תודה על הכתבה. גם אחרי 11 שנה! התחושות הן אותן תחושות. נכון עבר כבר הרבה זמן וסטטיסטית הסיכוי שהמחלה תחזור הוא קלוש אך עדיין נשארה צלקת ובכל פעם שמגיעים לבדיקה השגרתית או שמישהו מסביב מדבר על הנושא או חס וחלילה חולה , המראה מחזירה את הכל וזה מה שאני קוראת לו ''פרוייקט של חיים שלמים'' לעבוד בכל יום ויום על עצמנו, להכיר את עצמנו טוב יותר ובכך לא להדחיק ולחכות לתזכורות אלא לטפל בתחושות יום יום. גם כשהפחד מגיע ויש מחשבות אובססיביות וחרדות ותחושות שהמחלה חוזרת ואולי אם אחשוב על המחלה זו ''נבואה שמגשימה את עצמה'' והמחלה תחזור, לא להילחם בזה. להיות סבלניים כלפי עצמנו ולתת לזעם לעבור. מתוך נסיון זו הדרך היחידה להתמודד עם זה.לא לברוח אלא להיות שם, גם בפחד. לאהוב את עצמנו מספיק ולתמוך בעצמנו כמו שהיינו תומכים בילד חרד. זה הפרוייקט שלנו.אני מאחלת לך ולכל מי שחולה או חלה והבריא, שהתקשורת שלנו ביננו לבין עצמנו, בין הגוף לנפש, בין הרגש לרציונל, תהיה טובה יותר וכך גם האיזון הפנימי. שנקבל את עצמנו, נהיה סבלניים וקשובים והיכולת שלנו להתגבר על התחושות הלא טובות, על הפחדים והתסריטים הגרועים תשתפר מיום ליום.