- אני לא יכול לדעת איך תינוק מרגיש אבל אני מאמין שמבחינה תודעתית אין הבדל בין מצבו למצבו של אדם על lsd . התינוק עוד לא "חונך" להאמין ב"מציאות", לתת לכל דבר שם, להפריד כל פרט ולהתבונן בו כנפרד ולתת לכל חוויה שם במקום לחוות אותה.
לדעתי התינוק עשוי להגיב באי נוחות מסוימת לתסמינים הגופניים של ה lsd, ולשינויים העצביים, אבל הוא לא יחוש שינוי תודעתי.
לא עשוי להיגרם לו נזק אבל גם אין בכך כל תועלת.
מאד חשוב להבין שה lsd ושאר חומרים אתנאוגניים לא מוסיפים לך שום דבר חדש שלא היה בך קודם. הם לא זרזים של תובנות חדשות אלא מעכבים של מחסומים הקיימים בנו ומונעים מאיתנו לחוות את המציאות האפשרית לנו (אמיתית או לא זה לא משנה. משנה שהיא יותר יפה ושלאורה תופעות חסרות משמעות ב"מציאות" הרגילה נראות פתאום ברורות והגיוניות).
אגב, בטקסים אינדיאניים בהם לוקחים צמחים משני תודעה נהוג לשתף גם ילדים בכל גיל, ומבחינתם זוהי חוויה חיובית לא פחות משיתוף הילד בהליכה לבית כנסת או צום ביום כיפור.

- ל lsd יש נוסחה כימית מדויקת ועל כן אין lsd טוב או רע - יש lsd כן או לא.
היכולת להבחין בשוני ובמגוון התופעות והצורות בעולם האשליה לא סותרת את מקורן האחד של כל התופעות.
יכול למשל להיות הבדל מהותי בין עץ לעמוד חשמל. אתה אפילו רשאי להגיד שהעץ יפה ועמוד החשמל מכוער. הבעיה מתחילה כשאתה מתחיל להצמיד לתואר "יפה" את הרגש "טוב" ולתואר "מכוער" את הרגש "רע".
או אז אתה קופץ ראש למעגל התשוקה והסבל, מתחיל להאדיר את ה"טוב" ולבקר את ה"רע" כאילו לא שניהם קדושים, שניהם תלויים זה בזה ושניהם הדרך של כולנו כאחדות שבראה את עצמה לחוות כל דבר אפשרי ולהבין סוף סוף מי, מה ולמה אנחנו.

-כתבתי כבר שלדעתי אי אפשר לחיות כך באופן קבוע. אבל אפשר לנסות.
בתוך אינסוף זמן רצוף של אחדות מצאנו את עצמנו לפרק זמן קצר בתוך מערכת פרדוקסאלית ובה (לפחות) שני כוחות מנוגדים המושכים לכיוונים שונים.
הנשמה שואפת לאיחוד עם מקורה והגוף שואף להמשיך ולשרוד כאינדיבידואל (בנק, חביתה...).
לא ידוע לי פיתרון למצב המוזר הזה והדרך האישית שלי היא להשתדל כמה שפחות לראות את המצב כאילו נכפתה עלי גלות בעולם הפיזי האכזרי הזה וכמה שיותר להאמין שניתנה לי מתנה נדירה וחד פעמית לחוות את היקום מזווית הראיה הייחודית והבלתי אפשרית הזו לפרק זמן קצר בטרם אחזור לאחדות.

-מה אפשר לעשות במצב התודעה הזה?
לרקוד, לשיר, לשחות, לטייל, להכין מיץ תפוזים.
אפשר לעשות כל דבר. ההבדל הוא, כמאמר הקלישאה הרוחניקית, שהעושה נעלם ונשארת רק העשייה. האחדות הגדולה היא זו שעושה דברים דרכך כשאתה מפסיק להתערב.
כרגע אנחנו חיים בעולם אנוכי שבו כל אחד "עושה לביתו". מכאן שכל אינדיבידואל שירפה מהדאגה לעצמו גוזר על עצמו מוות.
בעולם אוטופי כל אחד יוכל לעשות רק מה שהרוח רוצה לעשות דרכו באותו רגע.
אני מאמין שכשנגיע לכך ש100 אחוזים מאוכלוסיית העולם תנהג כך - יתברר לנו שיש איזון מושלם בין הדברים שאנשים רוצים באמת לעשות (אפילו בהתנדבות) ובין הצרכים שיש לכולנו.
אז יקום כאן גן עדן עלי אדמות בו תתבטל הסתירה בין טבע האחדות למציאות הפיזית המגבילה.