כאשר אני בחרתי את כלבתי הראשונה, בגיל 4, בחרתי אותה לפי הקולר הוורוד שהיה לה על הצוואר. אבי, שהיה איתי, בחר אותה דווקא לפי חוסר ההתעניינות שלה בנו כשכל הכלבים פקדו את הסורגים- הוא הניח שהיא כלבה שקטה.
כאשר אימצנו אותה, כנראה שלא הייתה מודעות להסברה לגבי כלבים שעברו התעללות- גילינו זאת לבד. ליידי פחדה מאוד מגברים. חוץ מאבי, שאליו התרגלה רק לאחר שנה- היא הייתה משתינה מפחד בכל מפגש עם גבר. כאשר רבנו בבית היא הייתה בורחת על קצות האצבעות החוצה.. ליידי הייתה הכלבה הכי מדהימה שהייתה לי עד היום. היא ליוותה אותי במשך 16 שנים מדהימות- הייתה נאמנה ללא סייג. היינו העדר שלה, המשפחה שלה- הפעם הראשונה בחיים שהיא הסכימה לסמוך על מישהו. היו קטעים קשים בגידולה- אי אפשר היה לקחת אותה למקומות הומי אדם, ועד יומה האחרון אי אפשר היה לעשות לידה תנועות חדות, אבל האהבה והוכרת התודה והביטחון ששיקפו עיניה- היה הדבר הכי מדהים שלמדתי כילדה. אותו מבט ליווה אותי גם בגיל 22, כשהחזקתי אותה בזמן המתת החסד- היא חיכתה לי, גוססת, במשך שבוע, עד שאחזור מהצבא ללוות אותה ברגעיה האחרונים- תחת עץ התאנה שכלכך אהבה..