על-פי וודנטה, כל חוויה עמוקה ובת-קיימא היא, באופן טבעי, העצמיות, אולם כך תהיה גם כל חוויה שטחית וחולפת. מדוע? מכיוון שבמציאות לא-דואלית... שהיא ללא–ספק המציאות שלנו... כל חוויה יכולה להיות אך ורק העצמיות חווה את עצמה. כשאני מצחצח שיניים זוהי העצמיות (למראית עין) מצחצחת את העצמיות. אנו אומרים 'למראית עין' מכיוון שכל החוויות הן למראית עין, ומהוות 'קנוניה' בין סובייקט למראית עין לאובייקט למראית עין. הסיבה שחוויות חייבות להיות למראית עין היא שהעצמיות היא מודעות לא-דואלית שלא נולדה, כלומר, ללא התחלה, ושהכול הוא היא (העצמיות)... כך שלמעשה לא קורה דבר כלל... או כפי שוודנטה אומרת, ''מעולם לא קרה דבר''. מכיוון שוודנטה טוענת שאין שני עצמי... כשאחד מהם הוא האגו או עצמיות 'נמוכה' ואילו האחר הוא עצמיות חסרת אגו ו'גבוהה'... אלא שקיימת עצמיות אחת, עם בורות למראית עין או ידע למראית עין לגבי טבעה... עצם הרעיון שאגו, אינדיבידואל, יכול בצורה זו או אחרת 'לחוות את העצמיות הלא-דואלית' כחוויה מובחנת הוא באופן חד-וחלק שגוי.
אי-ההבנה כאן נעוצה ברעיון שישנם שני סוגי ידע: חוויתי (שאינו ידע) ואינטלקטואלי. אולם, למעשה, מכיוון שכל הידע קורה ומופיע באינטלקט, כולל הידע על העדר ידע, גם ידע וגם בורות יכולים להיות אך ורק 'אינטלקטואלים'. ה'אני' (העצמיות) איננו מעוניין בידע או בהיעדר-ידע מכיוון שהוא המאיר של שניהם... וככזה, חופשי משניהם. יותר מכך, אם העצמיות היא חוויה, ובעיית ידיעת העצמית נעוצה בבורות לגבי טבעה של העצמיות, כפי שטוענת וודנטה, כיצד יכולה חוויה למחוק בורות זו... למעט באופן זמני בלבד, כפי שקורה בסמהדים ובהתגלויות השונות? חוויה, לא משנה עד כמה 'לא-דואלית' תהיה ועד כמה זמן תתארך, לא מוחקת דפוסי חשיבה... כפי שניתן ללמוד מהעובדה שמיליונים ש'חוו' לא-דואליות ממשיכים לחשוב על עצמם, כשהחוויה חולפת, כעל ישות מוגבלת. אם חוויית הלא-דואליות אכן הייתה התשובה לחיפוש הרוחני הרי אף לא אחד מאלו שחוו חוויה כזו היה ממשיך בחיפוש אחר 'הארה' 'קבועה' או 'טוטאלית'. העולם הרוחני בימינו הינו לא הרבה יותר מאשר עשרות אלפי בני-אדם שחוו את העצמיות אך נשארו לכודים בקונספטים שלהם לגבי מי הם.
אולם, ניתוח של חוויה, עמוקה או רדודה, המוליך לגילוי שכל חוויה, והחוויות כולן, אינן אלא העצמיות, יכול להסיר את הרושם 'האינטלקטואלי' לגבי עליונותה של חוויה על ידע. אחרי ככלות הכול, החותר לחוויית אחדות עושה כך מכיוון שהוא אוחז בשכנוע 'אינטלקטואלי' שחוויה היא הנתיב היחיד לעבר הארה. אם הוא או היא יסלקו מעל עצמם את הרעיון ההגיוני הטוען שאפשר לקבל את מה שכבר ברשותך רק על ידי ההבנה שהדבר ברשותך, יהא עליו או עליה לסלק מעל עצמם את הרעיון ה'אינטלקטואלי' בה- במידה אך ההגיוני הרבה פחות, הטוען שהעצמיות זמינה אך ורק באמצעות חוויה לא-דואלית זו או אחרת.
למעשה, אין לוודנטה ריב עם חוויות. חוויה היא חוויה אוניברסאלית, ו'החוויה של לא-דואליות' מאפשרת הבלחה של העצמיות, מה שיכול לסייע להבנה. על מנת שידע יקרה, בין אם מבוסס על חוויה ובין אם על הקש, חייב להיות גורם מודע אחר מהחוויה המזהה את החוויה ככזו. זו הסיבה מדוע הארה איננה חוויה קבועה של העצמיות אלא ההבנה 'החווייתית' (בניגוד ל'תאורטית') שאני העצמיות.

מרתק

המחשבות והרגשות שבמיינד לא נוצרו מעצמם אלא הם תוצאה של סיבות עדינות הנקראות ווסנות, נטיות לא מודעות שהצטברו כתוצאה מניסיון העבר. סיכום של כלל נטיות אלו הוא האינדיבידואל. מכיוון שנטיות אלו הן הסיבה לכל הרגלי והתנהגויות האדם, הן קודמות לאינדיבידואל, וככאלה קושרות אותו למעגל חוזר ונשנה של חוויות. בכדי לשחרר עצמנו מכלא זה, מקובל להניח שיש להתיש את הווסנות לחלוטין, לחסל את כולן. כך לא יישארו עוד נטיות המרכיבות את האינדיבידואל ומכאן האמונה שהאינדיבידואל יתפוגג, והעצמיות, שהיא מה שנשאר אחרי התפוגגותו, תוגשם כברירת-מחדל. אך אם אכן האינדיבידואל התפוגג, מי נישאר על מנת לדעת את העצמיות? והרי ברור מאליו שהעצמיות לא צריכה להגשים דבר מכיוון שהיא כבר מוגשמת.
בעיה נוספת עם תיאוריה זו היא שאף אחד לא יודע כמה ווסנות מאוכסנות בלא-מודע, יתכן שמיליארדים או יותר, כך שנזדקק למיליוני פרקי חיים על מנת לפוגג את כולן. בעיה שלישית היא שבעולם לא-דואלי לא קיימים שני עקרונות נפרדים זה מזה, העצמיות והווסנות. אם רק העצמיות קיימת, כפי שכתבי-הקודש טוענים, והווסנות אכן קיימות, הרי שהן קיימות כעצמיות. במילים אחרות, קיומן יהיה תלוי בעצמיות, בדיוק כמו שקיומה של כוס מחימר תלוי בחימר. כל מה שתלוי בדבר אחר בכדי להתקיים איננו אמיתי. דבר התלוי בדבר אחר אכן קיים באופן חוויתי, אך לא באופן אמיתי, ובאמיתי הכוונה לבלתי-משתנה. אם הווסנות הן העצמיות אך העצמיות איננה הווסנות, העצמיות כבר חופשית מהן ואין כל צורך לבצע עבודה על מנת 'להשיג' אותה.
אם הארה היא הידע 'אני העצמיות, מודעות חסרת גבולות' הרי שידע זה בהכרח יקרה במיינד. אם המיינד עמוס באופן מהותי במחשבות ורגשות בצורת 'אוהב את זה' 'לא אוהב את זה', פחדים ותשוקות, המהווים תוצאות מודעות של הווסנות (הסיבה), כפי שמלמדים כתבי-הקודש, הרי שהמיינד יכול היה להיות במצב צלול ושקט על ידי סילוק הווסנות המפריעות לו...מה שיהפוך אותו לכשיר לידיעה. לכן, סילוק ווסנות הינו שימושי בכדי להכין את המיינד לידיעת העצמיות, אך סילוק ווסנות אינו שקול להארה.

האם שחרור הוא מיינד נקי ממחשבות?
אחת מההשקפות הנפוצות והמוטעות בליבה של דוקטרינת היוגה , שהפכה להיות מזוהה גם עם וודנטה היא ההשקפה ששחרור הוא חיסולן של המחשבות במיינד. ההשקפה נוצרה מכיוון שכתב-הקודש מתאר את העצמיות כנטולת מחשבות ומכיוון שחווייתית התגלויות רבות קורות כשהמיינד אכן עוצר, באופן זמני, במצב העירות. אולם, אם אכן מיינד נקי ממחשבות הוא שחרור, הרי שכולנו כבר היינו מוארים... מכיוון שמי מבינינו לא ישן? אפילו בין שתי מחשבות ישנו פער קטנטן, היעדר מחשבה. אם היעדר מחשבה לחלקיק שנייה איננו הארה, היעדר מחשבה לפרק זמן של שעה או שעתיים לא יסתכם לכדי הידע המשחרר 'אני היא התודעה חסרת הגבולות'. באופן מעשי, הרעיון שאי-חשיבה היא הארה, משמעה שהארה אינה קיימת. בסופו של דבר, אם אני מואר רק כשהמיינד חופשי ממחשבות, מה קורה להארה כשהמיינד מתחיל לחשוב? אין אפשרות שהמיינד ישחרר את עצמו ממחשבות מכיוון שהוא אינו מסוגל לדעת שמחשבה היא בעיה, כך שמישהו אחר יהיה חייב לעשות זאת. המישהו האחר היחיד בעל היכולת להסיר את המחשבות היא העצמיות, אבל העצמיות כבר חופשית ממחשבות כך שאין כל סיבה עבורה להשמיד את המיינד. מנקודת ההשקפה הלא-דואלית של העצמיות, למרות שהמיינד שייך למציאות ברמה נמוכה יותר, העצמיות היא המיינד, וככזה, לא מהווה המיינד איום.
מכיוון שהארה היא טבעה של העצמיות, הרעיון שמצב 'ללא-מיינד' מהווה הארה מצביע על דואליות בין העצמיות ובין המחשבה. אם העצמיות לא קיימת כשהמיינד קיים משמע שהמיינד והעצמיות נהנים מאותה דרגת מציאות כמו שולחן וכסא. אך אין אלו פני הדברים. אם דבר קיים רק לנוכח חסרונו של דבר אחר, שניהם נהנים מאותה דרגת מציאות, כמו בריאות וחולי. אך האם קיומן של מחשבות סותר את קיומי שלי? האם קיימות מחשבות בלעדי? למעשה, מחשבות בוקעות ממני, אך אני אינני מחשבה. המחשבות תלויות בי אך אני אינני תלוי בהן, כך שגם אם המחשבות ישנן וגם אם אינן, אני, העצמיות הנוכחת תמיד, החופשית תמיד, יכול להיות ידוע באופן ישיר.

מי שעונה על הקריטריונים הנדרשים להיקרא 'מואר', אנחנו נגיד שהוא מואר.

אם הבודהא כונה ע''י תלמידיו 'מואר' מעצם זה שהוא הפגין שלמות מבחינה מוסרית, ודיווח על כך שהשתחרר מהסבל, אז כל מי שיתנהג כך אפילו אם זה כתוצאה מניתוח מוח, יקרא 'מואר'.

והיכולת ללמד את הדרך להארה לאחרים, מיותרת, מכיוון שכולם עוברים את הניתוח.

עם מכשיר קידום ההארה של הקדמונים.
הרעיון שם היה לגרום למוח לעבוד בקרוב ל 100% ניצול ואז הבנה העמוקה של המציאות עזרה למשתמש ''להתעלות'' למצב של אנרגיה טהורה.

נשמע רעיון מגניב

תודה, זיו.