אלוהית אבל זה לא אומר שחייב להאמין.

נוגע בי הרעיון על הטענת הצלם בקדושה, עוזר לי ליישב סתירה פנימית שמתעוררת לפעמים במקומות הנחשבים קדושים.

אנימסכים לגמרי שקדושה היא לא אשליה. אך לצמצם את המושג קדושה לחויה רוחנית במקדש במזרח, זה לגמרי אשליה. אני קורא לזה 'הזיית קדושה'.
קדושה בעיניי היא הויית קדושה, חיים של קדושה, יומיומיים. בחיים מוסריים יש יותר קדושה מכל חויות המזרח יחד.
ובשביל זה לא צריך ללכת רחוק. זה לגמרי שלנו.

תומר, אתה מתאר יפה חוייה של קדושה(איכות של מציאות) אשר דרוש חוש מיוחד לקלוט אותה. אכן, בהרבה מקדשים בעולם יש אנשים רוחניים החווים חויות של קדושה. אך:
האם יש שם גם הויה של קדושה? קרי, חיים מלאים, יומיומיים, מקיפים, גם חברתיים וציבוריים, שיש בהם קדושה. שם, בפרטים הקטנים, במשפחה, בצדק החברתי, מוסריות, אכפתיות, כל זה נדרש לחיים של קדושה, ולא רק חויות של קדושה.
לדעתי, את זה לא תמצא בהודו. זה תוצרת בית בלבד...

הלכי הרוח שלך עצמך או לפחות שחולפים ועוברים כעננים ביום מעונן חלקית בשמי המיינד שפועל בין אזניך.

ולכל הפחות, לאו דוקא פחות על הלכי הרוח, אבל כן יותר על הודו שבה אתה נמצא.

ברכות על הכתבה היפה. היא עצמה מעבירה את העובדה שיש ''חיה כזו'', קדושה. הרשה לי מספר הערות, כתוספת וכחיזוק לדברים שנאמרו בה.

קודם כל, משהו על הדרך בה ''מטעינים'' מקומות וחפצים, אך גם את עצמינו, בקדושה. קיימת ספרות – שמטבע הנושא בה ביא עוסקת: כוחות, בהם ניתן לעשות גם שימוש שלילי, אינה נרחבת - המסבירה את הדרך בה נעשים הדברים, בידי אנשים השולטים בטכניקה המשמשת לכך בצורה מודעת (אינדיבידואלים שהגיעו להגשמה עצמית), בידי אלה המשתמשים בה מוכנית, מתוקף סמכות מסורתית (כהנים למיניהם) ובידי המשתמשים בה בתום לב (מאמינים פשוטים, צלייני קברים ומקומות קדושים, הסוגדים לדמויות שעוצבו בחומר), שבדרכם, תורמים לקדושת מושאי הערצתם ולהתקדשותם העצמית.

דוקא מכיון שקיימים הסברים (''טכניים'') על האופן בה מתרחש התהליך הנ''ל, הדוגמאות שהבאת להבהרת אופי הקדושה (עובדת ה''משהו האחר'' בה: היופי, במקרה של ונוס של בוטיצ'לי, או רובד נוסף המצוי באדם פרט לגופו ולעיסוקיו), אינן מוסיפות לה, אלא הופכות אותה מעט בנאלית. הדוגמאות משתמשות למעשה בטיעון הקרטזיאני לגבי ''ברירותה ומובחנותה'' (clara et distincta) של האמת, היותה ''מובנת מאליה'', בעוד שהקדושה אינה תמיד כזו. לאמיתו של דבר, לרוב בני ימינו, היא לא ברורה בכלל!

הקדושה, שאינה נובעת ישירות ''מתוך'' אובייקטים מסוימים, מגיעה, דרכם ובתיווכם, ''מלמעלה'': משהו שלא בהרכרח קיים, אלא דוקא נעדר במקום, בציור, בפסל, או באדם מסוים, מכופף ה''ידע'' ומשתיק את ההגיון החומרני והתועלתני היהיר של העומד מולו, תוך שהוא כופה עליו להשתחוות אפיים ארצה ולומר (יחד עם אברהם אבינו): ''הנני'' (עשה בי כרצונך)! אין זו וודאות פרונטאלית, הוריזנטאלית, הנובעת מן האובייקט המוצג כ''מוכן לסגידה'' (אם היה זה כך, היה הדבר מזכיר דוקא את אמנות ה- ready made של ימינו). מדובר בעוצמה אנכית, סמכותית, מולה מנותצות גם אצל גדולי הרציונאליסטים ''וודאויות'' שקריות והרבה ביטחון עצמי חסר יסוד, מהלך שיגרום להם לשינוי עמדה, עד הפיכתם בני אדם אחרים.

ליעילות ולעוצמת התהליך הזה קיימות דוגמאות היסטוריות. שתיים כאלה, הן מה שעבר על המורה הדגול רמקרישנה פרמהמסה כשעמד מול פסל האלה קאלי במקדש בדקשינשוואר שבהודו, פסל שדיבר אליו (ולא לאיש מהמאמינים האחרים שנמצאו שם) עד שזה התעלף מעוצמת החוויה, הזהה לזו שעבר תלמידו המפורסם, ויוקאננדה, כשעמד מול המורה, אותו ניסה ''להתקיל'' בשאלות אינטלקטואליות אודות ה''הוכחות לקיום האל''. כשרמקרישנה ענה לו בפשטות: ''אני ההוכחה לקיום האל'', נותר התלמיד חסר מילים ונפעם עד עמקי נשמתו... זו הדרך בה פועלת הקדושה: בצורה ''אנרגטית'' ממש – ע''י מעבר כוח (''פיסי'', אבל ברמה סובטילית), משהו ממנה חודר לתוכינו. יהיו אלה ''חלקיקים'', ''תנודות'', ''גלים'', אף שם שנעניק למה שנכנס לתוכינו לא יתאים (כי לא מדובר במשהו שהוגדר ע''י המדע, אלא רק ע''י החכמות האזוטריות של הדתות), משהו נע אל ובתוכינו ומצליח להשפיע על המקומות העמוקים ביותר בנו. כיצד? ע''י חבירה ל''משהו'' אחר, הזהה לו במהותו, המצוי בנו זה מכבר - מוסתר תחת תילים של הכחשות, הרגלים רעים, תאוות ותלות בגוף ובחומר – משהו שתואר פעם בספר עתיק יומין כ''צלם אלוהים'', אותו צלם על פיו, יש אומרים, נברא האדם.

כל טוב ושבת שלום.

מאחל לך שתמצא את האמונה שלך במקום להיות עוד מחפש דרך ולהרהר על משמעות החיים כל כך הרבה.