חכמי-הזן ומורי-הזן, בסין, וייטנאם, קוריאה ויפן היו ברובם אנשים שעברו הכשרה נזירית קשוחה ולימוד מקיף ומעמיק. הם חיו תחת כללי המוסר והאתיקה הנזיריים, הם חיו בפרישות מינית, הם עשו ריטריטים של שבועות וחודשים מסביב לשעון בקור ובחום, עם מעט שינה ומעט אוכל. את הדרכותיהם מסרו מורי-הזן לתלמידיהם שעברו את אותן ההכשרות, ולא נועדו לקהל הדיוטות חסר השכלה בודהיסטית מינימלית וחסרי-הכשרה בסמינרים של סופי-שבוע.
כן, הדברים שאתה כותב הם יפים, מאוד יפים. אבל האם אלה הדרכות שיכולות להועיל לתלמידים בשחרורם מחמדנות, כעס ובערות? האם לספר לתלמידים שהם יושבים בזאזן משום שהם 'כבר בודהה' עוזר להם להפוך לאנשים בעלי יותר סבלנות, חמלה ושלווה? אם מהותה של הישיבה במדיטציה הינה הישיבה במדיטציה עצמה, מדוע לתרגל אותה? לרוב האנשים, רוב הזמן, היא מלאה באי-נוחות, בכאבי-רגליים, במחשבות שמציקות ללא הרף. שבועות ארוכים של התמדה עוברים על המתרגל עד שהוא מצליח לשבת בנוחות יחסית, עד שתודעתו נרגעת, עד שכאביו שוככים. ואילו המדיטציה לא הייתה גם טכניקה, והיא לא הייתה מכוונת מטרה (שחרור מסבל, התעוררות), למה מלכתחילה לתרגל אותה?