להרי אום- אתה צריך לדעת למי אתה מדבר...

לא היית כותבת את המאמר הזה.
מנסיון כי אני פגשתי.
ולמגיב שהציע לנסוע לאשראם בבנגלור, יש בארץ אדם אחד שהוא מואר באמת ולא סתם קשקשן אינטלקטואלי כמוharih aum שזורק מילים שקרא בספרים. הוא שומר על פרופיל נמוך וחי חיים רגילים לכן לא אפרסם פרטים
אבל אם אם מישהו יפגוש אותו הוא יבין מייד שהארה אולי נדירה אך אפשרית

אולי התשובה הזו תועיל : אלוהים הוא סיבתו של היקום, '' זה ממנו הכול מופיע ואליו הכול חוזר'', אם נצטט את האופנישד. בנוסף, אלוהים מוצג כמודעות הנצחית, הקיימת תמיד ושלעולם אינה משתנה. העולם הוא תוצאה שסיבתה היא אלוהים. אולם יש לעולם מעמד מעט שונה במציאות מאשר לאלוהים. בטקסט מפורסם, ווקאראמבהאנה סרוטי, לא נאמר שהעולם קיים אך גם לא נאמר שאיננו קיים. אם כך, איזה סוג של קיום יש לעולם? לפי כתב-הקודש לעיל, לעולם קיום למראית עין, קיום מותנה, תלוי. הגוף והמיינד של האינדיבידואל שייכים לבריאה וככאלו מתאפיינים בסטטוס מיוחד זה, אך אינדיבידואל לכשעצמו הוא מודעות נצחית, בלתי-נפרדת מאלוהים, ולכן, המציאות של כל הדברים כולם.
אם התוצאה היא הסיבה בלובשה צורה ספציפית, אזי סיבה ותוצאה הן אחד. לדוגמא, למרות שיש סוגי תכשיטים רבים עשויים זהב, הרי מנקודת המבט של הזהב, כולם זהים. אם לכל מה שמופיע ביקום קיימת אותה סיבה, מודעות חסרת גבולות, אזי, כל מה שביקום הוא מודעות חסרת גבולות. לכן, אם אני יודע את מהותו של דבר אחד בלבד, הדבר שקול לידיעת מהותו של כל דבר אחר. על מנת להכיר מי-מלח אין צורך לשתות את שבעת הימים. מספיקה לגימה אחת. ההכרה, או הזיהוי, שאני מודעות חסרת גבולות ושהיקום כולו אינו נפרד ממני למרות שאני נפרד ממנו, היא התוצאה של הוראה זו. הזיהוי של עצמי כשלם מסירה את רעיונותיי על עצמי כמוגבל וכחסר, ונקראת שחרור מסבל.

אולי התשובה הזאת תועיל. אלוהים כסיבתו של היקום, '' זה ממנו הכול מופיע ואליו הכול חוזר'', אם נצטט את האופנישד. בנוסף, אלוהים מוצג כמודעות הנצחית, הקיימת תמיד ושלעולם אינה משתנה. העולם הוא תוצאה שסיבתה היא אלוהים. אולם יש לעולם מעמד מעט שונה במציאות מאשר לאלוהים. בטקסט מפורסם, ווקאראמבהאנה סרוטי, לא נאמר שהעולם קיים אך גם לא נאמר שאיננו קיים. אם כך, איזה סוג של קיום יש לעולם? לפי כתב-הקודש לעיל, לעולם קיום למראית עין, קיום מותנה, תלוי. הגוף והמיינד של האינדיבידואל שייכים לבריאה וככאלו מתאפיינים בסטטוס מיוחד זה, אך אינדיבידואל לכשעצמו הוא מודעות נצחית, בלתי-נפרדת מאלוהים, ולכן, המציאות של כל הדברים כולם.
אם התוצאה היא הסיבה בלובשה צורה ספציפית, אזי סיבה ותוצאה הן אחד. לדוגמא, למרות שיש סוגי תכשיטים רבים עשויים זהב, הרי מנקודת המבט של הזהב, כולם זהים. אם לכל מה שמופיע ביקום קיימת אותה סיבה, מודעות חסרת גבולות, אזי, כל מה שביקום הוא מודעות חסרת גבולות. לכן, אם אני יודע את מהותו של דבר אחד בלבד, הדבר שקול לידיעת מהותו של כל דבר אחר. על מנת להכיר מי-מלח אין צורך לשתות את שבעת הימים. מספיקה לגימה אחת. ההכרה, או הזיהוי, שאני מודעות חסרת גבולות ושהיקום כולו אינו נפרד ממני למרות שאני נפרד ממנו, היא התוצאה של הוראה זו. הזיהוי של עצמי כשלם מסירה את רעיונותיי על עצמי כמוגבל וכחסר, ונקראת שחרור מסבל.

זכרונות הסבל נעלמים. עם הזמן, המיינד פשוט שוכח ומיטשטשים זיכרונות הנפרדות, המוגבלות והצורך להיות מושלם על ידי אובייקט וכמובן הסבל שנרשם במיינד בגינם.

ובכן, האושר ,כמצב נפשי, כמו כל המצבים והאובייקטים, אינו יודע את העצמיות, אך העצמיות יודעת כל.

לגבי הכתבים: אני יונק משדי וודנטה, בתרגום חופשי 'הידע המסיים את החיפוש אחר ידע', שהיא אמצעי המביא לידיעת העצמיות. מקורותיה באופנישדות, בברהמה סוטרות ובבהגווד-גיטא.האופנישדות הן החלק בוודות הכולל את הרעיונות הנוגעים לידיעת העצמיות

יישומו של הלימוד המופיע לעיל נעשה לאורו של היגיון מסוים. בתחילה מוצגת העצמיות כגוף הפיזי, אמונה שכיחה ביותר. לאחר מכן מוצגת העובדה שיש גוף עדין יותר, הרגשות, שגם הוא נחשב, בטעות, לעצמיות. כשרגשותינו נפגעים, אנו רגילים לומר 'אני נפגעתי בגלל מה שהוא אמר'. ה'אני' הזה שולל את ה'אני' הקודם, מכיוון שעל מנת שהעצמי אכן יהיה העצמי לא יכולים להיות שניים ממנו, למרות תיאורית האישיות המרובה של הפסיכולוגיה המודרנית, מכיוון שהעצמיות היא התמצית ואיננה מורכבת מחלקים. כשהאמונה שאני הוא הגוף הפיזי ננטשת, ומתקבלת האמונה שאני הוא הגוף הרגשי, מופיע השלב ההגיוני הבא ומוצגת 'העצמיות' כאינטלקט המופיע בחוויה כ'אני הוא העושה' וזאת על מנת להסיר את הרושם שהאדם הוא הגוף הרגשי. כשאנו נוכחים שאנו חושבים על עצמנו כעל העושה ומבינים את המגבלות החלות על תפיסה כזו, מוצג הרעיון של גוף האושר. לגוף האושר נזקפת תחושת העונג והקונספט המתלווה אליה 'אני הוא הנהנה'. 'העושה' תמיד יפנה מקום ל'נהנה', מכיוון שעשייה היא למען הנאה אך הנאה היא לא למען עשייה. לבסוף, מוצגת העצמיות כמקור האושר. כך על ידי מעקב אחרי הרעיון 'אני' מרמתו הגסה אל העדינה, אנו מובלים אל עבר העצמיות, ה'אני' שביסוד. ידיעת ה'אני' השלם שוללת את כל ה'אני' הפחותים, כך שננטשות האמונות שאני הוא כל 'אני' אלו ומאומצת הזהות חסרת-המגבלות.
לימוד זה פועל את פעולתו כאשר מתבהרת העובדה שזיהויו של ה'אני' עם חמשת ה'אני' הבסיסיים הללו, הנמצאים בסתירה זה עם זה, הוא אבסורדי, מכיוון שמניסיוננו אנו יודעים שאנו הוויה אחת, תפיסה הנתמכת על ידי הכתבים. למעשה, אין צורך לאמץ מודל זה בצורה נוקשה במהלך החקירה שאדם מנהל לגבי טבעה של העצמיות, וזאת מכיוון שעצם גילוי ההזדהות של 'אני' עם רעיונות רבים הנמצאים בקונפליקט זה עם זה אמור להספיק בכדי לגרום לאדם לנטוש את כל הרעיונות לגבי עצמו. נטישתן של תפיסות-עצמי מגבילות שקולה ל'הגשמת' או 'השגת' העצמיות המתקיימת בהעדרם של הקונספטים כולם.
השחתה של וודנטה הקשורה ללימוד זה היא הרעיון שהמסכים ממש 'מכסים' על העצמיות ולכן עולה הצורך בטכניקות טרנסנדנטליות כמו עצירת המיינד על מנת להשיג גישה חווייתית לעצמיות. גם אם טכניקות כאלו אכן פועלות, ייהנה האדם מחוויה ולא יותר. אני יודעים מניסיוננו שטבעה של כל חוויה לחלוף... כך שלא ינבע מכך פתרון קבע לבעיה. למעשה, כיוון שחוויה היא זמנית, 'חוויה של העצמיות' המובדלת מחוויות היום-יום, תיצור תסכול אצל החווה, האגו. על מנת 'להשיג' 'חוויה' קבועה של העצמיות, כל שעל האדם לראות הוא שכל חוויה היא העצמיות. אם החוויה הזו מושגת על ידי ידע, אין טעם לסבול את הדאגה הנעוצה בניסיון 'לשמר' אותה, דאגה הנפוצה אצל מודטים ההולכים בדרכה של היוגה.

עולה משאלה מהשאלות שסנונית חושבת שהיא אדם. ובכן, העדר ההבנה שהעצמיות היא אכן אני מובילה לחמש תפיסות מוטעות לגבי טבעה של העצמיות. תפיסות מוטעות אלו נקראות עטיפות מכיוון שהן לכאורה מסתירות את העצמיות ויש צורך להסירם אם בכוונתנו לדעת את העצמיות כפי שהיא.
אי-ההבנה הברורה ביותר בה אנו אוחזים לגבי מי שאנחנו היא שאנו הגוף הפיזי. הרעיון 'אני בן-תמותה' 'אני שמן' 'אני גבר/אישה' מצביעים על זיהוי 'אני' עם הגוף הפיזי. החיבור של 'אני' עם המערכת הפיזיולוגית גורמת לי לומר 'אני רעב' או 'אני צמא' בעוד שלמעשה אני, המודעות, לא סובל מתחושות אלו. ההצהרות האוניברסליות, 'אני שמח', 'אני עצוב', מצביעות על כך שה'אני' מזוהה עם הגוף הרגשי. כשהאינטלקט מחזיק ברעיון 'אני הוא העושה' או 'אני הוא היודע' הוא מחזק את האמונה בכך שאני הוא הגוף או המיינד. רעיון זה שגוי מכיוון שהעצמיות היא מודעות לא-דואלית חסרת-פעולה. לבסוף, לעיתים מזומנות מזוהה ה'אני' עם הנאה, תענוג, מצב בו יש הרגשה נעימה, מה שמביא לכדי מוטיווציה לפעילות אינסופית. העצמיות איננה 'מצב' של הרגשה טובה. אין לעצמיות צורך לחוש טוב, מכיוון שהיא הטוב, במובן של מה שתמיד שופע מיטיב וזורח, כך שגם תחושת 'אני הנהנה' היא שגויה.

משאלה 1 עולה שסנונית חושבת שהיא אדם. ובכן, העדר ההבנה שהעצמיות היא אכן אני מובילה לחמש תפיסות מוטעות לגבי טבעה של העצמיות. תפיסות מוטעות אלו נקראות עטיפות מכיוון שהן לכאורה מסתירות את העצמיות ויש צורך להסירם אם בכוונתנו לדעת את העצמיות כפי שהיא.
אי-ההבנה הברורה ביותר בה אנו אוחזים לגבי מי שאנחנו היא שאנו הגוף הפיזי. הרעיון 'אני בן-תמותה' 'אני שמן' 'אני גבר/אישה' מצביעים על זיהוי 'אני' עם הגוף הפיזי. החיבור של 'אני' עם המערכת הפיזיולוגית גורמת לי לומר 'אני רעב' או 'אני צמא' בעוד שלמעשה אני, המודעות, לא סובל מתחושות אלו. ההצהרות האוניברסליות, 'אני שמח', 'אני עצוב', מצביעות על כך שה'אני' מזוהה עם הגוף הרגשי. כשהאינטלקט מחזיק ברעיון 'אני הוא העושה' או 'אני הוא היודע' הוא מחזק את האמונה בכך שאני הוא הגוף או המיינד. רעיון זה שגוי מכיוון שהעצמיות היא מודעות לא-דואלית חסרת-פעולה. לבסוף, לעיתים מזומנות מזוהה ה'אני' עם הנאה, תענוג, מצב בו יש הרגשה נעימה, מה שמביא לכדי מוטיווציה לפעילות אינסופית. העצמיות איננה 'מצב' של הרגשה טובה. אין לעצמיות צורך לחוש טוב, מכיוון שהיא הטוב, במובן של מה שתמיד שופע מיטיב וזורח, כך שגם תחושת 'אני הנהנה' היא שגויה.
יישומו של הלימוד המופיע לעיל נעשה לאורו של היגיון מסוים. בתחילה מוצגת העצמיות כגוף הפיזי, אמונה שכיחה ביותר. לאחר מכן מוצגת העובדה שיש גוף עדין יותר, הרגשות, שגם הוא נחשב, בטעות, לעצמיות. כשרגשותינו נפגעים, אנו רגילים לומר 'אני נפגעתי בגלל מה שהוא אמר'. ה'אני' הזה שולל את ה'אני' הקודם, מכיוון שעל מנת שהעצמי אכן יהיה העצמי לא יכולים להיות שניים ממנו, למרות תיאורית האישיות המרובה של הפסיכולוגיה המודרנית, מכיוון שהעצמיות היא התמצית ואיננה מורכבת מחלקים. כשהאמונה שאני הוא הגוף הפיזי ננטשת, ומתקבלת האמונה שאני הוא הגוף הרגשי, מופיע השלב ההגיוני הבא ומוצגת 'העצמיות' כאינטלקט המופיע בחוויה כ'אני הוא העושה' וזאת על מנת להסיר את הרושם שהאדם הוא הגוף הרגשי. כשאנו נוכחים שאנו חושבים על עצמנו כעל העושה ומבינים את המגבלות החלות על תפיסה כזו, מוצג הרעיון של גוף האושר. לגוף האושר נזקפת תחושת העונג והקונספט המתלווה אליה 'אני הוא הנהנה'. 'העושה' תמיד יפנה מקום ל'נהנה', מכיוון שעשייה היא למען הנאה אך הנאה היא לא למען עשייה. לבסוף, מוצגת העצמיות כמקור האושר. כך על ידי מעקב אחרי הרעיון 'אני' מרמתו הגסה אל העדינה, אנו מובלים אל עבר העצמיות, ה'אני' שביסוד. ידיעת ה'אני' השלם שוללת את כל ה'אני' הפחותים, כך שננטשות האמונות שאני הוא כל 'אני' אלו ומאומצת הזהות חסרת-המגבלות.
לימוד זה פועל את פעולתו כאשר מתבהרת העובדה שזיהויו של ה'אני' עם חמשת ה'אני' הבסיסיים הללו, הנמצאים בסתירה זה עם זה, הוא אבסורדי, מכיוון שמניסיוננו אנו יודעים שאנו הוויה אחת, תפיסה הנתמכת על ידי הכתבים. למעשה, אין צורך לאמץ מודל זה בצורה נוקשה במהלך החקירה שאדם מנהל לגבי טבעה של העצמיות, וזאת מכיוון שעצם גילוי ההזדהות של 'אני' עם רעיונות רבים הנמצאים בקונפליקט זה עם זה אמור להספיק בכדי לגרום לאדם לנטוש את כל הרעיונות לגבי עצמו. נטישתן של תפיסות-עצמי מגבילות שקולה ל'הגשמת' או 'השגת' העצמיות המתקיימת בהעדרם של הקונספטים כולם.
השחתה של וודנטה הקשורה ללימוד זה היא הרעיון שהמסכים ממש 'מכסים' על העצמיות ולכן עולה הצורך בטכניקות טרנסנדנטליות כמו עצירת המיינד על מנת להשיג גישה חווייתית לעצמיות. גם אם טכניקות כאלו אכן פועלות, ייהנה האדם מחוויה ולא יותר. אני יודעים מניסיוננו ש

והחותנת יכולה להעלים את זה.

אני סבור שאתה חייב לכל אלה שקראו את דבריך והתרשמו מהם הבהרה לגבי ''מצבך'' (אם הוא בכלל עדיין בחזקת ''מצב''): מעבר לחוויה, בזהות, או שעדיין מדבר על הדברים מתוך ידע חיצוני (מדויק ומנוסח היטב ככל שלא יהיה) עליהם?

אני באמת ובתמים רוצה לדעת, שכן אם אתה אכן במצב בו הפכו הדברים ברורים כל כך באופן קיומי, אשמח ללמוד אותם ממך ישירות (לא חוויתיך אלא!

להמציא מונחים, לא להגדיר אותם ולקשקש - זוהי תמצית הכתבה.
הארה, נפש, נשמה , טבע המציאות וכו' - אין למחברת מושג ירוק בהגדרות ובהבנה שנובעת מהן- בבודהיזם הטיבטי למשל.
במקום לקשקש - כדאי להיות צנועה יותר. כדאי ללמוד ולנסות להבין פילוסופיה לוגית מסודרת - נכון זו פעולה קשה...
בכל מקרה שבו אנחנו חושבים לקטול רעיון - עדיף קודם כל לחשוב שהטעות היא בחשיבה שלנו...
רק לאחר בחינה מעמיקה ומדוקדקת יש לנו הכלים להמשיך...

אטמן הוא העצמי, נבדל מהכל מחובר להכל. גיוו-אטמן זו הנשמה והיא השתקפות של אטמן, במניפסטציה. הנפש קשורה לבודהי אהמקרה ומאנס.

באהבה

כל הניו-אייג'יות הזו, שכל אחד שעבר איזו שנה של סדנאות חושב שהוא מואר, כל מיני פלצנים שנעשים אחרי חודשיים יענו גורואים, כל הדיבור המטופש הזה של ''וואו,איזה מואר הוא''. אי-אפשר באמת, וכ''כ מהר ועוד במערב, להגיע למערב. רק יחידי סגולה בכל העולם שהם עשרות בלבד.

חידוד נוסף לעניין אפשר למצוא בספר הנוסף של ג'ק קורנפילד - דרך הלב.

איזו שהיא הצהרת כוונות על היותו רוחני או שואף להארה או כל שטות אקזיסטנציאליסטית אחרת - יתחיל לחוות דברים כאלו ואחרים, וירגיש נהדר, ויריח את האדמה יותר טוב, וישמע את טיפות הגשם יותר ברור. הגבות של האחרים ייראו לו ברורות יותר והוא ירגיש שהוא מתרחב. עד באמת הרגע שהוא פוגש את חמתו. ואז או שהוא מתפוצץ כמו שצריך, ו/או שהוא ממשיך לשחק את משחק ה'מואר'/'רוחני'/אחר וכו'.
ואולי באמת יש כאלו במזרח, שלא פגשו את חמתם/חמותם מעולם והצליחו להתרחק מהבלי העולם הזה, עד שהרגישו שהם באמת שונים. והם כנראה שונים. אז את הבעת השוני אפשר לראות גם על פניהם של קבוצות אנשים בארץ החיים במדבר עם בני משפחותיהם, בלי טלויזיה ותקשורת, ניזונים מפירות האדמה וחיים חיים שורשיים ואמיתיים. גם הבעת פניהם שונה והם נראים נבדלים. למה להם לא קוראים 'מוארים' ? כי באמת זוהי סוג של פלצנות מהמאה ה - 21, וואללה מגניב להתהדר בהגדרות מגניבות כאלו. כולם הופכים להיות מה זה מיוחדים. אבל זוהי שטות שאין דוגמתה. יש אחרים שהם באמת שונים, באמת חריגים. הם - לא מוצאים צורך להגדיר את היותם שונים, הם - לא מגדירים עצמם מוארים, הם פשוט חיים.

הארה היא אמיתית ,הבעיה היא לתפוס אותה בידיים.

למה מתים? למה צריך למות? האם אפשר לנצח את המוות?
למה נולדנו? מי יצר אותנו, מתי ולמה?

(3) הארה
בנקודה זו הכול עוצר ויש מעבר עדין של המודעות, היפוך בו החזית הופכת לרקע והרקע, לחזית. האגו/מיינד, הסובייקט, המודט על העצמיות, האובייקט, הופך עתה לאובייקט, ואילו מה שהיה קודם האובייקט, העצמיות, הופכת עתה לסובייקט, ודבר זה לעולם לא משתנה, מכיוון שהושג בעזרת הידע שאני אינני מה שאני חווה, אך כל מה שאני חווה הוא אני. במילים אחרות, האדם 'נהיה' העצמיות. שלא כמו חוויה, את העצמיות לא ניתן לאבד, מכיוון שהעצמיות היא אני, הבסיס של הכול... ואין שום דבר מבלעדיה, שונה ממנה, שיכול לאבד אותה.

(2) התוודעות לעצמיות/חקירת העצמיות
את השלב השני אפשר לכנות בשם 'החיפוש' או 'המסע', ובדרך-כלל הוא מתפצל לשני כיוונים נפרדים למראית עין. הדרך הדתית מוליכה לכדי התפתחותה של מערכת יחסים פרסונלית עם האל שנתפס כמישהו טהור ומושלם השונה מהאדם המחפש. נישמר הרעיון לגבי עצמי כמוגבל, חסר פגום ונפרד, ולעיתים קרובות נתפס העצמי כמושחת על יד חטא. הישועה שוכנת בקריאה לחסדו של האל דרך תפילה ולימוד כתבי-הקודש ועל ידי עבודה קשה כאן על פני האדמה בכדי להבטיח מקום שם, 'בגן-העדן,' הרחק מעבר למסך הדמעות, מקום אליו אפשר להגיע רק על ידי עזיבת הגוף הפיזי. האלטרנטיבה החיובית אותה מציעים החיים הדתיים היא אמונה בעולם כמקור של משמעות.
הכיוון האחר מוביל בכיוון פחות דוקטרינלי ועמוס-אמונות, לתוך החוויה של העולם 'הפנימי' ולחקירה שנושאה הוא העצמי. בצורתה הארצית תוביל הדרך ללימודי פסיכולוגיה, אך בצורתה 'הרוחנית' חווה האדם התגלויות, סמהדים חולפים, סאטורי וכיוצא באלו המביאים את האדם לכדי שכנוע עמוק בנוגע לכך ש'האמת' שוכנת 'בפנים' כעצמי 'גבוה יותר' או 'פנימי' או כמצב טרנסצנדנטי כלשהו של התודעה . בדרך כלל אותו אדם יאפיין את השינויים שעבר במהלך פאזה זו כ'התעוררות'. אמנם, ההתנסות בעצמי הפנימי/באמת/ במצב היא ללא ספק מרוממת ומעצימה את 'החיפוש', אולם התנסות כזו תמיד מבלבלת, מכיוון שהאינפורמציה אותה אסף האדם מתנגשת עם השקפתו הרגילה לגבי עצמו כיצור נזקק, חסר, פגום ונפרד. רבות מחוויות אלו יכולות אכן להיות מתוארות כחוויות של אחדות עם כל הדברים, העדר-גבולות וכאושר טרנסצנדנטי.
במהלכו של שלב זה, שלב שניתן לקרוא לו שלב המדיטציה, המיינד, שבעבר היה עסוק במאורעות בעולם שבחוץ, מופנה פנימה ומקבע עצמו על העצמיות, על 'האור בפנים', ובנקודה כלשהי, בדרך כלל לאחר חקירה אינטנסיבית, 'מתוודע' אל העצמיות, מכיוון שהעצמיות היא מקורן של החוויות כולן. 'התוודעות' זו תמיד לובשת צורה של חוויה, ורבים חושבים שזהו סיומו של החיפוש... ושזהו המצב האולטימטיבי. אולם, וודנטה טוענת שלמרות שזהו 'מצב' רצוי ומהנה, זה לא הסוף, מכיוון שעדיין יש תחושה של נפרדות בין החווה לבין האובייקט הנחווה, העצמיות. כשיש נפרדות , עולה גם ספק, ספק בנוגע לכך ש'מצב' זה, כמו כל המצבים, יגמר, והחווה ייפול בחזרה אל החשיכה... מה שבאופן בלתי נמנע אכן קורה, מכיוון שמה שבאמת קורה הוא שהחוויה איננה באמת חוויה של העצמיות, אלא חוויה של ההשתקפות של העצמיות במיינד דומם, ומכיוון שגם החווה, האגו, וגם המיינד, הם בזמן, הם נתונים לשינוי, כמו כל דבר אחר שבזמן.
הספק עולה בשל כישלונו של החווה להבין שמה שנחווה הוא עצמיותו...שלעולם לא תאבד. הכישלון בהמרת החוויה לידע קורה בדרך כלל בשל רעיון בו מחזיק החווה שידע הינו לא יותר מאשר אינטלקטואלי ושחוויה קבועה אכן קיימת. לכן, כשהחוויה מתרחשת האינטלקט צולל לתוך אושר, שלווה וזהר, מתנתק, כפי שהוא עושה בזמן חוויות חושיות עזות רבות, ומפסיק לחקור.
על מנת להיכנס לשלב 'הסופי', שלמעשה איננו שלב כלל, על החקירה להמשיך בזמן חווית העצמיות. בתהליך רגיל של תפיסה, גל מחשבה עולה במיינד בהתאמה לטבעו של האובייקט הנתפס. אני רואה עץ ויודע שזהו עץ מכיוון שהעצמיות, מודעות, מאירה את המחשבה 'עץ' כשזו עולה באינטלקט. באופן דומה, כשהאגו חווה את השתקפות העצמיות במיינד צלול, עולה מחשבה בהתאם לטבעה של העצמיות, מחשבה הנקראת akandakara vritti, מחשבת 'אני' רציפה, ואת מחשבה זו יש 'לרכוש'. כשמחשבה זו הופכת ל'שלי', הרי שמחשבת 'אני' זו, המגובה בחוויה, הורסת את הרושם באגו/מיינד שאני מוגבל, חסר ונפרד.

שלבי ההארה
(1) החשכה
יחד עם האמור לעיל, מנקודת מבטו של האינדיבידואל ישנם שלושה 'שלבים של הארה'. ניתן לקרוא לשלב הראשון 'החשכה'. כשאנו נכנסים אל חיינו אנו חווים את היעדר-מוגבלותנו ואת אחדיותינו עם הכול, אבל, מכיוון שהאינטלקט עדיין לא התפתח, אנו לא מבינים במה אנו מתנסים. כשהאינטלקט מתפתח ניכפה עליו שוב ושוב לחשוב על העצמי כעל יצור מוגבל, חסר, פגום. מעודדים אותנו לפתור את בעיית הפגימות על ידי איסוף התנסויות בחיים. בנקודה מסוימת אנו מבינים שלא משנה כמה חוויות והתנסויות נאסוף, האובייקטים שנחוו והפעילויות השונות לא יעשו את העבודה. הבנה זו היא בדרך כלל הבנה לא נעימה, המתבטאת, לעיתים קרובות, בהתפכחות עמוקה לגבי החיים, התפכחות הידועה בספרות הדתית בשם 'הלילה האפל של הנשמה' ובתרבות הפופולארית כ'הפגיעה בתחתית'.
רוב בני-האדם מגיבים למשבר אקזיסטנציאלי זה על ידי שקיעה להרגלים מסיחי-דעת, לחומרים מקהי-מיינד או לשעשועים קלי-דעת. מסיבה לא ידועה, מעטים מתחילים ליהנות מחוויות רוחניות ודתיות מוזרות, וללא ספק מבלבלות, המובילות אותם לרעיון האל או לרעיונות לגבי סוג כזה או אחר של 'אור פנימי' או של 'מצב גבוה'. בנקודה מסוימת במהלך תקופה זו הופך האדם למשוכנע שהוא יכול למצוא את אושרו 'בפנים' או ביחס כלשהו אל האל.

אין בנמצא 'בני-אדם מוארים' מכיוון שיש רק עצמיות אחת נטולת-צורה. כשידע הורס את תחושת האינדיבידואל של האדם, 'הופך' האדם לעצמיות כברירת-מחדל. 'הופך' איננו שינוי פיזי או ההיעלמות של האינדיבידואליות כחוויה. מדובר בשינוי בהבנה. בדיוק כמו שידע על טיבעה של פטה-מורגנה ימנע ממני לחשוב עליה כעל מים, הידע שאני העצמיות מאפשר לי להבין שהחווה, האינדיבידואל, הוא רק מראית עין, ואינו העצמיות האמיתית.
'בן-אדם מואר' אינו אלא העצמיות המתפקדת דרך מיינד שבורותו לגבי העצמיות הוסרה. יחד עם זאת, הסרת הבורות לגבי העצמיות לא מסירה באופן אוטומטי את הווסנות שבמיינד, למרות שבסופו של דבר היא הופכת אותן ללא-כובלות מכיוון שהן כובלות רק בגלל הבורות. מכיוון שמנקודת ההשקפה של העצמיות כל הווסנות אינן אלא העצמיות, אין לעצמיות כל העדפה לגבי סוג הווסנות אותן היא מאירה ולכן העצמיות פועלת דרך הווסנות הקיימות. בגלל שהווסנות הן הסיבה לאנרגיה, לגישות ולדעות, לבורות ולידע שבמיינד, ומכיוון שלכל מיינד יש ניסיונות מרובים וייחודיים, נראה שהעצמיות מגוונת וייחודית. 'נראות' זו נגרמת בגלל חוסר באבחנה, שהיא היכולת להפריד את האמיתי מהנחווה. אדם בעל יכולת לא מספקת של אבחנה יניח בטעות שישנם סוגים רבים של 'בני-אדם מוארים' ושלבים רבים של הארה.

הארה המונחת ע''י האגו ''נלך על זה'' אינה יכולה להיות הארה שלמה.
בודהה כמטפורה הלך כברת דרך חשובה אך חלקית ולכן לגבי הארה של משה רבנו עדיפה היות ולאחר ההתנזרות (40 שנה במדבר והעליה להר) חזר לבנות מסגרת -עם על פני תמיכה במסעם של יחידים להתנזרות.
וגם הכותבת הבינה שתהליך זה מקבל ציון 98 בלבד-כמו שאמר לי המורה להסטוריה 100 לאלוהים 90 למורה ו 80 לתלמיד-במקרה זה בודהה הוא רק תלמיד