וכוונתו הפוכה? כלומר הוא ככל הנראה יסכים שלחיות בראש זהו הסבל הגדול ביותר היכול להיות לאדם.

אחת מהתפיסות השגויות בנוגע לוודנטה, הנובעת מערבוב הוראתה עם הדוקטרינה של היוגה, הנה שוודנטה היא דרך המובילה לחוויה של העצמיות. וודנטה טוענת שהמציאות שלנו היא לא-דואלית ובה כל הקיים הוא העצמיות, כולל כל מה שנראה כ-'לא-אני', כלומר כל הניתן לחוויה((experienceable. אם אכן אלו פני הדברים, כל חוויה באשר היא וכל החוויות כולן הן כבר העצמיות. מנקודת מבט זו, לדוקטרינת היוגה הטוענת שעל האדם לעסוק בתרגולים מסוימים, כמו שליטה במחשבות, בכדי לייצר חוויית 'עצמיות' או 'להיכנס לתוך מצב של עצמיות', אין מקום והיא למעשה מיותרת. לפי וודנטה, הבעיה לא נעוצה בזמינותן של חוויות מובחנות של אחדות, אלא בכך שהאינדיבידואל איננו יודע שהוא כבר העצמיות... ושכל מה שקורה, כל חוויה, היא העצמיות. לכן, הבעיה יכולה להיפתר רק על ידי הידיעה מהו טבעה של העצמיות... וידיעה שאני היא (העצמיות).
בסופו של דבר, אם אכן המציאות לא-דואלית , והארה היא החוויה של אחדות עם העצמיות, כיצד ניתן להסביר את קיומו של החווה? חוויה דורשת חווה ואובייקט נחווה...מה שמהווה, ללא ספק, מצב דואלי... העצמיות לא תחווה את עצמה מכיוון שהיא עצמה, ובמידה ואכן תחווה עצמה, היא אינה זקוקה לסוכן... אם אכן היה בנמצא סוכן המסוגל לחוות אותה , מה ששומט את הקרקע מתחת לרגלי הרעיון של 'חווית העצמיות' כחוויה מיוחדת הנבדלת מכל חוויה אחרת... .
איננו יכולים להתעלם מהשקפתה של היוגה לחלוטין, מכיוון שמיליוני אנשים ישרי דרך ושואפי אמת 'חוו' את העצמיות במהלך עשרות-אלפי שנים, כך שעלינו לחפש אחר הסבר הגיוני לתופעה זו. הסבר אפשרי לתופעה נעוץ בשימוש לא מדויק בשפה. יתכן ש'חווית העצמיות' היא למעשה מעבר מנקודת מבטו של האינדיבידואל לזו של העצמיות... ובמקרה כזה יהיה מדויק יותר לומר שהעצמיות חווה את האגו, כפי שאכן פני הדברים. מכיוון שהמעבר עדין מאוד, ומכיוון שהשפה התפתחה בעולם האמפירי, החוויתי, היא איננה ערוכה לתאר מעבר כזה במדויק, ונאלצת לנסח את הראיה החדשה במונחים של אגו החווה אובייקט.
הסבר סביר אחר לרעיון של חווית העצמיות כשחרור הוא המצב בו האגו, הסובייקט, חווה את ההשתקפות של העצמיות במיינד צלול, האובייקט, מניח בטעות שההשתקפות של העצמיות הינה העצמיות, ומכריז על חוויה זו כעל שחרור . הבעייתיות ברעיון הרואה הארה כחוויה נעוצה בעובדה שטבעה של כל חוויה להשתנות... כך שלא יכולה להיות 'חוויה קבועה'. עניין זה מסביר את תופעת 'היוגי שנפל' שבה חוויית העצמיות נעלמת, ועמה נעלם הרושם שהיוגי הוא אחד עם העצמיות, או חמור מכך, החוויה נעלמת, אולם הרעיון שהאדם הוא העצמיות נשמר, מה שמשאיר את האדם במצב מאוד לא מאושר, מכיוון ש'חווית העצמיות' היא אושר טהור.

AC: It has been my experience as a teacher that for most human beings, generally speaking, simply hearing the teaching is not enough. Usually they do need to have some kind of experience that makes the meaning of the words obvious in a very direct, experiential way. And then the person says, ''Oh, my goodness, now I understand! I've heard this for so many years, but now I recognize the truth of it.''

SD: Yes, but even that experience is useless without the correct interpretation. Suppose your sense of being a separate individual falls away for a moment or ten minutes or even an hour, and then suddenly that apparent duality seems to come back again. Does that mean the one true Self gets displaced? Of course not! Then why should enlightenment require an experience? Enlightenment doesn't depend upon experiences; it depends upon my shedding my error and ignorance—that is what it depends upon, and nothing else.