראות בקריאת רשומות אלה עליהן אנו מגיבים שידיעותיו של הכותב במה שהוא אמור להיות מומחה בו - חלקיות ביותר ובמקרים מסוימים גם שגויות לחלוטין.

אבל מה כל זה חשוב? בעולם ניו-אייג'י שבו חשיבותה של ההחוויה הסובייקטיבית היא העליונה ביותר, כשלימוד הגון ושכל ישר ננטשים כחפץ שאין בו הופכין ושהאנוכיות צמאה כל כך להכרה, מה לנו שנלין על אלה שהפכו ל *מאסטרים של זן*? וכל זה עוד מבלי לומר מילה על הדהרמה, או מוטב לומר ה *דהרמה* המגוחכת של נישיג'ימה, שעל אף השכלתו הרחבה הבנתו בה מועטה כל כך, דהרמה של פסאודו-מדע ושל דעות קדומות כלפי כל מי שלא חושב כמוהו ומסכים עם דעותיו.