שהופכת כל דבר לקלישאה.
בלי מחשבות אין התפתחות. בלי סבל, או אולי יותר מדויק, בלי מאמץ מסוים של המוח אין התפתחות.
איזה מין אושר זה כשעשיר מופלג עובר על יד בני אדם חולים שגרים ברחוב ולא מרגיש יסורי מצפון ומאידך אותם מוכי גורל לא מתלוננים? נכון שיש כאלו שטוענים שזה בסדר, אבל זה לא.
המסקנה שצריכים להגיע ממחקרים אלו היא להגיע לפרופורציה בין חשיבה לבין חיי הרגע, ולהגדיל את הנתח של חיי הרגע בלי לוותר על המחשבות.